ג

אלא שמ"מ יש לומר דספיקא מיהו הויא שמא הי' האמירה בשעת הנתינה וא"כ באנו לדין בשעת מתן מעות שבגמ'. אלא שלכאורה גם אפילו אם היה בכה"ג יש לצדד כמ"ש כת"ר וז"ל מיהו יש לומר דאף שלא הזכירו העדים ברהאטשאב שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור בעת הנתינה של הטבעת באצבעה הוא משום שלא ביחנו הדיינים בזה ובמאהילוב שביחנו הגידו האמת כאשר הוא ואין בזה הכחשה מעדות דמאהילוב לרהאטשוב ולפ"ז הרי יש כאן הוכחה גדולה שלא נתרצית בקדושין עכ"ל ויש ראיה לזה דאין זה נקרא הכחשה ממ"ש הב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ג' בשם תשובת הר"ן וכמש"ל. וא"כ חזר הדין שאין לחוש לדין בשעת מתן מעות מקודשת. דהתם ה"ט משום שבודאי נתרצית בקדושין בשעת קבלתה וכמש"ל בשם רש"י והרמב"ם וכ"כ בתשו' הריב"ש סי' ק"ע שהביא כת"ר. משא"כ הכא אדרבה בשעת מתן מעות ודאי לא נתרצית שהרי עושה מעשה בהפך. שמושכת ידה לאחור. ואף שלא אמרה איני רוצה מאחר שעשה מעשה המורה ע"ז שאינה רוצה הרי מעשה לא גרע מדיבור ועכ"פ אין כאן שום קדושין ברצון. ומ"ש כת"ר וז"ל אמנם דבכה"ג לא הוי לה למישתק אלא למצווח דוקא דלא ניחא לה ולא די במשיכת ידה לאחור עכ"ל אינו מובן לי דהרי עושה מעשה שניכר ממנו שאין רצונה בשום אופן להתקדש ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה וגם מ"ש מהא דסי' ל' ס"ז זרקתו כו' דלא הוה קדושין אע"ג שלא דברה מאומה וה"נ משיכת ידה ממנו הוי כזרקתו ואם משום אמאי לא השליכה אח"כ זה אינו שייך עכ"פ לדין בשעת מ"מ רק משום שתיקה דלאחר מ"מ וידובר לקמן מזה בס"ד. ובהגמ"ר דגיטין סי' תע"א והביאו רמ"א סי' מ"ב סעי' א' לקח יד האשה בחזקה. דהוי מקודשת. היינו משום טעם אמאי לא זרקה אח"כ. וא"כ אדרבה משם מבואר דאין זה ענין לדין בשעת מתן מעות כיון דלקח ידה בחזקה. אלא דחיישי' משום שתיקותא דאח"כ אחר שהניח ידה אמאי לא זרקה כמו דחיישינן בשתיקה דלאחר מתן מעות כמ"ש החמ"ח שם סק"ב והב"ש סק"ג. וא"כ לפ"ז בנ"ד ג"כ עכ"פ אין לחוש לדין בשעת מ"מ מקודשת שבגמ'. רק לחוש משום שתיקותא דלאחר מ"מ וע"ז יש לצדד בנ"ד כמש"ל ובפרט לפ"ז שאחז ידה בחזקה א"כ אין זה דומה כלל לשתיקותא שבגמ'. אך מ"מ הרי בנ"ד רק אחד מהעדים הגיד כן במאהילוב שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור. וא"כ אף שיכול לפרש כן דבריו שברהאטשוב מ"מ הרי הוא רק עד אחד. והעד השני שהגיד במאהילוב לא הגיד כלל מזה שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור רק הגיד שלא ראה הנתינה כלל. וא"כ אינו יודע כלל אם דחקה ומשכה ידה לאחור או לא. כיון שלא ראה כלל. והרי מה שאומר שלא ראה כלל הוא מכחיש עדותו שהעיד ברהאטשוב שהעיד ונתן בידה כו' וכיון שהגיד ברהאטשוב שוב אינו חוזר ומגיד. (זולת מטעם שלא עשו דו"ח ולא גמרו עדותן עדיין ברהאטשוב. שזהו היתר בפ"ע ואינו שייך לחקירה זו שאנו דנין לפי הגב"ע דרהאטשוב) וא"כ כיון שברהאטשוב העידו ע"ז שלשה עדים היינו שני האנ"ח שחזרו והעידו במאהילוב בסגנון אחר כנ"ל ועוד הבעה"ב מאכסני' שלהם והוא לא היה במאהילוב נמצא אף גם שאחד מן השלשה עדים חזר ופי' דבריו שהיה הנתינה בעל כרחה. מ"מ נשארו שני עדים שהעידו סתם ונתן בידה כו' ולא ביארו כלל שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור. ואף דגם הם פי' שאחז ידה. וגם המקדש אמר לפני הב"ד דרהאטשוב שאחז ידה בחזקה. מ"מ מאחר שעכ"פ העדים לא הגידו שהיא משכה ידה לאחור. י"ל אין כאן עדות מהם שהיה הנתינה בעל כרחה. דאחז ידה י"ל דאין זה בעל כרחה כו'. ול"ד למ"ש רמ"א לקח יד האשה בחזקה. דהכא העדים לא אמרו בחזקה. וא"כ העד השלישי שפי' שהיה בעל כרחה ה"ל חד לגבי תרי. ואף שהמקדש מסייע לו י"ל דלא מהני נגד שני העדים שהעידו בסתם. דאע"ג דמבואר בש"ע ח"מ סי' כ"ט שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה כדי שתהא עדותן מכוונת. ואף כאן כיון שגם השני עדים הנשארים ברהאטשוב ג"כ לא פי' להפך שלא משכה ידה לאחור. א"כ יש לנו לומר שאין זה נחשב הכחשה להעד השלישי. וכמ"ש כת"ר שי"ל שלא הזכירו זה ברהאטשוב מפני שלא ביחנו הדיינים בזה. מ"מ אין לנו עכ"פ ע"ז רק עד אחד רק שנקרא עד אחד שלא בהכחשה וכמו שכ' הריב"ש בתשו' סי' תע"ו שהביא הסמ"ע סי' כ"ט סק"ו דמועיל שם בנדון הריב"ש לחייב הברורים שבועה נגד החזן להכחיש העד כו' אבל מ"מ פשיטא דמה"ט שיש לנו לתרץ כו' אין לנו כח להמשיך מזה פי' גם בדברי השני עדים הנשארים דמ"ש ואחז ידה היינו בחזקה מאחר שמ"מ הם לא העידו כן בפי'. וכמ"ש הריטב"א בפי' הא דאמרינן פ"ב דכתובות (דף י"ט ע"ב) והאי דקאמר תנאי ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים דהיינו אפי' אין מכחישין זה את זה הובא בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ק"ח. ואף דשם קיי"ל דהאומר תנאי נאמן זהו משום דלא אמרינן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כיון דהאומר תנאי עוקר סהדותיה והוא נאמן בכך משא"כ בכאן דנשארו שני עדים בלעדו א"כ אף דהוא נאמן לפרש דבריו מ"מ אין דבריו של אחד במקום שנים. ונמצא לדברי שני העדים ההם דרהאטשוב הוי קידושין (אם האמירה היה בשעת הנתינה לאפוקי אם קדמה הנתינה כו') דה"ל שתיקה בשעת מתן מעות. לכן אף שיש עד א' שלא בהכחשה המפרש שלא שתקה כ"א דחקה ומשכה ידה לאחור. הרי י"ל ע"א בקדושין לאו כלום הוא. אף שלא בהכחשה. וכ"ש להקל נגד שני עדים. אלא שמ"מ י"ל דעכ"פ מצד העדאת העד ושהמקדש הודה ג"כ שאחז ידה בחזקה גורם דספיקא מיהו הויא בעדות השני עדים ג"כ שהרי הניחו מקום ספק באמרם שאחז ידה והיינו שאחז ידה מתחלת הנתינה עד סוף האמירה אתם עדים כמ"ש ההמ"ץ דרהאטשוב. א"כ י"ל דכה"ג מהני הע"א שלא בהכחשה והמקדש לעשות מזה ספק גמור שמא מ"ש השני עדים שאחז ידה ר"ל בחזקה ובעל כרחה. בהצטרף זה הספק לספק הראשון שמא היה האמירה אחר גמר הנתינה ה"ל שני ספיקות להקל. היינו הספק הא' שמא האמירה היה אחר שכבר נתן הטבעת באצבעה. והספק השני שאף אם אמר בשעה שהיה הטבעת בידו דילמא האמת שהיא ניתקה ידה ממנו ואין כאן שתיקותא. ובתשובת מהרי"ט ח"א ססי' קל"ח מצדד להקל בשני ספיקות גבי קדושין אף שהביא ד' מהריב"ל ח"ב סי' ז' המחמיר בזה (וכ"ה בח"א סי' י"ז). ואם נאמר דבשני ספיקות ממש לא חמיר מקי' דרבנן א"כ בכה"ג ודאי יש לצדד ע"פ ההיתר דמהני החזרה דמאהילוב כו'. ולכאורה משמע בפרק האיש מקדש בסוגיא דקדושין שאין מסורין לביאה (דנ"א תחלת עמוד ב') דאפילו מדאורייתא אין שני ספיקות מועילים כלום דאמרינן אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין האחיות מקודשות ואי איתא דשני ספיקות מהני א"כ י"ל וליטעמיך לרבא מי ניחא הרי יש שני ספיקות שמא האחת היא מן הנכריות ואת"ל מן האחיות דילמא זו היא וא"כ בכל א' מהאחיות יש שני ספיקות הרי דאעפ"כ נקרא קדושין שאין מסורין לביאה אלמא דס"ס לא מהני וכן משמע עוד בש"ע סי' מ"א ססעי' ג' ואם אמר א' מכולכן כו':

קיצור. אלא דמ"מ ספיקא הויא ומ"מ אף אם אמר קודם הנתינה ממש יש עוד ספק שני להקל לפמ"ש א' מהעדים במאהילוב שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור בעת הנתינה וא"כ אין זה שתיקותא שהרי אדרבה עבדה מעשה להפך אלא דמ"מ כיון רק א' מהעדים פי' כן ושני עדים נשאר דבריהם בסתימות אף שגם המקדש הודה כן במאהילוב אין לעשות מזה רק ספק. אך ספק מיהו הוי אף שהוא נמשך רק מעד א' והמקדש כיון שגם השני עדים אמרו שאחז ידה כו' וא"כ על בשעת מתן מעות יש שני ספיקות להקל: