ז

אמנם משמעות הגמ' אינו כן דהא גם רב אחאי שס"ל כרבא לא קאמר רק מטעם דגם בעובדא דציפתא היא טועה וסברה דתתחייב באחריות כו'. אך י"ל דרבינא דהשיב בסתם אנן לא שמיעא לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע ופי' בחה"ר לפ"ד הרמב"ם דר"ל דלא חש לדברי ר"ה. אפשר דהיינו מטעם דאין לחוש כלל בשתיקה דלאחר מ"מ אף בזולת טעמא דאחריות דהא לא הזכיר רבינא כלל טעמי' דרב אחאי אלא אנן לא שמיעא לן כו' וכ"מ ממ"ש הרשב"א והריטב"א דהא דשלח ליה רב אחאי לקמיה דרבינא לאו עובדא דציפתא שלח ליה. אלא כגון דשדא זוזי בחיקה ואמר לה לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה. והנה בכה"ג י"ל דלא שייך כלל הא דרב אחאי דסברה אי שדינא להו ומיתבדא מיתחייבנא באחרותייהו. דזה לא שייך רק בכמו עובדא דציפתא דמתחלה קיבלה הציפתא ברצון ונהי דלאו בתורת חיוב שמירה קבילתינהו מ"מ י"ל דאעפ"כ סברה דתתחייב באחריותן שהרי קיבלתם מרצון כו'. משא"כ גבי זריקה ודאי ליכא למימר הכי. (ועוד דאי גבי זריקה נמי שייך ה"ט א"כ תו אין שום אופן שלא יהיה שייך ה"ט. וא"כ כ"ש דבנ"ד שייך ה"ט) וא"כ הא דהשיב רבינא דלא שמיעא לי' כלומר דלא ס"ל הא דרב הונא עכצ"ל דהוא מטעם הנ"ל דס"ל דרבא מילתא פסיקא אמר דבשתיקה דלאחר מ"מ ליכא חששא דקדושין כלל וכמ"ש הפנ"י. וכן משמע קצת בירושלמי פ' האיש מקדש סוף הלכה א' שהביאו שם הברייתא כנסי סלע זו ובשעת מתנה אמר כו' אם משנתנה לה רצת ה"ז מקודשת לא רצת אינה מקודשת. שממנה דייק רבא בש"ס דילן דשתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום הוא. והרי שם בירושלמי לא נזכר כנסי סלע זו בפקדון כ"א כנסי סלע זו כו' אלא שי"ל מטעמי' דרב אחאי או דמיירי בפקדון:

והנה מ"מ לדינא הרי להפוסקים דחיישינן להא דרב הונא ודאי לא ס"ל סברא הנ"ל ויש לומר הטעם דאע"ג שי"ל שזה נקרא שב ואל תעשה מ"מ לא דמי כלל לשב ואל תעשה דדיבור ומחאה שלה. דהכא הוי כלבוש סדין בלא ציצית דעכ"פ יש כאן דבר מעשה לפנינו אלא דבהתירא אתי לידי' לפיכך נחשב כשוא"ת וה"ל עכ"פ כמבטל מ"ע בשוא"ת. ולכן גבי קדושין אין דרך האשה לבטל עשי' זו בשוא"ת בחנם אם אינה רוצה בקדושין. משא"כ מניעת הדבור הוא שוא"ת גמור שאין כאן שום מעשה לפנינו שמבטלתו בשוא"ת. או מטעם דכסיפא לה שכ' הריטב"א. ואעפ"כ אפשר לומר דאין כאן רק חששא דרבנן מדהקשה הריטב"א אהא דמסקינן חושו לה. תיפוק ליה משום דשמואל דחיישינן שמא הציפתא שוה פרוטה במדי. וגבי הא דשמואל כ' הריטב"א שמדינא אפי' ודאי ש"פ במדי אינה מקודשת רק דהוי קדושי ספק מדרבנן. וכ"ד רוב הפוסקים כמ"ש הב"ש סי' ל"א סק"ו וסקי"א. וא"כ אי איתא דחושו לה לומר דהוי ספק קדושין דאורייתא ודאי יש הבדל עצום ביניהם כמ"ש מהריב"ל ח"א סי' י"ז. ויש נפ"מ ג"כ לענין הדין הנז' בש"ע סי' ל"א סס"ד וי"א שאם ילדה משני כו'. וצ"ל לפ"ז דאפילו לרב הונא ה"ל רק קדושי ספק ולדידן דרק חיישינן לדרב הונא ה"ל כמו ספק ספיקא כו'. וא"כ לפ"ז אפילו היכא דודאי ליכא הסברא דאחריות הוי רק ס"ק כמו לדעת רב הונא בנדון דציפתא. מיהו הוכחה זו רק לפ"ד הריטב"א בהא דשמואל משא"כ לפ"ד הרשב"א ור"ן שם. ובסהמ"ק דף י"ב (ד"ה אמר רבא הוי שתיקותא) כ' דלרב הונא בעובדא דציפתא הוי מקודשת ודאי. אמנם נ' שכ"כ רק ליישב דעת הרמב"ם. ומדברי הרמ"ה נ' להוכיח כמ"ש לעיל דמשום דמניעת ההשלכה הוי שוא"ת מש"ה אין חוששין לקדושין אלא דמחלק קצת. דהנה כבר נת' למעלה דתירץ הבית מאיר דעת הרמ"ה דס"ל דלא שייך אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו אלא בעבדה מעשה בתחלה כו' אבל בלא פשטה אלא איהו זרק לה כו' כנ"ל. וצ"ל מה נפ"מ בעבדה מעשה הרי המעשה היה ע"ד פקדון כמו בכנסי סלע זו בפקדון כו' ולא ע"ד קדושין ואעפ"כ הוה אמרינן תשדינהו לולי דיש טעם דאחריות. וע"כ לכאורה אין דרך לתרץ אא"כ משום דמה שאינה משלכת ה"ל מצד עצמו כשוא"ת ולאו כלום הוא אלא דבעבדה מעשה תחלה אף מעשה דאינו שייך לקדושין רק קבלת מעות אלו עכ"פ אז מצטרף האחיזה שאינה משלכת להחשב כמעשה וכמו שכ' המל"מ כל שתחלת הדבר היה ע"י מעשה אף שהי' בהיתר כו' כנ"ל:

קיצור. אמנם לכאורה משמעות הגמ' כאן דבמניעת ההשלכה יש חשש קדושין כשאין תירוץ ע"ז וכ"ד כל הפוסקים וי"ל דאף את"ל דנקרא שוא"ת מ"מ אין דרך האשה לאחוז הקדושין אם אין רצונה להתקדש ולא דמי למניעת הדבור ומ"מ מהריטב"א יש להוכיח דבשתיקה דלאחר מ"מ אף שאין תירוץ ליכא רק ספק קדושין מיהו לשא"פ אין זה מוכרח: