א

סימן קב

האשה העלובה אידליא פעסיא בת צבי המכונה הירש מבעליצא. קבלה ג"פ כדמו"י מבעלה דוב המכונה בער בן אפרים. הנלקח לעבודת המלך לא"ח. בלי שום תנאי ואונס כלל. רק מרצונם הטוב נתפשרו וניתן הג"פ מידו לידה בפני ב"ד וע"מ ועשרה אנשים מישראל ביום ד' תשעה ימים לחודש טבת דנא פ"ק רהאטשאוו תקצוי"ו לפ"ק. ועתה אציע נא לפני רמעכ"ת המעשה אשר לא יעשה שנעשה אחר כן במוצאי ש"ק נגהי י"ג טבת. יצא קול גדול ולא יסף בכל העיר שחזר וקידש אותה בטבעת קדושין של כסף בפני מנין אנשים מהרעקרוטין היהודים ולמחרתו ביום א' י"ג טבת הושבנו ב"ד לחקור ולדקדק אחר הקול. אם יש בי' ממש. כמבואר בש"ע סי' מ"ו ס"ב בהג"ה. ובחרנו מהם שני אנשים המוחזקים בכשרות שהיו במעמד ההוא. וגם אחי בעה"ב מהאכסניא שלהם. וגבינו עדות מפיהם. ע"פ איום והודעת עונש עדות שקר ח"ו ובאליו"ע ובהטלת ח' שיגידו עדות אמת והעידו בפנינו בתו"ע זה שלא בפני זה. שלשתם בסגנון אחד ובשינוי לשון קצת ותוכן דבריהם כי הוא זה. שבכל הג' ימים שאחר הג"פ הלכה אליו פעמיים ושלש בכ"י. ושהתה ושחקה עמו וישבה אצלו בהתקרבות יתירה. והם היו מדיחין אותה מעליו לאמר מה לך פה כו'. והשיבה אמרי' להם שהמ"ץ התיר לה לישב עמו. גם לקחה ממנו את כתונתו לכיבוס וביקשה מאתו א' רו"כ על הוצאות פור לביתה. והשיב שיתן לה חצי רו"כ. וביום ש"ק לא מצאה אותו פעם א' באכסני' הנ"ל. ושאלה עליו. והשיבו לה שהלך לבית אושפיזא אחרינא דידהו היא מקום לינה שלהם בבית עכו"ם והלכה גם היא לשם. אח"כ באתה שוב לאכסניא שלהם בעת סעודה שלישית. וישבה על המטה עד שהתפללו ערבית. ובעת שהציתו האור בבית אמר לה הבה ידך לי ואתן לך מדעם. ופשטה ידה אליו ונתן את הטבעת באצבעה ואמר (הרי את מקודשת לי בט"ז כדמו"י) ואחז בידה משך מה ואמר להעומדים שם. אתם עדים שקדשתי אותה לי לאשה. והתחילו כולם לשחוק עליה לומר עתה תלך עמנו והרי את אשתו כבראשונה. אז השליכה את טבעתו מעל ידה לארץ. עכ"ל העדות. והנה האשה אמרה בתחלה שלקח את ידה בחזקה ותיכף שהרגישה שרוצה ליתן הטבעת באצבעה מיאנה בו וניערה את ידה. ובעוד שלא הספיק ליתן את הטבעת לידה מידו נפל לארץ. אך אחרי שהעדים העידו שפשטה את ידה אליו. ושראו את הנתינה באצבעה ממש. השיבה שמה שפשטה ידה. סברה שיתן לה את החצי רו"כ שהבטיח לה ליתן על פור לביתה. והדעת מכרעת שכך הוא האמת כמו שאמרה לבסוף. כי מדברי כולם נשמע. שמתחלה לא דיבר עמה מעסקי קדושין כלל ומה שכיחשה תחלה כנ"ל. אטו כולהו נשי דינא גמירי. אפשר שסברה. אם נותן באצבעה אף ברמאות ושלא מרצונה ליהוו קדושין. וגם כמה אומדנות והוכחות שלא כיוונה לשם קדושין כלל. הא' והוא העיקר שתיכף ששחקו עליה השליכה את הטבעת לארץ הב' שבכל משך הד' או ה' שבועות ימים שנתעכבו פה בכמה יגיעות חזרה אחריו לבקש מאתו שיגרשנה. עד שהוכרחה לפייסו בממון. ומכרה מבגדיה ונתנה לו שבעה רו"כ משלה בעבור זה שיפטרנה בג"פ. והאיך תתפייס שוב לחזור ולהתקדש אליו עוד. הג' אם היתה מרוצה להנשא אליו לא היתה בושה מלעשות בהיתר לפי מנהגינו שאין מארסין אלא בשעת נשואין ע"י חופה וקדושין עם שבע ברכות כדמו"י. ולפי כ"ז נראין הדברים שברמאות בא וקדושין הללו נעשו שלא ברצונה או דרך שחוק בעלמא ואין בהם ממש:

גב"ע שני שהוגבה במאהילוב ע"ד המאורע שנתהווה באחד מאנ"ח יהודי דוב בר' אפרים שמו. שעשה שלא כהוגן וקידש את מתרכתו בערמה ובחזקה כנראה גם לפי דבריו. וזה אשר סיפר לפנינו. אחר הג"פ היתה מתרכתו הולכת בכל יום על אכסניא שלו. וביקשה מאתו חצי רו"כ על הוצאה. בש"ק היתה ג"כ בשם עד חשכה. אחר תפלת ערבית ועדיין לא הדליקו האור. אמר לה אידליא פעסיא אתן לך דבר מה. הושיטה ידה לקבל. תפסה בידה ולקח את אצבעה בידו. והיא משכה ידה ואצבעה לחזרה. אך תקפה באצבעה בחוזק ונתן עליו הטבעת. ואחר נתינת הטבעת אמר ל' הקדושין ואמר לחביריו אתם עדים. אח"כ הדליקו נר. צעקו עליה חביריו ראה שקדשך. נענעה בידיה ואמרה לאו לאו ראו שאין על ידי כלום. ואמר שבשעה שנענעה בידיה השליכה בתוך כך הטבעת מאצבעה. אך מחמת הרעש מקול המולה (גם) [לא] שמע קול נפילת הטבעת לארץ ואח"כ מצא הטבעת על הארץ במקום ישיבת האשה. אלו תוכן דברי האיש. והאשה טענה ששקר הוא דובר שלא נתן הטבעת באצבעה רק הכי הוי עובדא. שמתחלה הובטחה מאתו ליתן חצי רו"כ על הוצאה. ואחי' ג"כ אנ"ח התאכסן עם בעלה המגרש הנ"ל על אכסניא אחת והיתה הולכת אל אחי' וגם לבקש מבעלה החצי רו"כ הנ"ל. אחר תפלת ערבית אמר לה שיתן לה דבר מה. הושיטה ידה לקבל. וסברה שיתן לה החצי רו"כ הנ"ל הרגישה שרצונו ליתן איזה דבר באצבעה השמיטה אצבעה מידו בחוזק. ונפל הטבעת לארץ. וכשהדליקו הנר נענעה בידיה להראות לכל שאין על ידיה כלום אך הטבעת נפל מקודם על הארץ בעת שהשמיטה אצבעה מידו. אלו תוכן דברי האשה הנ"ל. ואנחנו הב"ד דרשנו מאתו מי היו העדים ואמר שני אנ"ח הנקובים בשמותם בהגב"ע למטה. גם הבע"ב הי' שם. ושארי אנ"ח רובם קטנים. ואפשר הי' איזה מהם בני יג"ש. אך לא ראו שום דבר כי עמדו מרחוק. וגבינו עדות בפני האיש והאשה משני אנ"ח הנ"ל כפי הגב"ע דלמטה:

במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתו לקדמנא תרי סהדי ה' ניסן בר' מאיר וה' אליעזר בר' דוד. והעידו לפנינו בת"ע באליונ"ע. ובתחלה העיד ה' ניסן הנ"ל בזה"ל. האשה אידליא פעסיא בת צבי הירש איז גיקומען שבת פ' ויחי צו מנחה על הקוואטיר צו אונז וואש מיט אונז איז גיווען בעלה בער בר' אפרים וואש האט זי מגרש גיווען יום ד' ט' טבת איז זיא גיזעסין אויף דיא בעטיל מיט דיא בעלת הבית. אחר שהתפללו מעריב במנין קודם שהדליקו הנר. קומט צו איר דער מאן. און איך בין גישטאנין צו קאפין פון בעטיל. זאגט צו איר דער מאן אידליא פעסיא איך וויל דיר עפיש געבין. אונ חאפט זיא פאר איר האנט. אונ זיא האט זיך גיבאדרעוועט מיט אים. אונ האט גיריסין דיא האנט צו זיך. עש איז שוין פינצטער גיווארין. קיין פאייער האט מען נאך ניט אן גיצונדען האב איך ניט גיזעהען ציא האט ער איר עפיש גיגעבין ציא ניט. רק איך האב גיהערט וויא ער האט גיזאגט דעם לשון קדושין. האט ער אגישריי גיטאן אתם עדים רבותי איך האב זיא מקדש גיווען. בתוך כך האט מען אן גיצונדען פאייער האבין מיר גיזאגט זעה ער האט דיך מקדש גיווען. שראייט זיא ניין. ניין. וואו. וואו. אונ שאקולט מיט דיא הענט אונ זאגט זעט עש איז באיי מיר ניטא נישט אויף דיא הענט. האבין מיר גיזעהין אויף דיא הענט איז נישט ניטא דער ווייל האט מען אן גיצונדען פייער האט מען גיזעהען על הארץ האט מען גיפונען דעם פינגעריל על הארץ אונ קיין שום קלאפ האט מען ניט גיהערט דער נאך האט זיא גיוואלט אוועק גיין מהבית האט ער זיא גחאפט פארין קורטקע. האט זיא גימוזט ווארטין ביז מיא האט גיפונען דעם פינגעריל על הארץ איז גיבליבען דיא קורטקע באיי אים אונ זיא איז אוועק גיגאנגען. כה העיד הר"ר ניסן הנ"ל. ר' אליעזר בר' דוד העיד לפנינו בזה"ל. דיא ווייב איז גיקומען צו אונז אויפין קוואטיר שבת צו מנחה מחמת דער מאן האט איר מבטיח גיווען צו געבין על הוצאה חצי רו"כ האט זיא זיך גיזעצט אויפין בעטיל מיט דיא בעלת הבית. מיר האבין אפ גידאווינט מעריב מיט אמנין איז שוין פינצטער גיווארין. גיזעהן האב איך גאר נישט. נאר איך האב גיהערט דעם לשון קדושין. אונ האט גיזאגט אתם עדי רבותי. דער ווייל האט מען אן גיצונדין פייער זע איך וויא זיא טריישילט מיט דיא הענט. אונ זאגט. וואו וואו. זעט באיי מיר איז ניטא נישט אוף דיא הענט. קיין קלאפ האב איך ניט גיהערט. דער נאך האט זיא גיוועלט אוועק גיין חאפט זיא דער מאן פארין קורטקע אונ זאגט ווארט ביז מיא וועט גיפינען דעם פינגעריל. האט ער זיא גיהאלטין ביז מיא האט גיפונען. דער נאך האט זיא זיך אוש גירישין אונ איז אוועק גיגאנגען. אונ דיא קורטקע איז גיבליבען באיי אים. כל הנ"ל הגידו לפנינו העדים הנ"ל אחר דרישה וחקירה בתו"ע באליונ"ע ולראיה באעה"ח היום יום ב' ו' שבט תקצוי"ו לפ"ק פ"ק מאהילוב יצ"ו:

נאום מאיר ברלין ונאום אליעזר פיי"ס מ"מ ומו"ד פ"ק הנ"ל ונאום צבי הירש במ' יצחק נאיימרק מכתב מהמ"צ דרהטשוב:

ובענין שאילתא דשאילנא מן קדמוהי הנני להשיבו על ראשון ראשון כפי הרשום בזכרוני כי לא נשאר בידי שום העתק מהגב"ע דפה ודמאהילוב כי הנחתי אותם אשתקד בבית הרב ר' הלל מפאריץ. והוא הא'. שמות העדים מהגב"ע שבפנינו ר' דוב בר' אברהם שטרעסינער ממחנינו והוא בעל האכסניא הנז' בגב"ע ושנים מהרעקרוטין א' שמו ניסן מטיחאניץ. והב' אינני זוכרו קרוב להיות שהוא אליעזר בר"ד הנז' במכתב מעל'. הב' נידון הלשון ואחז בידה הכתוב בגב"ע דפה. כן הגידו העדים בפנינו סתם. רק הבעל הודה שאחז בידה בחזקה. ולזה כתבתי באגרת הב' שלי להרב מוהרי"א סג"ל שהבעל והאשה מודים שהי' בע"כ. הג' האחיזה בידה היתה מתחלת נתינת הטבעת עד אחר גמר אמירתו אתם עדים ומרומז בלשונו מש"ך מ"ה. הד'. התחלת הגדת העדות היתה בפני הבעל והאשה. רק תיכף התחילו האשה ואביה לבלבל דבריהם בצעקות וקטטות וקללות אשר ממש לא היה באפשרי לשמוע דברי העדים מחמתן. ואחרי העיון בח"מ סי' כ"ח סט"ו בהגה"ה שבחשש קטטות ומריבות תקנת הגאונים לקבל עדות שלא בפני [בע"ד] ע"כ הוציאנו את הבעל והאשה לחוץ עד שגמרו עדותן ותיכף שנכנסו חזרו והגידו בפניהם בלי שינוי. זאת ועוד אחרת מצאתי א"ע מחוייב להודיע מה שנזכרתי דבר א' אשר אני חושש אולי נשמט בגב"ע הנ"ל שאמרו כולם פה א' הבעל והאשה והעדים שתיכף אחר המעשה רצתה האשה לברוח ולצאת מהבית וסגר הבעל הדלת בעדה ולא הניחה ללכת עד שמצאו את הטבעת להראותו לכל העומדים שהוא של כסף ויש בו שוה פרוטה. ומזה ג"כ קצת הוכחה שנעשה בע"כ. שוב הכל שלום:

עוד כ' המ"ץ דרהאטשוב וז"ל ידעתי בנפשי שבכותבי לשון הגב"ע הא' דקדקתי שלא להוסיף ושלא לגרוע ושלא לצאת מכוונת דבריהם אפילו כמלא נימא והן עתה שותא דמרן לא ידענא וכו' ואולי מלות זיא האט זיך גיבאדרעויט שהוסיפו במאהילוב הוא דרך פירוש וביאור למה שהגידו בפנינו סתם. בפרט שגם הבעל הודה בפנינו שאחז ידה בחזקה כאשר השבתי מאז עכ"ל הר"ר ר' אברהם הלוי מרהאטשוב:

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא בשלישי בשבת בתשעה ימים לחודש מרחשוון שנת תקצ"ח לפ"ק. ואתא לקדמנא הרב המ"ץ דפ"ק ראהטשוב ה"ה ר' אברהם בר' שמואל הלוי והעיד בפנינו בתו"ע כד"ת בזה"ל. מכח דעם גב"ע וואש מיר האבין מקבל גיווען פאר צווייא יארין וינטער מכח דיא קדושין וואש דער ציצערסקער רעקרוט האט מקדש גיווען זיין גרושה. וויא איך גידיינק דעם לשון העדות וואש זייא האבין עדות גיזאגט פאר אונזער ב"ד איך אונ ר' חיים דער שוחט. אונ ר' ירחמיאל מלמד. דאש איז גיוועזין זונטאג דראייצענטער טאג אין טבת תקצוי"ו האבין זייא אזו גיזאגט נעכטין צו שלש סעודות איז זיא גיקומען צו אונז אונ איז גיזעסין אויפין בעטיל מיט דער יונגער בעל האבסטע בעריל שטרעסינערש ווייב. אונ איז גיזעסין ביזין מיר האבין אוש גידאווינט מעריב מיטין מנין. איז ער גיקומען צו איר אונ זאגט ווייז מיר דאיין האנט איך וועל דיר עפעס געבין האט זיא עם דער לאיינגט דיא האנט. האט ער זיא גינומען פארין האנט אונ האט איר אן גיטאן דעם פינגעריל אונ האט גיזאגט הרי את מקודשת וגו'. אונ אתם עדים כו'. ער האט זיא גיהאלטען אהיפשע וויילע האבין זייא אלע אן גיהייבין צו לאחין אונ שרייען מקודש מקודש. האט ציא אראפ גיטריישילט דעם פינגעריל אויף דער ערד אונ שרייט ניטא גאר נישט. אונ בשעת מעשה האט מען גיבלאזין פייער אופין קאמעניק. האט מען תיכף גיבראכט דעם פאייער. אונ ער האט זיא ניט גילאזין אוועק גיין ביז מען האט אוף גיהייבין דעם פינגעריל. אונ אלע האבין גיזעהין אז ער איז אזילבענער. אונ מער גידיינק איך ניט קיין משמעות פרטיות. אונ מכח חקירות ודרישות העדים באיזו שנה באיזה שבוע וכו' האבין מיר בודאי ניט חוקר ודורש גיווען כלל. ווארעם דיא קבלת עדות איז גיווען אום זונטיג. האבין זייא גיזאגט דעם לשון נעחטין צו שלש סעודות ממילא וואש האבין מיר גיזאלט מער פרעגין. נאך אזאך האב איך זיך דער מאנט אז מיר האבין פאר געסין שרייבין אין ערשטין גב"ע אז איינער פון דיא עדים האט אונז גיזאגט אז בעריל שטרעסינערש ווייב האט גיוושט פון גאר דער קנוניא ווארום זיא האט פאר קופט דעם ט"ק שלה להבעל בעש"ק ההוא בכיון פון דעשט וועגין אונ זיא איז גיזעשין לעבין דער אשה הנ"ל בשעת דיא קדושין הנ"ל. האט ציא זיך אן גילייגט מיט איר האנט אופין שוס של האשה הנ"ל בכדי צו פאר שטעלין זיא זאל ניט קענין אנטלופען. עכ"ל עדות המ"ץ הנ"ל יום הנ"ל פ"ק הנ"ל. ולראיה באעה"ח:

נאום בן ציון במוהרי"א זצלה"ה ונאום שרגא פייווש במ' יצחק ז"ל ונאום יהודא במ' נפתלי הירש הלוי עפשטיין ואח"כ באו לפנינו ר' חיים בר' אברהם שו"ב ואמר לפנינו בתו"ע כנ"ל בזה"ל. מכח קדימת הנתינה או האמירה או בבת אחת גידיינק איך גאר ניט ווארעם מיר האבין דרוף ניט מדקדק גיוועזין צו פרעגין רק מכח חקירות ודרישות גידיינק איך בודאי אז מיר האבין באיי זייא גאר נישט גיפרעגט כלל. ולראיה באעה"ח יום הנ"ל פ"ק הנ"ל:

נאום בן ציון במוהרי"א ז"ל ונאום שרגא פייווש במ' יצחק ז"ל ונאום יהודא במ' נפתלי הירש הלוי עפשטיין הדיין הג' ר' ירחמיאל כ"ץ אינו בביתו. כי הוא מלמד בבאברויסק ע"כ לא נגבה עדות מפיו:

ותוכן הענין לפי הגב"ע דרהאטשוב הוא שהמגרש אמר לה הבה ידך לי ואתן לך מדעם ופשטה ידה אליו ונתן לה את הטבעת ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י. ואחז בידו את ידה מתחלת נתינת הטבעת עד אחר גמר אמירתו אתם עדים כמבואר במכתב ההמ"צ דרהאטשוב ואמר להעומדים שם אתם עדים כו' אז השליכה את טבעתו מידה לארץ. והיא אומרת שאחז ידה בחזקה גם מכחשת המעשה כו' והפשיטת יד שפשטה היה בשביל חצי רוכ"ס שהבטיח ליתן לה. וזה יוכל להיות אמת גם לדברי העדים גם יכול להיות שהאמירה הי' אחר הנתינה שכבר תחב הטבעת בידה או עכ"פ אחר התחלת התחיבה:

ולפי הגב"ע שבמאהילוב אמרו העדים בסגנון אחר שאחד מהעדים אמר שלא פשטה ידה כ"א שלקח את ידה בחזקה והיא סירבה ולא רצתה ושניהם אומרים שלא ראו הנתינה כלל:

ושאלה זו נשאלה ממני ולא רציתי להורות בה כלל. רק אח"כ נודע לי שאחד מהרבנים התירה וכתבתי תשובה זו דלקמן מה שיש לצדד בזה והוא שי"ל דגם לפי גב"ע דרהאטשוב יש צדדים לומר להקל בקדושין והגם שא"א לסמוך ע"ז למעשה י"ל שיכולים לחזור בהן מהטעם שיתבאר לקמן ולפי חזרתם במאהילוב יש להתירה. ולכן אף שלא סמכתי ע"ז להתיר עכ"ז ג"כ לא אמרתי בה איסור. כי מהני תרי טעמי י"ל שכדין הותרה:

הנה גם אם באנו לדון ע"פ גב"ע דרהאטשוב לכאורה קלישא החשש קדושין. דאם באנו להחמיר מהדין דבשעת מתן מעות מקודשת יש שני ספיקות להקל ואפשר שלשה ספיקות ואם משום השתיקה דלאחר מתן מעות עד ששחקו עליה ואז השליכתה נראה דע"ז יש להקל לגמרי בנד"ז שאחז בידה. ומתחלה נדבר מנדון אם שייך כאן לומר שתיקה בשעת מתן מעות שהוא יותר עיקרי. והנה פי' בשעת מתן מעות פרש"י בקדושין (דף י"ב ע"ב) אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו. וכ"כ בש"ע סי' כ"ח ס"ד אם אמר לה כן קודם שנטלתו ונטלתו כו' והוא לשון הרמב"ם פ"ה. אכן הטור סי' כ"ח כ' אם אמר לה כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן. והב"ח שם סעי' ד' תמה על הרמב"ם למה לא כתב נמי לשון הברייתא בדאמר לה בשעת מתן מעות וגם משמע בב"ח דשעת מתן מעות פשוט יותר דהוי קדושין מאם אמר לה כן קודם לכן וכן הוא בהדיא בספר המקנה בק"א סי' כ"ח רסעי' ד'. וצע"ג איך נעלם מעיניהם לפי שעה לשון רש"י שפי' דשעת מתן מעות היינו ממש שקודם שקבלתן אמר לה. וזהו ממש דעת הרמב"ם וש"ע דאין כאן ב' אופנים כלל כמ"ש הטור בשעה שנתנו לידה או קודם לכן. ולרש"י והרמב"ם והש"ע אין נק' שעת מתן מעות אא"כ אמר לה כן קודם שנטלתו ונטלתו כו' והטעם פשוט משום כיון דשתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום היא כי אין האשה מתקדשת אלא לרצונה ודעתה ומשתיקה דלאחר מתן מעות אין ממנה הודאה שרצונה להתקדש. א"כ הא דבשתיקה דבשעת מתן מעות מקודשת וחשוב הודאה שרצונה להתקדש זהו מפני שקבלתה שמקבלת הסלע היא מקבלת ע"ד קדושין וזה לא יצוייר אא"כ שקודם שמקבלת ידעה שמקדשה בסלע זו וכמו שפרש"י אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבליתיה אדעתא דהכי קבליתיה. וכמ"ש ג"כ הריב"ש סי' ק"ע כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קדושין והיא מקבלת. ובחמ"ח סי' כ"ח סקי"ב דזהו ענין דעבדה מעשה דמוכח דניחא לה. משא"כ אם לא אמר לה שמקדשה בסלע זה עד שנתנו לידה א"כ אין ממנה הודאה על קדושין רק שתיקה. דהא לא עשתה מעשה אחר שידעה מהקדושין. ולכן צריך לפרש גם לשון הטור דבשעה שנתנו לידה היינו שאומר לשון הקדושין בשעה שהסלע עדיין בידו ולא בידה. ומ"ש או קודם לכן. היינו קודם התחלת הנתינה לגמרי. ובשעה שנתנו. היינו כשמתחיל ליתן לידה. אבל מ"מ אמר ל' הקדושין קודם שקבלתו לידה. ורש"י והרמב"ם והש"ע לא עשו מזה שני חלוקות כיון דעכ"פ הכל קודם שנטלתו. אמנם אפשר לפרש לשון הטור שהוא ע"ד מ"ש בשו"ת מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ח (ד"ה ונבוא לעדות העדים) וז"ל לשון זה (של העד) מסופק ומגומגם שממה שאמר נתנה לידה אז אמר לה וכו' משמע שקדם נתינה לאמירה וממה שאמר אלא שנטלתו ונתנתו בארגז משמע שעדיין לא נטלתו כשאמר לה דברי הקדושין כו' ונראה לתרץ דבריו ולומר שהאמירה היתה בין נתינתו לנטילתה שעדיין היו שניהם אדוקים בו דעד שלא סלק ידו לא מיקרי נתינה כדאמרי' בהזורק לענין גיטין גט בידה ומשיחה בידו כל שיכול לנתקו ולהביאו אצלו לא מקרי נתינה והכא אפילו אינו יכול לנתקו אצלו כל שהיתה יכולה לסלק ידה וישארו הקדושין בידו לא מקרי שתיקה לאחר מתן מעות דטעמא דשתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום היא משום דסברה אי שדינא ליה מחייבנא באחריותיה אבל זו שהיתה יכולה לסלק ידה וישאר בידו שלא יפול ע"ג קרקע ולא עשתה אלמא נתרצית בקדושין עכ"ל מהרי"ט. וא"כ כן י"ל בכוונת הטור במ"ש אם אמר כן בשעה שנתנו לידה ר"ל אף אם אמר כן בשעה שהי' הסלע גם בידה מ"מ מאחר שגם ידו היה אדוק בו א"כ אין זה שתיקה דלאחר מתן מעות. ומטעם שכ' מהרי"ט שהרי היתה יכולה לסלק ידה וישאר הסלע בידו כו'. ומ"ש הטור או קודם לכן היינו קודם שנתן לידה דאז ודאי אין שייך משום שתיקה דלאחר מ"מ. (ואע"ג דא"כ הוי זו ואצ"ל זו יש לומר דגם בזה יש רבותא ע"ד שכ' בס' המקנה ע"ש) ואמנם רש"י שפי' דשעת מתן מעות היינו דוקא קודם שקבלתן כו' י"ל משום דהא רבא לא הזכיר עדיין ענין אי לא ניחא לה תשדינהו. כ"א זהו חידשו בפום נהרא משום רב הונא בריה דרב יהושע. וא"כ משמע לי' לרש"י דהא דבשעת מתן מעות מקודשת לאו מהאי טעמא דאי לא ניחא לה תסלק ידה הוא נמשך. כ"א שקבלתה הוא הודאה על הקדושין. ועוד דא"כ ה"ל לרב הונא בדר"י להביא ראי' לדבריו מרישא. כיון דברישא ג"כ הטעם רק משום דאי איתא דלא ניחא לה תסלק ידה ה"ה דאמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו. א"ו דברישא הטעם משום דמעשה הקבלה הוי הודאה על קדושין ולכן הוצרך רש"י לפרש דפי' בשעת מ"מ היינו שקודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו דכי קבילתיה אדעתא דהכי קבליתיה. ועוד דגבי כנסי סלע זו שאני חייב ליכי שם ההכרח לפרש דבשעת מתן מעות היינו קודם שהגיע לידה. דאם שם יפרשו ג"כ שכבר הוא בידה אפשר שאף אם שניהם אדוקי' בו לא מהני אמירתה אין למהוי קדושין ודאין. כדאיתא בגמ' פ"ק דב"מ (דף ז' ע"א) גבי האי סודרא כיון דתפיס ביה כו' ונתן לרעהו קרינא בי' ול"ד לגט דבעינן כריתות. ועיין בש"ע ח"מ סי' קצ"ה ס"ד. שוב ראיתי בתשו' הגאון רע"ק איגר נ"י סי' צ"ז דס"ל דנדון דמהרי"ט לא נק' בשעת מתן מעות אלא דמהרי"ט מחמיר משום דה"ל לסלק ידה כו' א"כ לפ"ז א"א לומר דהטור מיירי בכה"ג כיון דלא עבדה מעשה. וכ"מ בב"ח שם ס"ד דס"ל דגוונא דהטור פשוט יותר דהוו קדושין מגוונא רש"י והרמב"ם. וא"כ עכצ"ל דמפרש דברי הטור כדפרישית. אחר זמן נדפס ספר חמדת שלמה ושם חאה"ע מסי' מ"ח עד סי' נ"א מבואר שגם הגאון תורת גיטין ס"ל כהגאון רע"ק איגר. והחמדת שלמה חולק ובעל מחלקותו הוא הגט מקושר דס"ל כהגאונים הנ"ל בתשו' משיבת נפש סי' ל"ז:

קיצור. רש"י והרמב"ם והש"ע סי' כ"ח ס"ד פי' דבשעת מתן מעות היינו שאמר התקדשי לי בו ואח"כ נטלתן והטור כ' דאמר לה כן בשעה שנתנו לידה. והיה אפשר לומר דכוונתו שאמר לה כן בשעה שהיו שניהם אדוקים בו דמשמע בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ח דלא נק' שתיקה דלאחר מ"מ. אכן בתשו' רע"ק איגר סי' צ"ז פי' דאפילו למהרי"ט אין זה בשעת מתן מעות כיון דלא עבדא מעשה: