ב

והנה בנ"ד לשון גב"ע דרהאטשוב (דממנו נמשך החומרא) ונתן את הטבעת באצבעה ואמר הרי את מקודשת לי בט"ז כדמו"י. א"כ פשט הלשון הגב"ע משמע שקדם הנתינה להאמירה. שמתחלה נתן לה את הטבעת באצבעה ואח"כ כשהי' כבר הטבעת באצבעה אמר. דאל"כ הל"ל ובשעת נתינה אמר. וכה"ג דקדק מהרי"ט כנ"ל ממה שאמר נתן לידה אז אמר לה כו' משמע שקדם נתינה לאמירה. ולולי שנמצא שם סתירה ממה שאמר נטלתו כו' משמע שהיה דן ע"ז שתיקה דלאחר מ"מ מלשון העד הנ"ל. אך י"ל דקדוקו דמהרי"ט הוא מלשון אז אמר כו' אז דוקא. משא"כ בנ"ד ונתן כו' ואמר כו' אפשר לפרש ג"כ שבשעה שנתנו לידה אמר. ע"ד שכתב מהרי"ט לסוף בנדון שלו כנ"ל. ומ"מ גם בנ"ד יש דקדוק כעין זה מדהאריך ונתן את הטבעת באצבעה ואמר כו' משמע קצת דכשהיה באצבעה אמר. וא"כ אז לא שייך לומר שתסלק ידה וישאר בידו. ועוד דכיון דבגב"ע שהוגבה במאהילוב אמר המקדש עצמו לפני בד"צ שאחר נתינת הטבעת אמר לשון הקדושין. א"כ י"ל שדבריו יהיה סיוע שנפרש כן גם ל' הגב"ע דרהאטשאב כיון דבלא"ה י"ל כן יותר בפי' הגב"ע וקיי"ל דורשין לשון הדיוט כדאיתא פרק ט' דב"מ (דף ק"ד ע"א) ומבואר שם גבי אנשי אלכסנדריא דאפילו לענין אסור ממזרות דאשת איש סמכו ע"ז וכ' הנ"י שאע"פ שאפשר הי' לפרש הלשון כפשוטו לכשתנשאי ה"ל נשואה גמורה כו' אלא שא"כ כו' ובחי' הר"ן שם הביא ראיה לפי' זה מהירושלמי פ"ד דכתובות גבי זה מדרש דרש ר"א בן עזריה. אלא שבתוס' שם דאי דוקא כשכתב כו' משמע שמפרשי' בע"א וכ"מ ברש"י שם ועי' בחי' הריטב"א שם בשם הרמב"ן פי' ג"כ בע"א. ובתשובה בענין גט כתבתי שי"ל דהתוספות לא פליגי רק שמוסיפים דאף שלא כתב ה"ל כמו כתב יעו"ש. ומ"מ בנד"ז י"ל דקרוב יותר שכך הי' המעשה שהרי לדברי הכל אחז ידה מהתחלת הנתינה עד אחר אתם עדי א"כ לא סמך שתקבל ברצון א"כ מסתמא ג"כ לא אמר ל' קדושין קודם הנתינה וכמו שניכר ג"כ ממה שאמר תחלה הבה ידך ואתן לך מדעם ולא רצה להזכיר לשון קדושין לומר ואקדש אותך מפני שבודאי לא תקבל וכמו שהוכיח סופה שהשליכה הטבעת וברחה כו' א"כ י"ל שקרוב הדבר יותר שגם לא אמר כלל דיבור הקדושין רק אחר שנתן הטבעת באצבעה אמר וגם אחז ידה כו'. והנה א"כ היה המעשה אין כאן עכ"פ דין דבשעת מתן מעות מקודשת שאפילו תכ"ד לנתינה נקרא אחר מתן מעות כמ"ש רמ"א בד"מ סי' כ"ח סק"ד וכ"ד מהרי"ט בתשובה הנ"ל דלכל הפחות לא נקרא בשעת מתן מעות אלא כשעדיין היו שני' אדוקים כו' כדלעיל משמע כל שידו הי' מסולקת אף תכ"ד להנתינה לא נקרא בשעת מתן מעות. ואף שי"ח ע"ז מ"מ רוב הפוסקים ס"ל כן. ולכן אם האמירה היה אחר גמר הנתינה היה ראוי להקל לכאורה:

קיצור. ובנ"ד יש לספק שאמר אחר שכבר נתן הטבעת באצבעה כמו שהודה בעצמו במאהילוב וכ"מ יותר מהגב"ע וא"כ אין שייך כאן דין בשעת מ"מ: