ד

עוי"ל שיש כמו ספק שלישי אם שייך כאן דין דבשעת מתן מעות היינו אף אם לא משכה ידה לאחור כמו בספק השני וגם לא היה האמירה אחר גמר הנתינה כמו בספק הא' עדיין י"ל שמא היה האמירה בשעה שהיו שניהם אדוקים בהטבעת ר"ל אחר התחלת תחיבת הטבעת באצבעה ומהתחלת התחיבה עד גמר התחיבה אמר לשון הקדושין וא"כ י"ל שאין זה נקרא בשעת מתן מעות דהא מהרי"ט לא בא ע"ז רק מחמת אם לא ניחא לה תשדינהו וזה שייך בלאחר מתן מעות כן מצאתי בתשו' הגאון ר' עקיבא איגר נ"י סי' צ"ז ודפח"ח ע"ש. כיון דלא עבדה מעשה שכשהתחיל לתחוב לא ידעה עדיין שלקדושין מכוין וגם כששמעה לשון הקדושין אינה מנחת אצבעה שיתחוב בה הטבעת כי אם הוא אוחז ידה ותוחב בה א"כ מה מעשה עבדה דטעמא דבשעת מ"מ מקודשת הוא כדפרש"י די"ב ע"ב דכי קבילתיה אדעתא דהכי קבילתי'. וכמו שכ' הריב"ש סי' ק"ע שהביא כת"ר שקבלתה הויא הודאה כו'. א"כ בעינן שתעשה מעשה. משא"כ בנדון זה דלא עשתה שום מעשה כ"א הוא אחז ידה (בחזקה. או עכ"פ סתם אחז ידה) ואזי אח"כ נתן עליה הטבעת א"כ אף אם לא משכה ידה לאחור מ"מ לא דמי לשאר מתן מעות שמקבלת המעות בידה. או אף אם מקדשה בטבעת והיא מנחת ידה מעצמה שיתן עליה הטבעת אף שאינה מקבלת הטבעת בידה י"ל דנקרא מעשה וכ"ש בקדושין שמזמנת ופושטת ידה שיתן הטבעת עליה כמו קדושין הנהוג בינינו. אבל הכא בנדון זה שהוא אחז ידה ומניח הטבעת עליה א"כ אין כאן מעשה ממנה. רק שי"ל דהוא הוכחה דנתרצית דאל"כ אמאי לא עשתה מעשה להפך למשוך ידה ממנו. מ"מ אין זה רק מניעת דבר וע"ז יש לתרץ דאולי אחז ידה בחזקה שלא יכלה למשוך ידה בקל ממנו כמו דמתרצין על אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו סברה דתתחייב באחריות כו' ובפרט שגם הוא הבעל הודה שבאמת אחז ידה בחזקה. וא"ת אכתי היה לה לעשות מעשה ולהלחם עמו לשמוט ידה ממנו. י"ל דס"ל למה לי זה כי אטו בעל כרחה תתקדש לו. הלא היא אינה עושה מאומה. וכה"ג כ' בחי' הריטב"א די"ב ואיהי לא בעיא למטען בהדיה כו'. ומ"ש כת"ר דנד"ז היינו ממש הך דתניא בברייתא בשעת מ"מ מקודשת כו' ואין לומר דברייתא מיירי כשפשטה ידה לקבל הקדושין כו' דאיכא גילוי דעת שרצונה להתקדש כו' דאם איתא דדוקא בעינן פשטה ידה ליפלוג וליתני בדידה כו'. ודוחק לחלק בין סלע שצריך אחיזה ביד אף לאחר פשיטת יד ובין טבעת שמאליו הוא נאחז באצבעה דכל שעושה מעשה בגופה ממש כדרך קדושין גמורים אי איתא דלא ניחא לה לא הוי שתקה עכ"ל כת"ר. תמיהני הרי רש"י כ' בהדיא אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קביליתי' אדעתא דהכי קביליתי'. א"כ אף דלא בעינן פשיטת יד מ"מ בעינן קבלה שהיא מקבלת הקדושין. א"כ לכאורה אין שום דוחק לחלק בין סלע שמקבלת לידה ובין טבעת שהיא אינה מקבלתו כלל רק שהוא תוחבו על אצבעה. אלא דבאמת אין לחלק בהכי והיינו אם מנחת אצבעה מעצמה שיתחוב הטבעת עלי' י"ל דה"ז כקבלה כיון שמנחת אצבעה בלי שום הכרח שיתן עליו הטבעת. אבל בנד"ז שלא כן הוא רק הוא אחז ידה ותחב הטבעת עליה הרי אם האמת כמו שהודה שאחז ידה בחזקה א"כ היא לא עשתה שום מעשה רק הוא עשה מעשה על אצבעה בחזקה. ומה ענין זה לדין הברייתא דמיירי שקבלה ממש מרצונה כנ"ל. ואף שהעדים לא העידו בפי' שאחז ידה בחזקה מ"מ מאחר שהגידו שאחז ידה וי"ל שאחז בחזקה וכמו שאחד מהעדים הגיד כן במאהילוב ביתר שאת. א"כ אין לנו ידיעה ועדות שקיבלה הקדושין ברצון ולא דמי כלל לדין הברייתא שיש לנו עדות שקיבלה ברצון כנ"ל. ובפרט דנד"ז מוכח תחלתה וסופה שהיה שלא ברצון כלל. וגם בשעת מעשה אין שום ראיה שהיה רצון שהרי היא לא עשתה שום מעשה רק הוא עשה בה מעשה והיינו ע"י שאחז ידה א"כ י"ל דאין כאן ידיעה מראי' זו על קדושין וה"ל כעדות ראיה בלי ידיעה דלא משכחת לה דמהני רק בממון כדאיתא בשבועות (דף ל"ג ע"ב ודל"ד ע"א). ועיין בחי' הרשב"א דף ה' גבי נתן הוא ואמרה היא. שכ' הטעם דאינה מקודשת גמורה משום דהודאת עדים בעינן כו' יעו"ש. וכך י"ל בנד"ז דאין כאן עדות על קבלתה. וכ"ש שהוא והיא אומרים שהי' בע"כ:

קיצור. עוי"ל שיש ספק ג' להקל היינו שאם האמירה הי' בשעת נתינה ר"ל אחר נתינת הטבעת בראש אצבעה אין זה נקרא בשעת מ"מ וגדולה מזו י"ל דאף אי מדלית מהכא הפי' של העד שהיא ניתקה ידה כו' מ"מ כיון שלדברי כל העדים עכ"פ אחז ידה מהתחלת הנתינה והאמירה והוא הודה שאחז ידה בחזקה א"כ אפ"ל דאין כאן עדות על קדושין שהרי בשעת מ"מ לא ראו שום מעשה ממנה שמסכמת על קדושין: