ז

ויש לחקור לפ"ד הרא"ש ס"פ מש"א ויראה דמדעתו כו' אם הדין כן אפילו באיתא החפץ בעיניה מאחר דמצערה בנתינת דמים י"ל שעל גוף החפץ יכול למחול. ויותר י"ל דאפילו הרא"ש לא קאמר רק בליתא בעיניה דמצערה כפי שאפשר משא"כ באיתא בעיניה. מיהו אין נפקותא כ"כ דכל הפוסקים לא ס"ל כהרא"ש בזה אפילו בליתא בעיניה כנ"ל. ובשא"ד שלא בגיטין דמהני מחילה אפילו החפץ בעין אפשר דה"ה דמהני פיוס בדמים ברצון לפ"ד הרא"ש והתוס' דערכין דהוי כמחילה. אבל להרשב"א והריטב"א אין זה כמחילה אא"כ מוחל בפירוש. ולפי זה מה שאמרו בגמרא היכא דאיתא בעיניה מי אמר אין הטעם משום לצעורי קא מכוין שהרי לא נתבאר בגמרא דרשב"ג ס"ל לצעורא נמי קמכוין וא"כ איך פשיטא ליה כ"כ מי אמר. אלא הטעם משום דאין זה קיום התנאי משום דבאיתא החפץ לכ"ע בדוקא התנה. ולהרשב"א וריטב"א היינו דאפילו מרצונו לא הוי קיום התנאי. ולהרא"ש צ"ל דמיירי שלא מרצונו ממש. דבכה"ג לא מהני גם היכא דלהרוחה מכוין. אבל מדעתו ורצונו ממש דהוי כמחילה מהני בשארי תנאים רק בגיטין לא מהני גם להרא"ש באיתא בעיניה כנ"ל. ואפשר גם לרשב"ג לא מהני בזה בגיטין להרא"ש כפשט לשון הגמ' דאע"ג דקמפייסה ליה מודה רשב"ג ולפ"ז נצטרך לומר דהרא"ש מודה ג"כ למ"ש הרשב"א דרשב"ג ס"ל ג"כ דאף לצעורא קמכוין אבל לפרש"י דרשב"ג ס"ל דלהרווחה קמכוין משמע דבאיתא בעיניה לא מהני אפילו נתפייס גם בשאר תנאים וצ"ע:

ומעתה נשובה לדברי כת"ר דמה שרצה כת"ר לומר דמ"ש הרא"ש בפ"ק (דקדושין ס"ך) דחזרת דמים מהני היינו דוקא כשהוא מתרצה ומתפייס לקבל הדמים עבור הטבעת. דא"כ לא אתי שפיר מ"ש הרא"ש דדוקא התם דלצעורא קמכוין כו' דהא כשמתרצה ומתפייס ס"ל להרא"ש דאפילו בגיטין נמי מהני נתינת דמים. אעכצ"ל דמיירי הכא בענין דבגיטין לא מהני והיינו בעל כרחו למ"ד דנתינה בע"כ הוי נתינה ולמ"ד דלא הוי נתינה מיירי שמקבל שלא בנפש חפצה כנ"ל. הגם שיש לומר דבאיתא בעיניה לא מהני להרא"ש גבי גיטין נתינת דמים אפילו נתפייס מרצונו כנ"ל והכא גבי טבעת קדושין דלאו לצעורי כו' מהני כה"ג. מ"מ א"כ עיקר חסר מהספר במ"ש הרא"ש אפילו לרבנן דפליגי ארשב"ג כו'. הלא באיתא בעיניה לא נזכר כלל פלוגתא ביניהם. ואדרבה אפשר רשב"ג מודה בזה לרבנן דאפילו נתפייס לא מהני. והפלוגתא הנז' בגמ' הוא בליתא בעיניה ושם עכצ"ל דמיירי שלא מדעתו ורצונו לפי' הרא"ש דבכה"ג דייקא פליגי. וא"כ משמע דבטבעת קדושין מיירי נמי בכה"ג. ועוד דא"כ אין שייך ע"ז לומר וחזרת דמים הוי חזרה. דהכא העיקר משום הפיוס דה"ל כמחילה נגעו בה. ואפילו בלא דמים אם מוחל ואומר הריני כאלו התקבלתי מהני. אלא דה"ה נמי פיוס דמים מרצונו ודעתו לפ"ד התוס' והרא"ש. אבל עיקר ענין דחזרת דמים הוי חזרה מיירי להרא"ש שלא מרצונו ודעתו. אלא משום דהדמים ממש ה"ל כקיום התנאי בליתא בעיניה משום שע"ד כן התנה. וכן מוכרח ממ"ש הרא"ש פ"ג דסוכה סי["ל] אבל בעלמא מודו רבנן כו' דא"א לומר מדעתו ורצונו דייקא דא"כ באתרוג נמי לפ"ד הרא"ש והתוספות דמדעתו ורצונו הוי מחילה. ומחילה מהני ודאי גם באתרוג אע"ג דבדוקא התנה מאחר דמ"מ לאו לצעורא קמכוין. ותדע דאפילו לענין גט הקשה הרשב"א פ"ג דנדרים (דף כ"ד) אמאי לא מהני מחילה. אע"ג דלצעורה קמכוין. תיפוק ליה שהרי אחר קבלתם יכול הוא להחזירה. ואפוכי מטרתא למה לי. ותירץ דמ"מ לא דמי שהרי נתכוין הוא שתצטער בנתינתם. וא"כ גבי אתרוג שלא נתכוין לצעורא. י"ל דמהני מחילה בפירוש. ועכ"פ איך פשיטא ליה להעיטור דלא מהני. אעכצ"ל דמיירי שלא מרצונו ודעתו דלא הוי מחילה. ואפ"ה ס"ל דבעלמא חזרת דמים הוי חזרה:

העולה מכ"ז דלכ"ע לרשב"ג בליתא החפץ בעין הוי נתינת דמים קיום התנאי משום דאומדנא הוא. ולמ"ד דנתינה בע"כ הוי נתינה מיירי אפילו בעל כרחו. ולמ"ד דנתינה בע"כ לא הוי נתינה מיירי בענין דלא הוי בעל כרחו ממש. ועמש"ל סוף אות ב'. וס"ל להעיטור והרא"ש בפ"ג דסוכה סי' [ל'] דרבנן לא פליגי על רשב"ג רק בגיטין משום דלצעורי קמכוין. אבל בתנאים שבשא"ד מודו ליה. אבל להרשב"א והריטב"א י"ל דפליגי עליה משום דנתינת דמים אינו קיום התנאי כלל. ולכן בעל כרחו ודאי לא מהני אפילו למ"ד דנתינה בע"כ הוי נתינה. ולא עוד אלא אפי' מדעתו ורצונו לא מהני דהא אין זה קיום התנאי וגם לא מחל בפי'. מיהו התוס' והרא"ש ס"ל דמדעתו הוי כמחילה בפירוש. ובתשובת הריב"ש (סי' ב') מבואר כשטת הרשב"א והריטב"א. ובאיתא החפץ בעיניה מודה רשב"ג דלא מהני נתינת דמים והיינו אפי' מתפייס ברצון בדמים. אמנם להאומרים דמדעתו הוי כמחילה צ"ע אם בגיטין לבד כה"ג לא מהני או גם בשא"ד:

ועוד דאם כן דאי אפשר לקיים תנאו אא"כ יתפייס בעל הטבעת לקבל המעות ברצון מחיר הטבעת. אם כן איך יוכל המקדש לכתחלה לקדש בו האשה על סמך זה שמא לא יתפייס לקבל דמים ועכ"פ מקדשה בחפץ שאינו שלו וכאילו קידשה בחמס. עי' ב"ש סס"ק ב' ועי' בחמ"ח סס"ק ל' דאף אם מתרצה אח"כ והקדושין בעין ביד האשה צ"ע אם מקודשת להבא כו':