ג

השטה הב' היא שטת הרשב"א שכתב וז"ל ומסתברא דלא דמו דהכא מתכוין הוא בקבלת המעות לקיום תנאו והא לא איקיים לרבנן דאצטלית דוקא קאמר ולרשב"ג הא איקיים דלאו דוקא קאמר. אבל בעיין דמחולין לך הא לא מתכווני לקיומיה תנאה אלא לבטולי ומיבעי בעו אי מצי מחיל אתנאיה או לא כו' עכ"ל והאריך. נמצא דפי' שמקבל המעות תמורת החפץ מדעתו ורצונו ואעפ"כ לא מהני ולא דמי אפילו למחולין לך משום דלקיום תנאה מכוין ואנן סהדי דלא איקיים. ופי' אנן סהדי דלא איקיים. ורשב"ג ס"ל דאיקיים. צ"ל ע"ד שכתב בתה"ד ססי' שי"א דודאי בעלמא כשהוא מתנה על החפץ והחפץ בעין אין אומרים שיתן את דמיו שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו. אם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה כך וכך. אלא על כרחך דדוקא החפץ היה חביב עליו. אפילו הכי היכא דנאבד וליתא בעיניה אמדינן דעתיה שאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יטול את דמיו עכ"ל התה"ד. וז"ש הרשב"א ורשב"ג ס"ל דאיקיים והיינו משום דאמדינן דעתי' שאין רצונו כו' והיינו שגם מתחלה לא היה מקפיד ע"ז שאם יאבד יטול את דמיו רק היכא שהחפץ בעין בדוקא התנה על החפץ ולא על דמיו. ולפ"ז טעמייהו דרבנן היינו כיון דבדוקא התנה על החפץ. אפילו היכא דנאבד לא אמרינן אומדנא דאמדינן דעתיה שאין רצונו כו'. ולכאורה י"ל דדוקא בתנאי דגיטין אמרינן כן לרבנן משום דלצעורי קא מיכוין ע"כ אמרינן דאף אם ליתא בעיניה בדוקא התנה. אך מדמחלק הרשב"א דלא דמי קבלת המעות אפילו ברצון למחולין לך. והיינו דאף דחזרת דמים לא מהני עכ"ז איבעיא ליה לגמרא שמא מחולין לך מהני. וא"כ צ"ל דאכתי לא אסיק הש"ס אדעתי' דטעמייהו דרבנן משום דלצעורי קא מיכוין דא"כ פשיטא דמחולין לך מהני. וא"כ כיון דעכ"ז חזרת דמים לא מהני אפילו ברצון צ"ל משום דבלאו ה"ט דלצעורי קא מכוין אין זה קיום התנאי כיון שעל החפץ התנה בדוקא ולא על דמיו. מנלן לבדות דהיכא דליתי' בעיניה הדמים הם במקום החפץ. דילמא הכל בדוקא החפץ קאמר. ועוד אף אם יש אומדנא דהיכא דלהרווחה קא מיכוין לא הי' מבטל המעשה והתנאי אם יאבד החפץ שלא יקבל דמים תמורתו. מ"מ הרי עכשיו עכ"פ שבשעת התנאי לא נזכר מזה ובדוקא התנה ולא אמר שאם יאבד אזי לאו דוקא החפץ קאמר. אמרינן דאין זה קיום התנאי. ועיין בגמרא פרק שבועת הדיינים (דף ל"ט סע"ב ודף מ' ע"א). דלכ"ע גבי חפץ אמרינן דדוקא קאמר התובע ולא שוה. ואף אם טענו בחוב דליתי' בעיני' וכשהודה לו מעות אין ההודאה ממין הטענה וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' פ"ח. וא"כ ה"ה כאן נאמר כשהתנה על החפץ דוקא קאמר ולא מעות ולכן אפילו ליתא החפץ בעיניה אין חזרת דמים אפילו ברצון נקרא קיום התנאי כמו שאין נקרא הודאה ממין הטענה כלל. וכן נראה דעת הריב"ש בתשו' סי' ב' שכתב שיתנו לך במתנה על מנת להחזיר שהיא מתנה כו' ואם תאמר האיך יחזיר המתנה והלא יש לו למכור הסחורה ההיא ולשלוח דמיה למפקיד או סחורה אחרת שיקנה לו בדמים. יש לומר אפשר להם להתנות שיחזירם לו או לפלוני בעבורו הדר בעיר הנפקד כו' עכ"ל. והרי התם כשמוכרה נעשה ליתא בעיני' ומכירה זו היא מדעת הנותן שעל דעת כן שלח וזו היא כוונתו. וא"כ לא גרע מנאבדה שנעשה ליתא בעיניה ממילא וכאן נעשית ליתא בעיניה ע"פ דעת הנותן ובמצותו. ואף שכתבתי לעיל דהטבעת כיון שישנו אצל האשה לא נקרא ליתא בעיניה התם שאני דאין נתינה זו טובת בעל הטבעת כלל. אבל הכא ששולח למוכרה והלוקח שנתן דמים עבורה ודאי לא יחזיר בשום אופן. ומאחר שכל זה במצות הנותן י"ל דנקרא ליתא בעיניה כיון שאי אפשר שיוחזר. (משא"כ גבי טבעת קדושין תחזיר ואם יתבטלו הקדושין מה איכפת לי' לבעל הטבעת) ואפ"ה ס"ל להריב"ש דלא מהני חזרת דמים דאין זה קיום התנאי שאמר על מנת להחזיר דמשמע גוף החפץ. וזו חומרא גדולה יותר מדעת התה"ד ססי' שי"א דס"ל דאפילו באיתא בעיניה כה"ג דלא חזינא שחפץ בהחפץ של חבירו יוכל ליתן דמים ולהריב"ש אפילו בליתא בעיני' צריך להחזיר החפץ עצמו אף שידוע שהנותן הי' מרוצה בהחזרת דמים יותר. וצריך לדחוק להריב"ש דכיון דבפיו אמר על מנת להחזיר דהיינו החפץ ה"ל כההיא דקדושין (דף נו"ן ע"א) לאו כל כמינה דעקרה לה לתנאה. הואיל ושמעה ולא מיחתה. וכ"ש הכא שפירש בעצמו התנאי. וכ"כ בתשובה מהר"א בן ששון רסי' ס"ג וז"ל שהרי מתוך דברי הריב"ש ז"ל נראה דמתנה ע"מ להחזיר צריך להחזיר המתנה עצמה ולא דמיה ולא סחורה אחרת בדמיה כו' עכ"ל ובסוף תשובתו כתב שמדברי הריב"ש ז"ל נראה דחזרת דמים לא הוי חזרה אפילו אם הנותן יתננה על תנאי כך עכ"ל. וכוונתו ע"ד שכתבתי דאף ששולח לו הסחורה על דעת כן כיון שאמר על מנת להחזיר דמשמע הסחורה אין נקרא קיום התנאי בחזרת דמיה אף שבאמת לזו נתכוין. ונקוט מיהו עכ"פ להיכא שמתנה על החפץ ממש ואין שום גילוי דעת שמרוצה בדמיו דא"כ ודאי משמע דדוקא קאמר אז ודאי כ"ש וק"ו דלהריב"ש לא מהני חזרת דמים אפילו ברצון ואפילו ליתא החפץ בעיניה אין חזרת דמים קיום התנאי כלל. אע"ג שאפשר שלא עלה ע"ד מי שהתנה התנאי שאם יהיה הלה אנוס שיאבד אצלו החפץ עכ"ז יתבטל התנאי. וכמ"ש התה"ד בטעם דרשב"ג דאמדינן דעתיה וכמש"ל. מ"מ לרבנן לא מהני כיון שהתנה על החפץ בדוקא הרי התנה ולא נתקיים התנאי. ודומה קצת למ"ש הש"ך בח"מ סי' כ"א ובי"ד סי' רל"ו בנקה"כ דנהי דאונס רחמנא פטריה מ"מ הוה כמאן דלא עבד ולא קיים התנאי. אף שי"ל ג"כ שלא עלה ע"ד המתנה שאף גם אם יהיה אנוס יתבטל המעשה בפרט בתנאי שאין בו קפידא כ"כ עכ"ז ס"ל להש"ך בנקה"כ שם דכיון שהתנה ולא נתקיים התנאי אפילו באונס נתבטל המעשה. ולפ"ז גם במסקנא דאמרינן דגבי גיטין לצעורי קא מיכוין לא הוצרך טעם זה רק למחולין לך. אבל חזרת דמים אף בלאו ה"ט וגם היכא דלא שייך לצעורי קא מיכוין לא מהני. ועכ"פ למדנו מדברי הריב"ש דס"ל ודאי מ"ש התה"ד דחזרת דמיה לא מהני באיתא בעיניה כיון דלדידיה אפילו בליתא בעיניה לא מהני ואפילו ברצון. וגם דפליג ודאי על תשו' הרא"ש גבי טבעת קדושין דלא מהני חזרת דמים אפילו ברצון דאפילו את"ל דזה שהטבעת ביד האשה נקרא ליתא בעיניה לא מהני להריב"ש כ"ש שזה נקרא איתא בעיניה ולכן לא מהני אפילו לרשב"ג ואפילו ברצון. וכן בתשו' מהר"א ששון סי' ס"ג העלה דהריב"ש פליג על דינו דהרא"ש:

קיצור. (שטת הרשב"א דרשב"ג ורבנן מיירי ברצון ועכ"ז ל"ד למחולין לך וטעם פלוגתתן דלרשב"ג אמדינן דעתיה כמ"ש בתה"ד ססי' שי"א ולרבנן לא אמדינן או דלא מהני האומדנא נגד מה שבפיו התנה בדוקא על החפץ ועי' בגמ' פ"ו דשבועות בענין שוה ודוקא. ולפ"ז גם היכא דלא שייך לצעורי קא מיכוין לא הוי חזרת דמים קיום התנאי כלל ואפילו ליתא החפץ בעיניה אפילו מקבל הדמים ברצון וכמ"ש בפשיטות בתשו' הריב"ש סי' ב' וכדפי' במהר"א בן ששון סי' ס"ג וכ"ז שלא כדעת הרא"ש גבי טבעת קדושין. ודינו של תה"ד דבאיתא החפץ בעיניה לא מהני חזרת דמים אתיא במכ"ש מדין זה לשטה זו):