ו

ועתה יש לחקור על חשש שתיקה דלאחר מתן מעות שלא השליכה הטבעת עד אחר ששחקו העדים עליה. והנה כ' ההמ"צ דרהאטשוב שהאחיזה שאחז ידה היה מתחלת נתינת הטבעת עד אחר גמר אמירתו אתם עדים ומרומז בלשונו (בהגב"ע) משך מה עכ"ל. אכן עכ"ז לא ביאר אם בשעה ששחקו כולם עליה לומר עתה תלך עמנו והרי את אשתו כבראשונה ג"כ עדיין אחז ידה. ולפ"ז נמצא שהשליכה הטבעת תומ"י שהניח ידה. או י"ל שלא אחז ידה רק עד אחר גמרתו אתם עדים ואפשר התחילו לשחוק אחר גמר דבריו לגמרי. וא"כ לפ"ז זרקה הטבעת אחר כדי דבור מגמר דבריו. והנה מקודם צריך לחקור בדין שתיקה דלאחר מ"מ אם הוא בענין שליכא למיתלי דסברי אי שדינא להו מיחייבי באחריות. אם הוי קדושין דאורייתא או ספק קדושין או רק קדושין דרבנן. וראיתי בפנ"י די"ג ד"ה שלח ליה דלרבא אפילו בכה"ג אין כאן חשש קדושין כלל והטעם כיון בעידי קדושין בעינן דבר ברור וכו'. והכא י"ל ששתקה משום דלא איכפת לה ור"ל די"ל דסברה הרי אני לא עשיתי שום מעשה וכו'. (ועי' בחה"ר גבי אמרה היא ונתן הוא שכתב סברא זו וכמש"ל. אך בק"א סי' כ"ח אסברה לה הפנ"י משום שהספק דילמא לא שדיתינהו מצד דסברה שתתחייב באחריות. ומה"ט אין זה דבר ברור לעדים. משמע היכא דליכא ה"ט משום לא איכפת לה לחוד אינו מוציא מדבר ברור) ונ' ליתן טעם לדבריו דהנה איתא בחה"ר (דף י"ג ד"ה ופריך) בשם הרמב"ן וא"ת לימא ליה שקול דידך כו' אנן לא אתינן עלה משום דלא טענה כו' יעו"ש. הרי דאין מצריכין ממנה רק שלא תעשה מעשה שהוא הודאה על קדושין. אבל אין מצריכין אותה לעשות מעשה או אפילו לדבר דיבור ביטול הקדושין כמו שתאמר איני רוצה בקדושין וכן כ' בחי' הריטב"א שם סד"ה אמר רבא. אלא שהוסיף טעם דלא בעי' למיטען אי משום כסופא כו'. אמנם בפרש"י (דף י"ג ע"א) ד"ה מי דמי שכתב והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה. משמע כמ"ש הרשב"א דאין מצריכין אותה לטעון אפילו בלא טעמא דכסופא כו'. וזהו מ"ש רש"י דלא איכפת לה וכנ"ל דהחיוב עלי' רק שלא תעשה מעשה שהוא הודאה כו' ולא לדבר ולמחות כו'. ומעתה צ"ל א"כ למה הוצרכו ליתן טעם על הא דלא השליכה המעות משום דסברה שתתחייב באחריות. ת"ל הא בלא"ה נימא שאין מחייבין אותה לעשות מעשה ולהשליך המעות כמו שאין מחייבין אותה לטעון ולמחות בדברים. וצריך לומר משום דאדרבה אחיזתה המעות נחשב כמו מעשה הודאה על הקדושין דלא דמי להעדר הדיבור והמחאה שהוא שב ואל תעשה אבל העדר השלכת מעות הקדושין אינו נחשב שב ואל תעשה דאדרבה י"ל דאחיזתה אותם נחשב מעשה. ומש"ה הוצרכו ליתן טעם דאע"פ שיש כאן מעשה אין זה הודאה על קדושין כיון די"ל שהוא מחמת שסבורה שתתחייב באחריות כו'. ולפ"ז לכאורה דבר זה אם נק' העדר ההשלכה מעשה או שב ואל תעשה. תליא בפלוגתא. דהנה איתא במכות (דף כ"א) הי' לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת כו' פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת. ובגמ' שם אמר רב ביבי אמר ר' יוסי פושט ולובש לובש ממש כו' רב אשי אמר כו' והקשה בחי' הריטב"א היאך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה. ותירץ בשם התוספות דכיון שהי' יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זה חשיב מעשה כו' והביאו ראי' מהא דאיתא בברכות (דף י"ט ע"ב) המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק כו' ואותבינן עלה כו' ומפרקינן שב ואל תעשה שאני כו'. משמע דהא דאינו פושט נקרא קום ועשה עכ"ד. וכ"מ שם בברכות (דף כ' ע"א) ברש"י סד"ה שוא"ת. ובתוס' דשבועות (דף י"ז ע"א) ד"ה או אין לחד תירוצא איתא דלרב ביבי אין זה נק' מעשה. אכן לב' תירוצים משמע דמודה רב ביבי דנקרא מעשה. והנה ביבמות (דף צ' ע"ב) איתא דכשלבוש סדין בלא ציצית נק' שב ואל תעשה והקשו התוס' מהא דברכות דכשאינו פושט לבוש הכלאים נק' קום ועשה ואור"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור כו' וביאור דבריהם נראה כמו שכ' בתוס' דשבועות שם דאפילו רב אשי דפליג עלי' דרב ביבי וחשיב שהייה כמעשה היינו כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה. ור"ל מעשה דאיסורא. מש"ה אע"ג דלבסוף ליכא מעשה חשוב כמעשה. משא"כ גבי סדין בלא ציצית אע"ג דתחלת הלבישה הי' ג"כ ע"י מעשה מ"מ כיון דהוי מעשה דהתירא דלא מתחייב בציצית עד אחר שנתעטף. מש"ה מה שלבוש ואינו פושט לא מצטרפת למעשה הראשונה למיחשב מעשה וע"כ נק' בגמ' שוא"ת. וכן רצה המל"מ (פ"ג מה' ביאת המקדש הכ"א ד"ה גרסינן בגמ' פ"ב דשבועות) לומר בכוונת התוס' דשבועות כמש"ש ועד כאן לא אמרינן כו' אבל כשהיתה בהיתר כו'. אלא שאח"כ כ' דנראה כוונת התוס' כל שתחלת הדבר היה ע"י מעשה אף שהיה בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה איסור אח"כ בלתי מעשה. ולפע"ד דמתוס' דיבמות הנ"ל מוכח כסברתו הראשונה. וכ"מ בתוס' דנזיר (דף מ"ג א') ד"ה כגון. וכן מצאתי בס' שושנת העמקים להפמ"ג כלל ו' (ד"ה ודע דראיתי) שכ' והרואה יראה שא"א לפרש כלל דברי התוס' כ"א כמ"ש דכיון שלבש בהיתר השהייה לא הוי מעשה וכלאים דהלבישה באיסור הוי השהייה מעשה כו'. והשתא כיון דלתוס' מה שאינו פושט לא נק' מעשה מצד עצמו אלא ע"י צירוף שמתחלה עשה מעשה באיסור כו'. א"כ גבי קדושין בשתיקה לאחר מתן מעות. הרי ודאי מעשה הראשונה אינה שייכה לקדושין וה"ל כמו מעשה דהתירא. א"כ מה שאינה משלכת אח"כ אינו נק' רק שב ואל תעשה. כמו מה שאינה פושט הסדין שבלתי ציצית. אמנם לפ"ד המל"מ הנ"ל נק' קום ועשה וסדין בלי ציצית דנק' שוא"ת היינו מטעם שכ' המ"א סי' י"ג וביארו הפמ"ג בש"ה שם דציצית אין איסור ל"ת דכלאים כ"א מ"ע שצריך לעשות ציצית וכשאינו עושה הוי שוא"ת כו'. ואי לזאת הרי כ' הפוסקי' גבי סברה אי שדינא להו מיחייבי באחריותא. דאע"פ שמדינא אינו חייבת באחריות אמרינן דטועה וסברה דמיחייבא באחריות ולרב אחאי אמרינן דטועה אפילו טעות רחוק כו'. א"כ לפ"ז ה"נ אפילו את"ל דהלכה כסברת המל"מ מ"מ אטו נשי דינא גמירי ונימא דסברה שזהו שוא"ת והיא אינה מחוייבת לעשות מעשה כו'. ולכן י"ל דשפיר כ' הפנ"י בחידושיו דלרבא אין שום חשש קדושין בשתיקה דלאחר מ"מ מטעם שי"ל דלא שדיתינהו משום דלא איכפת לה כו' וא"כ ליכא עדים על קדושין:

קיצור. ועתה יש לחקור משום שלא השליכה הטבעת עד לאחר ששחקו עליה. וגם ספק אם השלכת הטבעת היה תומ"י אחר שהניח ידה או אחר כ"ד. והנה בפנ"י ר"ל דלרבא בכל ענין שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום הוא. ולכאורה יש ליתן טעם לזה דהא מוכח מהרשב"א לרש"י דאין מצריכין אותה שתאמר לא. א"כ כמ"כ י"ל דלא איכפת לן במה שאינה משלכת הכסף דה"ל כשב ואל תעשה לדעת התוס' דיבמות (דף צ' ע"ב) אף כי לדעת המל"מ פ"ג מהל' ביאת מקדש הכ"א נקרא זה מעשה אטו נשי דינא גמירי וסברה דזהו שוא"ת: