ה

והנה להרא"ש פמש"א ססי' ז' דס"ל כהתוספות דערכין דכשמקבל המעות מדעתו הוי מחילה א"כ אי אפשר לפרש הסוגיא לא כשטת הריטב"א ולא כשטת הרשב"א. וגם אי אפשר לומר דמיירי בעל כרחו דהא הרא"ש כ' דטוב להחמיר דנתינה בעל כרחו הוי ספק מגורשת. אלמא דאי אפשר לפשוט מהמשנה דין נתינה בעל כרחו ועכצ"ל דלא מיירי המשנה בהכי וכמ"ש מזה לעיל אות ב'. וצריך לומר להרא"ש שיש אופן שהוא אינו מדעתו ורצונו ממש ואעפ"כ אינו בעל כרחו כגון כשמקבל המעות בלי הכרח וכפייה אלא שאומר שמקבל מחמת הכרח האבידה דאין לו ברירה אחרת דאלא מאי יעשה אבל אינו שוה לו כלל המעות כמו החפץ ממש ומצטער עליו. דזה ודאי לא דמי למחולין לך דע"כ לא אמרו התוספות והרא"ש דכשמקבל מדעתו לא גרע ממחולין לך אלא כשמקבל בלב שלם ונפש חפיצה וחזינן דמתפייס לגמרי בהדמים כאילו קבל החפץ אז י"ל דהוה כאילו מחל בפירוש כיון דמרוצה ממש בהמעות. אבל כשאומר שאינו מקבל המעות רק מחמת הכרח האבידה ושאין ברירה כו' איך יהיה זה דומה למחילה בפירוש דאומר הריני כאילו התקבלתי והרי הכא אינו שוה אצלו כלל המעות עם החפץ. ומ"מ לא דמי כלל לנתינה בעל כרחו דהיינו ע"י הכרח וכפייה מזולתו וברצונו לא היה מקבל כלל וה"ל אונסא דאחריני. משא"כ הכא מקבל בעצמו שלא מכפייה כלל אלא שהוא כמו אונסא דנפשי' דה"נ אינו אונסא דאחריני אלא שבא בידי שמים מחמת האבידה ועיין בפרק חזקת הבתים (דמ"ז סע"ב) ודילמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני. ומ"מ שם דף מ' סע"ב גבי ההוא גברא דאזיל לקדושי איתתא מוכח דחשיב אונס לגבי מתנה כו' ע"ש וכ"ש דאונס כזה שמחמת האבידה דגרע מאונסא דנפשי' שבודאי מבטל שלא יהיה מחילה אע"פ שאין בו כלל משום נתינה בעל כרחו. ואפשר אף אם מקבל המעות בסתם אינו מחילה מה"ט ולא אמרו התוס' והרא"ש דמדעתו הוי מחילה אלא כשאומר רוצה אני דכה"ג מחלקינן בב"ק פרק הכונס דס"ב א' לענין חמסן והגם דשם הוא אונסא דאחריני משא"כ הכא מ"מ לשנאמר דהוי מחילה ממש אפשר צ"ל בפי' רוצה אני או שיהיה ניכר שמתפייס לגמרי. וזה צ"ע. אבל עכ"פ כשאומר שאינו מקבל רק מחמת אין ברירה וצר לו על החפץ י"ל ודאי דלא דמי למחילה. ועפ"ז י"ל הא דבאיתא בעיניה מודה רשב"ג היינו ג"כ בכה"ג ואע"ג דשם אינו שייך אונס הנ"ל י"ל ג"כ שאומר שמקבלו מצד אין ברירה שאל"כ יתבטל הגט ותצעוק האשה כו'. אבל כשאומר שמקבל מרצונו ממש לפ"ד התוספות ורא"ש דה"ל כמחילה י"ל דמהני לרשב"ג את"ל דרשב"ג ס"ל דלהרווחה לבד קא מיכוין. (וס"ל לתה"ד דכה"ג לא מהני באיתא בעיניה גם בתנאים שבמקח וממכר אע"ג דלהרווחה לבד קא מיכוין מאחר דאין זה מחילה וגם אין כאן קיום התנאי דכשיש החפץ בעין ע"ז ודאי בדווקא התנה אף דלהרווחה התנה). מיהו מלשון הגמרא משמע דבאיתא בעיניה אע"ג דקמפייסה ליה ונתפייס לא מהני ואפשר משום דכשאיתא בעיניה לא מהני מחילה אלא הקנאה ממש בעינן. מיהו צ"ע כיון שנתנו לה אלא שהיא צריכה להחזירו לקיום התנאי י"ל דמהני מחילה בפירוש ולא בעינן הקנאה כיון שעדיין הוא שלה וא"כ הא דרשב"ג דמודה באיתא בעיניה מיירי בלא נתפייס או דבגיטין מודה דאף לצעורי נמי קמכוין כמ"ש הרשב"א. מיהו בספר שער המלך פ"ג מהלכות זכייה ומתנה הביא שיש ב' דיעות בזה שמדברי הר"ר ישעיה שברא"ש פ"ג דסוכה סכ"ט מבואר דס"ל דמתנה על מנת להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושכ"ד הרשב"א וכ"ד י"א שהביא הריטב"א פ"ג דסוכה גבי לא ליקני אינש לולבא לינוקא. ולהרא"ש והריטב"א הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא עכ"ד. ונמצא להרא"ש והריטב"א ראוי שיהיה מהני מחילה. משא"כ להר"ר ישעיה והרשב"א. והנה אף דשא"פ פליגי על הדין שחידש הרא"ש פמש"א ססי' ז' דמדעתו הוי גט כמ"ש המכמ"א ש"ח סי' י' וכנזכר ג"כ לעיל סוף אות ב'. היינו משום דמחולין לך בפירוש נמי לא מהני אפילו עם קבלת המעות וכמ"ש בבית מאיר סי' קמ"ג דה"ל כאילו ציערה בקבלת מקצת מעות או רובם ועל המותר מחל בפירוש דודאי לא הוי גט כלל. אבל מ"מ בעצם הסברא דמדעתו ורצונו ממש הוי מחילה י"ל הרי כן ג"כ דעת התוס' דערכין והר"מ שבמרדכי ס"פ חזקת. לכן עכ"פ י"ל החילוקים הנ"ל אמיתיים בפי' הסוגיא. ונפ"מ לשאר תנאים שלא בגיטין. והנה הרא"ש ס"ל דבשאר תנאים שלא בגיטין מודו רבנן לרשב"ג דחזרת דמים מהני בליתא החפץ בעיניה כמ"ש בפ"ק דקדושין ס"ך. ובפ"ג דסוכה סי' כ"ט בשם בעל העיטור גבי ואם נגזל ממנו ולא החזירו כו' אע"ג דחזרת דמים הוי חזרה כו' דטעמא דרבנן התם גבי אצטלית משום דלצעורה קא מיכוין והא לא ציערה אבל בעלמא מודו רבנן כו' וכ' הק"נ בסוכה שם ס"ק ק"ג דוקא בשאין החפץ בעין כו'. ועכצ"ל דלא מיירי מדעתו ורצונו דא"כ אפילו באתרוג נמי דאע"ג דבאתרוג ודאי בדוקא התנה מ"מ מאחר דלאו לצעורי קא מיכוין כבגיטין י"ל דמהני מחילה. א"ו מיירי אפילו לא ברצון ופיוס גמור רק ע"ד הנ"ל ומ"מ מהני ועוד דמדעתו ממש אפילו בגיטין מהני להרא"ש כנ"ל. וס"ל דלא כמש"ל אות ג' דלרבנן לא אמדינן דעתיה כו' אלא ס"ל דלפי המסקנא דמחולין לא מהני משום דלצעורי קא מיכוין ה"ה והטעם דחזרת דמים לא מהני הוא ג"כ רק מהאי טעמא. אבל היכא דלהרווחה קא מכוין מהני חזרת דמים בליתא החפץ בעיניה אף לרבנן וה"ל כמו קיום התנאי ממש. ועמ"ש מזה לעיל אות ג' הטעם משום דאמדינן דעתיה כו'. ונראה לבאר עוד דהנה גבי הריני כאילו התקבלתי פי' הר"ן בנדרים פ"ג (דף כ"ד ע"א) ב' טעמים א' דאפוכי מטרתא כו' ב' נשלם רצונו ע"ש. וכ"ד תה"ד רסי' שי"א כטעם הב' ועי' חה"ר שם לטעם דאפוכי מטרתא למה לי אף שגם כאן גבי מחולין לך יכול הוא להחזירם לה אעפ"כ לא מהני כאן דמ"מ הרי נתכוין הוא שתצטער בנתינתם. ולטעם הב' דאזלינן רק בתר השלמת רצונו ולכן אפילו בביטול מעשה מהני אע"ג דלא שייך אפוכי מטרתא. א"כ צ"ל אמאי בגיטין לא מהני מחולין לך אע"ג דבתחלה לצעורי קא מכוין מ"מ מאחר שכעת נהפך רצונו ואינו חפץ עוד לצערה ורוצה למחול הרי נשלם רצונו. אלא מזה משמע דבעינן שיתקיים התנאי כמו שהיה בעת שהתנה ולא מהני מה שנהפך רצונו. וא"כ קשה איך מהני שם גבי ביטול מעשה כשהדירו שלא ילך כו' כשנהפך רצונו. וצריך לומר כיון ששם היה התנאי להרווחה שהוצרך שלא ילך א"כ כשאח"כ לא איכפת ליה ורוצה שילך א"כ ה"ל כמו נשלם רצונו הראשון שהיה ג"כ להרווחה והא לא אצטריך. משא"כ כשהתנאי היה לצעורי אע"פ שאח"כ אינו חפץ לצעורי אין רצון זה קיום הרצון הראשון כלל ופנים חדשות באו לכאן וכ"כ בתה"ד רסי' שי"א וז"ל דלגבי גיטין לצערה קמכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה. אבל בכל מילי דמכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאלו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה היא כדפרש"י התם עכ"ל. והנה לענין החזרת דמים תמורת החפץ הנה הטעם דאפוכי מטרתא ודאי לא שייך. אבל הטעם הב' שבמחילה משום שנשלם רצונו י"ל דשייך ג"כ גבי החזרת מעות כשמתפייס בזה שהרי נשלם רצונו וכמ"ש בב"ב (דכ"ג סע"א) אימא פיוסיה פייסה או אחולי אחליה. הרי דקרובים זה לזה. ולכן לפ"ד הרשב"א דחזרת דמים דמהני היינו כשמתפייס י"ל לכאורה דמה"ט מודו רבנן לרשב"ג בשאר תנאים שלא בגיטין אך א"כ גם באיתא בעיני'. ואפשר באמת היכא דלהרווחה מכוין מהני כה"ג אפילו באיתא בעיניה אלא דהא הרשב"א עצמו כ' דקבלת דמים אף ברצון ממש לא דמי למחילה. והרא"ש הא ס"ל דבעלמא מהני חזרת דמים אף שלא מדעתו ממש. ולכן צ"ל הטעם משום אומדנא שבתה"ד ססי' שי"א. ועל כן מה לנו ולרצונו עתה מאחר דאמדינן דעתיה שעל דעת כן התנה שבשביל כך יתבטל התנאי ויטול את דמיו. וכה"ג איתא בחידושי הרשב"א סד"ה ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא וז"ל ולרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט כו' הכא מעיקרא לא נתכוין אלא שאם יצטרך לכך כו' שעל דעת כן התנה עליה מתחלה עכ"ל ורבנן דפליגי התם היינו משום דלצעורה קמכוין אבל היכא דלהרווחה קמכוין מודו דאזלינן בתר אומדנא כזו. ולמ"ד דנתינה בעל כרחו הוי נתינה מהני נתינת דמים תמורת החפץ בליתא בעיניה אפילו בעל כרחו לפ"ד הרא"ש וכמ"ש התוספות דערכין (דף ל"ב ע"א) כהובא לעיל אות ב':

(להרא"ש צ"ל דיש אופן ממוצע שאינו מדעתו ורצונו ממש ואעפ"כ אינו בעל כרחו. ואף דשא"פ פליגי עמ"ש הרא"ש דמדעתו מהני בגט מ"מ זהו מטעם אחר משום דגם מחילה בפי' עם המעות לא מהני. גם ס"ל להרא"ש דרבנן מודו לרשב"ג בשא"ד רק בגיטין פליגי משום דלצעורי קא מכוין ואיך הם הדמים קיום התנאי. הנה להרשב"ג דמיירי ברצון היה מקום לומר דפיוס ושלימות הרצון ה"ל כמחילה אלא דהרשב"א לא כתב כן ועוד להרא"ש מיירי שלא מרצונו ולכן צ"ל הטעם משום דאמדינן דעתיה כמ"ש בתה"ד ססי' שי"א):