ב

ולפע"ד דברי תה"ד נכונים. דנמשך אחר לשון רש"י שם דע"ד ב' דפי' בד"ה תתן את דמיה דלא איכוין אלא להרווחה דידי'. הרי בהדיא דלרשב"ג להרווחה לבד קא מיכוין ולא כפי' הרשב"א. וכן פרש"י דע"ה ע"ב ד"ה מתניתין רשב"ג ותוס' ד"ה הנ"ל וכן פי' הר"ע ברטנורה. ומה שהכריחו להרשב"א לומר דלרשב"ג אף לצעורי נמי קא מיכוין הוא משום דמשמע ליה דבמחולין לך אף לרשב"ג אינה מגורשת כמו לרבנן. י"ל דרש"י ותוספות לא ס"ל כן. וכן משמע בירושלמי ספ"ח דנדרים דלרשב"ג הוי גט דהא שם מדמו הריני כאלו התקבלתי להא דרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט. וגם י"ל דדומה ג"כ להא דאי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה כו'. וא"כ לפ"ז י"ל דלרשב"ג להרווחה לבד קא מיכוין כדברי רש"י. דלפי' זה א"ש טפי הא דהחזרת דמים מהני בליתא בעיניה מלפי' הרשב"א דאף לצעורי קא מיכוין אלא דסגי בלצעורה דהחזרת מעות דמאי פסקת. וכיון דלרשב"ג להרווחה לבד קא מכוין א"כ ה"ז דומה לתנאי שבשאר דברים והיינו דינו דתה"ד. אך קצת קשה לפ"ז דא"כ איך כתב הרא"ש בפרק מי שאחזו גבי מתניתין דרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט וז"ל ולית הלכתא כרשב"ג. ור"ת ור"י ז"ל פוסקים בכל מקום כההיא פיסקא דר' יוחנן דפסיק הלכה כרשב"ג עכ"ל דמשמע דגם כאן הלכה כמותו וכמ"ש הטור ברמזים שם ובטור סי' קמ"ג. ולפמ"ש בשם הירושלמי דנדרים הנ"ל דדין דכל עכבה שאינה הימנה הוא שוה לדין דמחולין לך א"כ הא התם קיי"ל דאינה מגורשת ועכצ"ל דכאן לכ"ע לא קיי"ל כרשב"ג וכ"מ בגמרא דידן דאמרי' הא מני רשב"ג היא דמיקל בתנאי אלמא דהא דרשב"ג באידך דצידן שייכא. מיהו בחי' הרשב"א דע"ה בד"ה מתניתן ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא כתב וז"ל ולרשב"ג דקאמר דכל שאין העכבה ממנה ה"ז גט נמי יש לחלק בין תנאי זה לתנאי דעל מנת שתתני לי מאתים זוז ואמר לה מחולין לך דהתם כיון שהתנה עליהן מתחלה ובידו ליקחם עכשיו כמו בשעת התנאי ודאי בעינן קיום התנאי. אבל הכא מעיקרא לא נתכוין אלא שאם יצטרך לכך שתניק את הבן ותשמש האב. ועכשיו שמת הבן. והאב אינו רוצה בשמושה ה"ז מגורשת עכ"ל. וצריך לומר דההפרש בין שהאב אינו רוצה בשמושה דהוי מגורשת ובין כשהוא מוחל המאתים זוז ואינו רוצה לקבל הוא כמ"ש הפנ"י דע"ה בד"ה כלל אמר רשב"ג שאפשר שיש לחלק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו כו'. אכן לפי הירושלמי י"ל דא"צ לזה:

ומה שהקשה כת"ר דהא הרשב"א כתב דרשב"ג מיירי בדפייסה ליה שיקבל הדמים תמורת החפץ ואפ"ה לא מהני באיתא החפץ בעיניה וא"כ עכצ"ל שאין זה רק בגט ומשום דאף לצעורי נמי קא מכוין. הנה מקודם נזכיר שבפירוש איך מיירי רבנן ורשב"ג מצאנו ג' שיטות דהנה הרשב"א בד"ה אצטליתא דוקא קאמר כתב וז"ל הקשו בתוספות במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לה האיצטלית תיפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין לך. דלרבנן לא מצי מחיל ולרשב"ג מצי מחיל. ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים א"כ תיפשוט בעיין דנתינה בעל כרחו הויא נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתו נתינה ורשב"ג אפילו בהכי פליג ומכשר אלמא לכ"ע היא נתינה. ובתוספות העלו הדבר בקושיא ומסתברא דלא דמו כו' עכ"ל ויתר לשונו יובא לקמן. והנה בתוספות כאן בגיטין לא נמצא מזה דבר. אבל בפ"ט דערכין (דף ל"ב ע"א) מבואר מזה בתוספות ומשמע דס"ל דלפי האיבעיא דרבי אסי מחולין לך מהו. ע"כ הא דאמרי רבנן אצטליתו דוקא קאמר בעל כרחו מיירי דאי מדעתו לא גרע ממחולין לך. ואפ"ה קאמר רשב"ג תתן לו דמיה אפילו בעל כרחו דס"ל לרשב"ג נתינה בעל כרחו הוי נתינה (והיינו כל"ב דרבא שכ"ד רב האי גאון וסיעתו). ולל"ק דרבא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה צ"ל דרשב"ג דאמר תתן לו דמיה מדעתיה קאמר ואפ"ה לרבנן אצטלית דוקא קאמר ואינה מגורשת. והאי בעיא דמחולין לך אינה אליבא דל"ק דרבא דלל"ק דרבא ודאי לרבנן אפילו מחולין לך לא מהני. נמצא לפי שיטה זו אתי שפיר דברי תה"ד דמשמע דמפרש דברי רשב"ג דאפילו בעל כרחו דהא דעת הפוסקים נוטה דלענין ממונא קיי"ל כלישנא בתרא דרבא דנתינה בעל כרחו הויא נתינה בפרט לדברי התוס' הנ"ל דכל שקלא וטריא דבעיא דמחולין לך מהו ס"ל ג"כ כן כנ"ל. וכיון שכן הרי לפ"ז רשב"ג דאמר תתן לו את דמיה היינו אפילו בעל כרחו. ולכן מאי דאמרינן ע"ז אימור דאמר רשב"ג אלא היכא דליתא בעיניה היכא דאיתא בעיני' מי אמר ה"ה גם בתנאים שאינן בגיטין הדין כן דהיכא דאיתא לחפץ בעיניה לא מיקיים תנאו עליו בדמים בעל כרחו של מי שהתנה. והנה לפ"ד הרא"ש בגיטין פמש"א ססי' ז' משמע ג"כ לכאורה כפי' התוספות הנ"ל דרשב"ג מיירי אפילו בעל כרחו. דהא כתב שם דגם לרבנן דפליגי על רשב"ג נראה דמדעתו הוי גט ואע"ג דמחולין לך לא הוי גיטא שאני התם דלא ציערה אבל הכא דיהבה דמי וציערה על גוף האצטלית יכול למחול עכ"ל. וכיון דאפילו לרבנן מהני נתינת דמים מדעתו א"כ עכצ"ל דרשב"ג דאמר תתן לו את דמיה היינו אפילו בעל כרחו. וצ"ל דהיינו משום דכתב לעיל מיניה בשם בעל העיטור בשם רב האי גאון דהלכתא כלישנא בתרא דרבא דלפ"ז שפיר י"ל דרשב"ג מיירי בעל כרחו. אך קשה שהרי כתב דטוב להחמיר כדעת הרמב"ם שכתבו בשמו דמספקינן שמא הלכה כל"ק דרבא ולפ"ז צ"ל דרשב"ג ורבנן מיירי שהנתינה היא מדעתיה ואפ"ה ס"ל לרבנן דאצטלית דוקא קאמר. (ולכן מדברי התוספות הנ"ל מוכח דפליגי על הרא"ש במ"ש ויראה דמדעתו הוי גט. ואפילו לל"ב דרבא כ' דאי מדעתו לא גרע ממחולין לך וא"כ כמו דבמחולין לך אינה מגורשת ה"ה בנתנה לו דמים אפילו מדעתו. וכן דעת הרשב"א ד"ה אצטליתא נראה ג"כ בזה בפשיטות דלא כהרא"ש) ולקמן ית' מזה:

קיצור. י"ל תה"ד ס"ל כפרש"י ותוס' והרעב"ט דלרשב"ג להרווחה לבד קא מיכוין וכ"מ בירושלמי ספ"ח דנדרים. ולפ"ז יש ללמוד לתנאי דמקח מתנאי דגט לרשב"ג ומהירושלמי הנ"ל קשה על הרא"ש גבי כל עכבה כו' ועי' חה"ר. ומנידון מה שפי' תה"ד דברי רשב"ג דמיירי בעל כרחו כן הוא בתוס' דערכין דל"ב ללישנא בתרא דרבא: