ח

וכ"ז בשתיקה שבגמרא שביכולתה להשליך המעות ואין לה מונע אבל בנ"ד שאחז המקדש ידה (בחזקה לפי הודאתו או עכ"פ סתם) ואשת בעריל שטרעשינער האט זיך אן גילייגט מיט איר האנט אופען שוס של האשה (הגרושה שקידשה) בכדי צו פאר שטעלין זיא זאל ניט קענין אנטלופען. א"כ לא יכלה להשליך הטבעת אא"כ ע"י מלחמה ולכן אף אם לא נלחמה הוי זה שוא"ת גמור כמניעת המחאה דלכ"ע לא מצריכין שתמחה ותאמר איני רוצה בקדושין. וה"נ אף שלא עשתה מלחמה להשליך אין בכך כלום. דשתעשה מלחמה זהו מעשה גמור וזה ודאי אינו מעכב בקדושין דלאחר מ"מ עכ"פ (ועמש"ל אות ה'). כ"ש שלפי עדות דמאהילוב באמת משכה ידה לאחור אלא שלא יכלה לו כו'. ועוד יש טעם להקל כיון שבאמת השליכה אח"כ וכן איתא בהדיא בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א בענין שתיקה דלאחר מ"מ שלא השליכה הקדושין עד שאחד מן העדים אמר לה השליכי כי לקדושין נתנו לך ואז השליכה וכ' רא"ם דהוכיח סופה על תחלתה שהשליכתה ואמרו פ"ב דחולין (דף ל"ט ע"ב) ופי"נ (דף קל"ו) דכ"ע מודו היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת הוכיח סופה על תחלתה אמרינן עכ"ל. ובנ"ד ודאי אמתלא מוכחת שלא השליכה רק מפני שאחז ידה ותומ"י שהניח ידה השליכה. ואף אם המעשה היה שמה ששחקו עליה היה אחר שהניח ידה ואז אח"כ השליכה הרי נדון דהרא"ם הוא ג"כ כה"ג ועכ"ז מיקל כה"ג כיון דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת והיינו משום שי"ל שלא השליכה תחלה מפני שלא סברה שיהיה בזה חשש קדושין כיון האמירה הי' לאחר מ"מ ולכן כשאמר לה השליכי כי לקדושין נתנו לך השליכה. ולכן אף שההשלכה היה אחר כ"ד טובא מהני להוציא מחששא דשתיקה שלאחר מ"מ. וה"נ בנ"ד י"ל שלא סברה שיהיה זה ענין כ"כ וגם י"ל שלא השליכה מפני שאם יאבד לא יתן החצי רו"כ שהבטיח ליתן לה או שרצתה לעכב הטבעת עבור החצי רו"כ ותיכף שאמרו לה שיש בזה חשש קדושין מיד השליכה א"כ יש כאן אמתלא על השתיקה ומהני ההשלכה להוציא מידי ספק כו' כמ"ש הרא"ם. ומ"ש כת"ר הדבר פשוט בעיני דמה שהשליכה הטבעת אחר השחוק ממנה ואחר האחיזה בידה משך מה אין זה דומה כלל למ"ש באה"ע ס"ל ס"ז השליכתו לים כו' דהתם היינו ודאי שעשתה כן תכ"ד כלשון תשו' הרא"ש שהביא הרב"י ססי' ל' שהשליכתו מיד כו' וכלשון תשובת מהר"מ הובאה רסי' מ"ב בפשיטות דתכ"ד ודאי בעינן כו' וכ"ה בחמ"ח להדיא סכ"ח סקי"ב דבלא השליכתו מיד הוי ס"ק. ויתר על הכל לשון הגמ' תמורה (דף כ"ה סע"ב) אלא כל אימת דבעי מימליך אמר ר"פ לא נצרכה אלא תכ"ד ע"כ. אלמא דאחר כ"ד תלינן בשינוי דעת וה"נ אית לן למיחש שמא גם היא נתרצה מתחלה ואח"כ נשתנה דעתה ובפרט מחמת השחוק ששחקו עליה שמה אל לבה ביותר צער ההילוך אחריו וחזרה אז משתיקתה והסכמתה שמקודם עכ"ל. הנה אם כת"ר דן נ"ד לשתיקה בשעת מתן מעות אז ודאי שפיר קאמר דההשלכה אחר שאחזה משך מה לא מהני ולא כלום. אבל הרי כוונתינו לומר בענין שהשתיקה בנ"ד לא נקרא שתיקה בשעת מ"מ כמו שנת' למעלה. וגם כת"ר מסכים ע"ז אח"כ משום דס"ל שבשעת הנתינה והאמירה ודאי לא נתרצית בקדושין כמו שנת' בגב"ע דמאהילוב שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור ואין בזה הכחשה מעדות דמאהילוב לרהאטשוב (ועמש"ל ע"ז שא"ז מוכרח). וכיון שכן השתיקה שאח"כ ה"ל שתיקה דלאחר מ"מ מאחר שמתן מעות הי' באונס ולאו כלום הוא. ובשתיקה דלאחר מ"מ אם אחר כך השליכה אפילו לאחר כ"ד אין שום ראי' מכל הראיות שכ' כת"ר דלא יהיה מהני. ואדרבה אפשר יש משם ראיה להפך כמו שית' אי"ה. כי הנה מהדין דסי' ל' ס"ז שהביא כת"ר הרי התם נטלתו אחר שאמר התקדשי לי בו וא"כ בהקבלה לכאורה נגמרו הקדושין ולכן אדרבה יש להפליא איך מהני אפילו השלכה דתכ"ד הא קיי"ל דבגיטין וקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי. ומה שתירץ ע"ז בתשו' ח"צ סי' קט"ו דהיינו דוקא לאחר שכבר נגמרו הקדושין בודאי כגון שאמרה הן או שאמרה לו בוא וקדשני כו'. אבל בלא אמרה ולא מידי אלא הוא אמר ונתן לה קדושיה והיא נטלתן וזרקתן כו' מעולם לא נתרצית בקדושין כלל כיון שנטלתן וזרקתן ודוקא שזרקתן תכ"ד עכ"ל. לכאורה אינו מובן אמאי אין זה כנגמרו הקדושין מאחר שקיבלה אחר ששמעה ל' הקדושין. ועי' בב"ב פי"נ (דף קל"ח) תחלת ע"א וכאן בשותק ולבסוף צווח דלא מהני ע"ש ברשב"ם. וצ"ל כמ"ש בס' המקנה סי' ל' ססעי' ז' דהכא שאני דמוכחא מילתא דלא קיבלה מתחלה לקדושין אלא לזריקה. ואף שהניח זה בצ"ע מ"מ נראה שכן עיקר ועי' ט"ז באה"ע סי' ל"ז ס"ק י"ט. וא"כ אדרבה כמו דסמכי' התם אהוכחה זו כך י"ל בנד"ז דשתיקה לאחר מ"מ יש לסמוך על הוכחה אף אם השליכה אחר כ"ד כו' וכסברת הרא"ם. ועוד ראי' מהא דב"מ (דף כ"ח ע"ב) מסתברא לא מייתי כו' דהוכחה מהני שלא נאמר דהוי כחוזר ומגיד יעו"ש ובב"י בח"מ רסי' כ"ט. וה"נ כיון שיש הוכחות שרצתה מאד להתגרש מהני לומר שזה שהשליכה אח"כ מוכיח סופה אתחלתה שאין זה שינוי דעתא:

קיצור. וכ"ז בסתם שתיקה. אבל בנ"ד דאחז ידה ומחמת זה לא השליכה והרי הוא הודה שאחז ידה בחזקה והעדים לא אמרו בהפך עכ"פ. א"כ לכ"ע י"ל דאין לחוש בלאחר מ"מ עכ"פ בכה"ג (ועמש"ל אות ה'). ועוד יש טעם להקל כיון שהשליכה אח"כ אמר בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א דהוכיח סופה על תחלתה היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא. ומ"ש כת"ר דהשלכה אחר כ"ד לאו כלום הוא זהו בדין דסי' ל' ס"ז דה"ל בשעת מתן מעות ואדרבה שם צ"ל איך מהני אפילו תכ"ד דהא בקדושין תכ"ד לאו כד"ד אלא התם מהני משום דמוכח דנטלתו כדי לזרוק. אבל בנ"ד דהשתיקה אחר מ"מ יש להקל אפילו השליכה אחר כ"ד היכא שיש אמתלא על השתיקה כמ"ש הרא"ם בהגמ"ר הנ"ל:

ט והנה לכאורה יש להקשות על הרא"ם שבמרדכי דקדושין סי' תקל"א דהא אדרבה בההיא דפי"נ (דקל"ו) פליגי רבנן ארשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתה אע"ג דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא דרשב"ג. ובח"מ סי' רמ"ו סי"א פסק בש"ע דהוי ספק אי הלכתא כרבנן או כרשב"ג והסמ"ע כ' דהרי"ף והרא"ש ס"ל דהלכתא כרבנן. וצ"ל דכוונת הרא"ם כך דרבנן לא פליגי אלא משום דלא חשיבא להו אמתלא אבל היכא דאיכא אמתלא מוכחת מודו דתלינן השתיקה בהכי וס"ל דבנד"ז הוי אמתלא מוכחת ועיין בב"י בי"ד רסי' קכ"ז הביא בשם ריצב"א אם שותק ולבסוף צווח ונותן אמתלא לדבריו דמה ששתק לא בשביל שהודה כו' הך שתיקה לאו כהודאה דמיא כו' והביא ראי' ע"ז מב"מ (דף ל"ז ע"ב). וצ"ל מ"ש מהא דרבנן דרשב"ג וצ"ל דהתם ס"ל לרבנן דאין זו אמתלא מקובלת כלל דאף דלא מטא לידיה היה לו לצווח כשזיכה לו בפניו ע"י אחר דהא זכין לאדם וכל זמן שאינו מוחה ואומר שאינו רוצה לקבל מתנה הנה מסתמא נקרא זה זכות. וא"כ מהו הטענה דכי לא מטא לידיה אמאי אצווח משא"כ התם בנדון דריצב"א האמתלא מקובלת. ול"ד להא דפ"ק דב"מ (דף ו' ע"א) בבעיא דשתק ולבסוף צווח דסלקא בתיקו אף שיש לו אמתלא על השתיקה דהא קא חזו לי' רבנן די"ל התם שאני דהא אף בלא השתיקה והתקיפה היה לנו ספק שמא היא של זה התוקף. לכן בכה"ג השתיקה כהודא' דמי ואין זו אמתלא. משא"כ כשהיתה בחזקת של מי שתקפו ממנו אפי' שתק מתחלה עד סוף לאו כהודאה דמי ועיין קצה"ח סי' קל"ח סק"ב מה שדקדק מפרש"י שם ועיין תומים סי' קל"ח סק"ה בשם הרמב"ן והריטב"א. ועוד יש ראיה על זה דטעמא דרבנן דפליגי ארשב"ג הוא משום דלא חשיבא להו אמתלא וית' בסמוך בס"ד. ועוד לפמשנ"ת למעלה דבשתיקה לאחר מ"מ אף אי ליכא אמתלא על השתיקה י"ל דאין כאן רק ספק קדושין משום דלרבא ורבינא י"ל דבכל ענין לאו כלום הוא. וכיון שכן מאחר שהשליכה אח"כ וגם יש אמתלא על השתיקה יש לקיים סברת הרא"ם. ומיהו בנד"ז איכא עוד טעמא עפמ"ש בגיטין (דס"ו) אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט וכ"פ הפוסקים וכ' הר"ן הטעם דהכא שאני דאמר כתבו כדאיתא בחולין (דף ל"ט ע"ב) ושם פרש"י דכיון דאמר כתבו איכא קצת הוכחה בתחלה כו' ע"ש נשמע מזה דאף לרבנן דרשב"ג דלא אמרי הוכיח סופו על תחלתו מ"מ כשיש הוכחה תחלה וסוף מודו דמהני. ובנד"ז מלבד הוכחה דסוף מה שהשליכה. איכא הוכחות עצומות גם בתחלה שאין רצונה בשום אופן להיות אשתו. דאל"כ למה אחז ידה מתחלת נתינת הטבעת עד גמר אמירת אתם עדים. וגם הודה לההמ"ץ שאחז ידה בחזקה. וכ"ש לפי מה שפירש דבריו אחד מהעדים במאהילוב שהיא משכה וניתקה את ידה ממנו לאחור אך שתקף באצבעה בחוזק. וא"כ אין לך הוכחה מתחלה גדולה מזו שאינה רצונה בקדושין. גם עוד הוכחה ממ"ש א' מהעדים ברהאטשוב ג"כ שאשת הבעה"ב ישבה אצלה במתכוין וסמכה עליה כדי שלא תוכל לברוח כו' א"כ נראה ודאי שלא היה רצונה ע"ז כלל:

קיצור. אך לכאורה יש קושיא על הרא"ם דהביא עזר כנגדו דהא לרבנן שם אמרינן כיון דשתק אע"ג דלסוף צווח לאו כלום הוא אע"ג דיש שם אמתלא על השתיקה כמ"ש רשב"ג. וצ"ל משום דהתם לא חשיבא אמתלא כלל לרבנן. משא"כ בשיש אמתלא טובה. וכ"מ בב"י בי"ד רסי' קכ"ז בשם ריצב"א שהוכיח מב"מ (דף ל"ז). ול"ד להא דב"מ (דף ו') דהתם אף בלא השתיקה הי' ספק כיון דשניהם אדוקים בה ועי' בתומים סי' קל"ח סק"ה ועי' לקמן בסמוך ראי' לתירוץ זה שבישוב ד' רא"ם. ועוד דבנ"ד איכא הוכחה ג"כ בתחלה ובדאיכא הוכחה תחלה וסוף מוכח בגיטין (דף ס"ו) דלכ"ע מהני ולא פליגי רבנן ארשב"ג בכה"ג ע"ש בר"ן:

י ועתה אבא על סדר דברי כת"ר מ"ש וגם הא חזינא דאיכפת ואיכפת לה ודחקה להוציא ידה מתחת ידו בתחלה ואעפ"כ אחר שגבר עליה ונתן הטבעת באצבעה שתקה ולא צווחה הודאה גמורה היא עכ"ל. והנה אם כוונתו לומר דשתיקה זו גרעא משאר שתיקה דלאחר מתן מעות. משום דאע"ג דאין כאן משום דין בשעת מ"מ כיון שדחקה להוציא ידה מתחת ידו אלא שגבר עליה ונמצא הי' הנתינה בע"כ עכ"ז בשתיקותא דאח"כ חיישינן טפי דהודאה היא דנראה דאע"ג דתחלתה באונס סופה ברצון. איני מוצא לזה שום טעם דאדרבה מסברא י"ל להיפך דבשאר שתיקותא דלאחר מ"מ י"ל דשייך טפי החששא דרב הונא דאי איתא דלא ניחא לה תשדינהו אבל הכא י"ל דסברה הא קא חזו כולי דמשכה ידה ממנו בתחלה ושניתן לה בעל כרחה כו'. לכן י"ל דסברה דתו א"צ לעשות מעשה עוד משא"כ התם. וראיה לזה ממ"ש הטור אה"ע סי' למ"ד בשם התוס' גבי תנהו על הסלע ואפילו זרקו לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה בדעתה שאין רצונה להתקדש יכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם בפ"ק דקדושין סי' י"ב. וגם מהגמ"ר יש ראיה דעכ"פ לא גרעא משאר שתיקה כמשמעות החמ"ח סי' מ"ב סעיף א' סק"ב והב"ש סק"ג ואם כוונתו דיש להחמיר בזה כמו בשתיקה דלאחר מ"מ כבר נת' מה שיש לצדד בזה דל"ד לשתיקה דלאחר מ"מ שבגמרא. ומ"ש ואין לומר דמש"ה שתקה דסברה הא קא חזו העדים דלא בעינא דכיון דאח"כ צווחה היינו בעיין דפ"ק דמציעא תקפה אחד כו':

במחכ"ת אין הנדון דומה לראיה (בראש מ"ש כת"ר ומי לא אסקינן נמי התם שהוא נתעצם עמו ולא הניחו לתקוף כו' לא עיין בשט"מ שם ד"ה אי דאישתיק שפי' דאשתיק כשתקפה ועודה בידו ולבסוף צווח תיכף כשהוציאה מידו כו' אך אף גם אם הפי' כמ"ש כת"ר מ"מ) הנה כ' הריטב"א בחי' שם וז"ל כ' הרמב"ן ז"ל דמדקאמר תקפה אחד בפנינו כו' פשיטא לן דכל אחד שתוקף לחבירו מה שבידו דאי אשתיק לאו הודאה הוא אלא הכא דמעיקרא תרווייהו תפסי בה וכל א' אומר כולה שלי והשתא תקפה מיני' ואישתיק בה מספקא לן אי הויא הודאה או לאו עכ"ל והובא ג"כ בתומים סי' קל"ח סק"ה. וכ"כ ג"כ בחי' הר"ן כיון דודאי טלית זו מתחלה בספק היתה עומדת כו' אף בספק הודאה סגיא ליה אבל אילו היינו תופסים אותה בתחלה כאילו היא של שניהם בודאי הדבר ברור שאין זו מעמידתה בחזקת התופס עכ"ל וגדולה מזו דקדק בקצה"ח סי' קל"ח סק"ב דאפילו בדתפסי תרווייהו לא מהני תקיפה אחר שנשבעו דאז כבר זכה בחציו תו לא אמרינן אודויי אודי ליה ואפילו שתק מתחלה ועד סוף לא אמרינן שתיקה כהודאה. נשמע דלא מספקינן דשתק ולבסוף צווח שמא הויא הודאה אא"כ הוא בענין כשגם מבלעדי השתיקה הי' לנו ספק גמור שמא הוא של זה שתקף כו'. משא"כ כשהיא בחזקת א' מהם וכמו בנסכא דר' אבא משמע דאין השתיקה שום ספק כמ"ש הקצה"ח וכ"מ מהרמב"ן (ולהר"ן י"ל דהוי ספק רק דאין מוציאין מחזקתו. וי"ל דגם הר"ן לא ס"ל דהוי ספק רק בדתפסי תרווייהו ועי' בפנ"י שם (דף ו') שהאריך ג"כ בזה ועולה כמ"ש הרמב"ן וכ"ד האו"ת סי' קל"ח כמש"ל). וא"כ בנ"ד דקודם השתיקה הרי היא פנויה גמורה ובחזקת עצמה היא א"כ את"ל דהאחיזה וההשלכה שאח"כ הוי כמו שתק ולבסוף צווח אין זה פועל שום ספק. ובאמת לפמ"ש בשם הרמב"ן דכשהוא בחזקת א' מהן אין השתיקה שום ספק א"כ הא דגבי קדושין מספקינן בשתיקה דלאחר מ"מ צ"ל משום דשתיקה דהכא גרעא טפי דה"ל כמעשה דאוחזת הקדושין ואי לא ניחא לה תשדינהו ול"ד לשתיקה דגבי נסכא דר' אבא ולפ"ז בנ"ד דהאחיזה הוא מפני שאחז ידה ולא הניחה להשליך א"כ ה"ל כשאר שתיקותא דלאו כלום הוא וכ"ש שהשליכה אח"כ:

קיצור. ראי' מהרא"ש פ"ק דקדושין סי' י"ב ומהטור סי' למ"ד דנד"ז שגילתה דעתה בשעת הקדושין שאין רצונה בשום אופן להתקדש אף אם שתקה אח"כ לא גרע משתיקה דלאחר מ"מ עכ"פ. ומ"ש כת"ר מבעיין דפ"ק דב"מ (ד"ו) אינו ענין לכאן ואדרבה ממ"ש הרמב"ן שם הי' נ' לומר דשתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום הוא. ומה שבקדושין מחמירין בגמ' כשאין טעם על השתיקה צ"ל משום דשתיקה דהכא גריעא טפי דה"ל כמעשה. משא"כ בנד"ז:

יא ועוד דהנה לכאורה צ"ל אמאי לא הביאו בגמ' פ"ק דב"מ לפשוט בעיין דשתק ולבסוף צווח אי הוי הודאה או לא מפלוגתא דרשב"ג וחכמים בב"ב (דף קל"ז ע"א) ובחולין (דף ל"ט ע"ב) שנחלקו בהדיא בדין זה. והתוס' בחולין שם העירו בזה. אלמא דלא כל שתק ולבסוף צווח שוים הם וכמ"ש התוס' שם. והנה התוס' שם פי' דלרשב"ג אע"ג דבנדון שלו ס"ל דשתק ולבסוף צווח לא הוי הודאה היינו משום דיש אמתלא על השתיקה משום כי לא מטא לידיה אמאי אצווח ולכאורה אין זה מספיק דהא גם שם איכא אמתלא על השתיקה משום הא חזו לי' רבנן ואדרבה עכצ"ל דאמתלא זו עדיפא לרבנן דרשב"ג מאמתלא דברשב"ג כמ"ש התוס' שם וא"כ איך נאמר דלרשב"ג היא גריעא טפי והוי פלוגתא רחוקה. ולכן נ' לומר דלרשב"ג החילוק כמש"ל דבנדון דרשב"ג בלא השתיקה הרי אין שום ספק שאינה של זה שזיכה לו. ולא באת לומר שהיא שלו רק משום השתיקה וכיון שצווח אח"כ ויש אמתלא על השתיקה אין עושין ספק מהשתיקה ונשאר על חזקתו הראשונה. משא"כ בהא דפ"ק דב"מ דאף בלא השתיקה היה לנו ספק שמא היא שלו ע"כ התם השתיקה גריעא טפי. ולרבנן דרשב"ג י"ל להפך דהכא ה"ט דס"ל דאמתלא זו דכי לא מטא לידיה אמאי אצווח גריעא טובא משום דהכל יודעין דזכין לאדם ומתנה זכות הוא מהסתם דהא קיי"ל זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש בש"ס בכמה מקומות ועבב"י בח"מ רסי' רמ"ג ונהי דאי טעין לא בעינא אין זוכה בע"כ משום דיש בזה ג"כ קצת חובה דכתי' ושונא מתנות יחי' מ"מ מן הסתם נק' זכות. אא"כ מוחה בפי'. ולכן גבי זיכוי קרקע לכתוב עליו פרוזבול מהני אף שלא בפניו עי' ר"ן פ' השולח ולכך אמתלא זו גרועא היא ביותר. ועוד דע"י השתיקה נעשה כמו קנין גמור מאחר דמהסתם זכות הוא. והרי זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק. א"כ נעשה ק"ג לו. ולכן לא מהני הצווחה דאח"כ לבטל כ"ז. משא"כ התם פ"ק דב"מ דיש אמתלא על השתיקה וגם לא שייך לומר שע"י השתיקה נעשה ק"ג מש"ה י"ל דס"ל לרבנן התם דלאו הודאה היא. ומעתה בנדון שלנו הנה יש אמתלא טובה ובריאה על האחיזה אם משום שהרי לא הניחה להשליך ואחז ידה ואם משום דקא חזו כ"ע שנתן שלא מרצונה כו' וגם שבלא השתיקה לא הי' שום ספק קדושין וגם לא שייך לומר שע"י השתיקה נעשה ודאי ק"ג כמו בהא דזכין כו' א"כ י"ל דלכ"ע הך שתיקה ולבסוף צווח לאו כלום הוא. ולא מיבעי' לרשב"ג דגם התם בנדון שלו ס"ל דאע"ג דשתק כיון דלבסוף צווח לאו כלום הוא דכ"ש הכא שי"ל כן כיון דקודם השתיקה לא הי' שום ספק כמו התם וגם אמתלא דהכא לא גריעא מאמתלא ההיא. (אע"ג דהכא מטיא לידה מ"מ הרי מטיא בע"כ או מטיא שלא בתורת קדושין כנ"ל לפי הספיקות הנז"ל). אלא אפילו לרבנן דהתם לא מהני הצווחה שאח"כ היינו מטעם הנ"ל דע"י השתיקה נעשה ק"ג וגם האמתלא גריעא. ע"כ לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. משא"כ בנד"ז שאף אם לא השליכה כלל אין כאן רק ספק קדושין וגם האמתלא טובה יותר לכן כשהשליכה אח"כ אמרינן הוכיח סופה על תחלתה וכמ"ש הרא"ם בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א כמש"ל. וכש"כ דאיכא הכא הוכחה תחלה וסוף וכמש"ל:

ועפ"ז יתורץ ד' הרא"מ מה שלכאורה יש להקשות עליו איך הביא ראי' מההיא דפי"נ דקל"ו וחולין דל"ט דהא רבנן ס"ל התם דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכנ"ל. ולפמ"ש א"ש דהא מדלא פשטו מזה בש"ס פ"ק דב"מ בעיין דשתק ולבסוף צווח לא מהני לרבנן מוכרח לומר דטעמא דרבנן התם משום דלא חשיבא להו אמתלא על השתיקה וגם משום שע"י השתיקה נעשה כמו ק"ג. משא"כ בבעיין דפ"ק דב"מ דהוה אמתלא נסתפקו בגמ' אפילו לרבנן. והיינו דומיא דהתם דגם קודם השתיקה היה ספק שמא הוא שלו. משא"כ בנדון דהרא"ם דקודם השתיקה אין שום חשש קדושין רק מחמת השתיקה נולד ספק להכי ס"ל דכשהשליכה אח"כ ויש אמתלא על השתיקה מהני לכ"ע:

קיצור. ועוד דמדלא הביאו בפ"ק דב"מ לפשוט האיבעיא מרבנן ורשב"ג צ"ל כמ"ש התוס' בחולין (דף ל"ט ע"ב) דבין רבנן ובין רשב"ג יכולים לסבור שם או כך או כך. וא"כ לרשב"ג צ"ל משום דהתם בלא השתיקה היה ספק וזה ראי' לדעת הרמב"ן. ולרבנן צ"ל משום דהכא האמתלא גרועה וגם ע"י השתיקה נעשה כמו ק"ג משא"כ התם בפ"ק דב"מ (ד"ו). ומזה ראי' לסברת הרא"ם דלעיל שבנד"ז שבלא השתיקה לא הי' שום ספק וגם האמתלא טובה וגם לא שייך לומר שע"י השתיקה נעשה כמו ק"ג. מש"ה בכה"ג כשהשליכה אמרינן לכ"ע מוכיח סופה על תחלתה. וכ"ש בנ"ד דאיכא הוכחה תחלה וסוף: