ד

והנה התוספות ר"פ המדיר (דף ע' ע"ב) ד"ה אלא כ' דאף לר"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו כו' דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף כו'. ומש"ה אפילו לר"מ לא אמרינן נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ע"ש. והשט"מ ר"פ המדיר כתב בשם הריב"ש שלא אמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש אלא שסיים וצ"ע ובדיקה בתלמוד. ולפעד"נ להביא ראי' מהא דספ"ק דנדרים (די"ג ע"ב) גבי קונם פי מדבר עמך כו' דפרכי' והרי אין נדרים חלין אלא ע"ד שיש בו ממש והוצרך רב יהודה לתרץ באומר יאסר פי כו' ולמה הוצרכו לזה מ"ש ממקדיש מעשה ידי אשתו דאמרי' נעשה כאומר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. הן אמת הר"ן שם כ' דנעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר הידים ובפ"ב דנדרים דט"ז סע"ב כ' דלפ"ז גם במקדיש [מעשה] ידי אשתו נעשה כאומר יקדשו ידיך כו' כיון שהזכיר הידים אלא דהא לאו כ"ע ס"ל הכי והרמב"ם מכללם. וכמבואר בש"ע אה"ע רסי' פ"א דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן כל מעשה ידיה קדש אבל המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת אלמא דלא אמרינן נעשה כאומר וגם פשטא דגמרא פרק אע"פ (דנ"ח ע"ב) משמע דוקא לר' מאיר אמרינן נעשה כאומר ולא לרבנן. ואין לומר דמש"ה לא אמרינן בספ"ק דנדרים נעשה כאומר משום דבעינן לאוקומי מתניתן אפילו כרבנן. דמ"מ אם כן גבי קונם שאני ישן כשלא הזכיר הפה דתנן פ"ב דנדרים (דף י"ד ע"ב) דאינו נדר מדאורייתא רק מדרבנן אמאי ל"פ ר"מ ולומר כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"ל כאומר קונם עיני לשינה. וא"כ מזה ראיה להריב"ש שלא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש. אך י"ל דגם לחילוק התוספות א"ש דהתם כשהזכיר הידים שאמר מעשה ידיה ואנו מתקנים דה"ל כאומר יקדשו ידיך לעושיהם אינו אלא תקון מלה בעלמא. משא"כ כאן שלא הזכיר העינים כלל רק קונם שאני ישן אם באנו לומר דה"ל כאומר קונם עיני לשינה ה"ל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל. וצ"ל גבי ערך כלי דמערך לדמים ג"כ אינו אלא תקון מלה כיון שהכל ענין נתינת שיווי הכלי להקדש. ולכאורה יש קושיא על הריב"ש מהא דרפ"ב דנזיר (דף ט' ע"א) גבי הריני נזיר מן הגרוגרות דמבואר בגמ' שם דשייך בזה ענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה וצ"ל דנזירות הוי כהקדש כמ"ש בנזיר קדוש יהי' כו' שנעשה גופו קדוש בקדושה יתירה שעל מת לא יבא כו' ככהן גדול. וכ"כ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג בד"ה וכך נ"ל בירורן של דברים וז"ל ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן כו' כדמוכח בר"פ שני דנזיר דב"ש סברי אין שאלה בהקדש וכי היכי דאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות דכהקדש דמי דגופו קדוש דכתיב קדוש יהי' כו' וע"כ לא פליגי ב"ה עלייהו אלא דאיהו ס"ל דנשאלין על ההקדש כו'. ועפ"ז נראה איפכא ממ"ש כת"ר לחלק בין ההיא דערך כלי לרבנן לנדון טבעת שאולה. מצד אופן השינוי דהתם הענין משונה דערך הוא דבר הקצוב בתורה ודמים כפי שווייה. משא"כ בין שאלה למתנה ע"מ להחזיר לא רחוק השינוי בענין בפרט לפ"ד בני אדם. ולפע"ד מוכח מדברי התוספות דר"פ המדיר להפך ממש דהא ס"ל דאפילו לר' מאיר אין אנו מתקנים לשונו אלא תקון מלה בעלמא. וא"כ עכצ"ל דמערך לדמים אינו אלא תיקון מלה בעלמא והיינו כיון שאין שום נפקותא בגוף הענין דהכל ענין א' שיתן דמי הכלי להקדש. משא"כ זה שנפרש דמ"ש שאלה ר"ל מתנה אפילו ע"מ להחזיר ה"ל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל. ומ"ש כת"ר בשם השט"מ דכתובות פ' אע"פ דנ"ח ע"ב שכתב בשם הריטב"א גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דאמרינן לר' מאיר נעשה כאומר כו' אע"ג דלא שייך לומר אדם יודע כו' משום דאין השינוי כל כך מתקנינן לישני'. אבל מערך לדמים שינוי גדול דוקא משום אדם יודע כו' אמרינן דלשם דמים קאמר. ומזה מוכיח כת"ר דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר משאלה למתנה ע"מ להחזיר. אין זה ראי' כלל משני טעמים הא' דהא תוס' פ"ק דערכין העלו דגם גבי ערך מתקנינן לישני' אף היכא שי"ל שאינו יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וכן העלה בשט"מ דכתובות שם. א"כ לפ"ז א"צ לחדש כלל דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר מבין מקדיש מעשה ידי אשתו ליקדשו ידיך לעושיהן. הב' דאף את"ל דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר מ"מ עכצ"ל דאינו אלא תקון מלה בעלמא כנ"ל. משא"כ משאלה למתנה הוה ודאי הוספה דבר מחודש ממש. ומ"ש כת"ר עוד לחלק ע"פ דברי הריב"ש דהפלוגתא דר"מ ורבנן נראה שלא מצינו רק גבי הקדש דאין שם קנין אחר זולת האמירה שהיא כמסירה להדיוט לכן אם גם האמירה שלא כהוגן לא נשאר דבר כו' ואף אם גמר בלבו לא מהני דהא צריך להוציא בשפתיו. משא"כ גבי מתנה וכה"ג דגם זולת האמירה יש קנין משיכה וכה"ג. לכן אם מאיזו צד שיהי' נדע דדעתו וכוונתו של הנותן לדבר הראוי לחול די בכך ומה שדיבורו משובש לא איכפת לן דאם לא יועיל לא יזיק ג"כ והרי הוא כאילו אינו לא שנצטרך לסרס ולתקן דיבורו עכ"ד. והנה מה שכ' מעל' לחלק דגבי מתנה וכה"ג כו' יש לזה פנים ועכ"ז הרי קיי"ל דדברים שבלב אינן דברים לסתור אמרי פיו וכמ"ש בחה"ר פ"ב דקדושין (דף נ'). וא"כ אף אם הי' בלבו שיהי' מתנה לא מהני כיון שאמר בהדיא רק לשון שאלה. וכ"ש שי"ל דלא הי' בלבו כלל ע"ז דהא לאו כ"ע דינא גמירי שצריך מתנה ולא די בשאלה. ואף אם הוא בענין שאם הי' יודע שצריך מתנה לא הי' מונע א"ע גם מזה. מ"מ עכשיו שלא עלה בלבו א"כ הרי לא נתן וכיוצא בזה כ' הש"ג פרק איזהו נשך שם וז"ל ופשוט בפרק ד' וה' (דף מ"ה) דאיכא למימר דהמתנה תנאו או המקבל עליו לעשות דבר פלוני לא קבל עליו כל הצדדין שבאותו הדבר דהא מי שהכיר בשור שהוא נגחן וקבל עליו שמירת נזקיו והוזק השור פטור השומר כו' דלא מסיק אדעתיה הך מילתא שהרי אין שור מתייצב לנגדו מפחד כו' עכ"ל ע"ש. והרי התם מאחר דקיבל עליו שמירת נזקין כ"ש שאם הי' בעל השור מבקש ממנו שיקבל עליו ג"כ שמירת שלא יוזק מאחרים שהי' מקבל עליו מאחר דדבר קל הוא יותר הרבה משמירת נזקיו מהך טענה גופא דאין שור מתייצב לנגדו מפחד. ועכ"ז מאחר דלא אסיק אדעתיה ולא קיבל עליו זה התנאי אין לחייבו עליו ולא אמרינן דיש בכלל מאתים מנה. ועי' בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"ג ע"א) גבי קבילו עלייהו כל אונסא דמתייליד דעכ"ז אונסא דלא שכיח לא קבילו עלייהו אף שאם היו מבקשים זה הדבר מהם י"ל שהיו מקבלים עליהם מאחר דלא שכיח כלל זה הדבר והובא בש"ע ח"מ סי' רכ"ה סעי' ג' ד'. כ"ש בנד"ז דמתנה דבר גדול הוא יותר משאלה שלא נאמר דמכיון שאם הי' מבקש ממנו ליתנו לו במתנה הי' נותן לכן גם עכשיו שנתן לו בשאלה ה"ל ממילא כמתנה מאחר דמ"מ לא אסיק אדעתי' כלל ליתנו לו במתנה מהיכן תתהוה המתנה מעצמה רק גבי מקדש אחותו שם שפיר י"ל כן דעכ"פ הרי נתן לה הדבר לטבועין. ואף שפירש לקדושין לא שייך כאן דברים שבלב אינן דברים לסתור אמרי פיו מאחר דאמרי פיו בלא"ה בטלין ומבוטלין וגם הוא ידע מזה כשאמר שדיבורו בזה הוא חרס א"כ שם הדברים שבלב וגוף המעשה עצמה מסייעים להיות מתנה. ועכ"ז כשי"ל שלא נתכוין למתנה רק לפקדון טוב כמו בלקח שדה מגזלן קיי"ל דאין זה מתנה כנ"ל. וכ"ש גבי משאיל טבעת לקדש שיש לפרש המעשה והדבור הכל כפשוטו דלא מהני המשיכה כלל אף אם הוא בענין שאם היה יודע שצריך דוקא ליתן במתנה היה נותן וכנ"ל. גם מ"ש כת"ר דטעמא דרבנן דפליגי אר"מ משום דאף אם גמר בלבו הרי לא הוציא בשפתיו. זה אינו דהא רבנן פירשו טעמם בהדיא משום דאדם מוציא דבריו לבטלה דאלת"ה (ה"ל) עדיפא מהך סברא הל"ל דהרי לא הוציא בשפתיו עכ"פ ומה לנו ולכוונתו. א"ו דאי ידעינן דגמר לשם דמים הוה מהני אע"ג שאין לשונו מתוקן והיינו אומרים נעשה כאומר כו'. ועיין בתוס' פ"ק דערכין (דף ה' סע"א) דמדבריהם מובן דלק"מ מהא דלא הוציא בשפתיו בטוב כיון דגמר בלבו אלא טועה בדבורו ועיין במסכת שבועות (דף כ"ו ע"ב) גמר בלבו מניין כו' ותרומה פרש"י שם תרומת מלאכת המשכן א"כ ערכין דהוה קדשי בדק הבית הם ג"כ בכלל זה. באופן דנראה ודאי דרבנן לאו מה"ט דלא הוציא בשפתיו אתו עלה כלל. ועי' בתוס' רפ"ב דנזיר שביארו טעמא דר' מאיר ומשם יובן ג"כ לרבנן:

קיצור. (התוס' ר"פ המדיר כ' דגם לר"מ אין לנו להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל רק תיקון מלה בעלמא ולפ"ז משאלה למעמ"ל הוי הוספת דבר חדש וגרע מערך לדמים. שאין לחלק לומר דרבנן דפליגי אר"מ משום שם ליכא רק אמירה והכא משיכה דהא רבנן לאו מה"ט אתו עלה כ"א משום דהוציא דבריו לבטלה. ועוד דהכא כיון שי"ל שהמשאיל לא הי' מכוין כלל למתנה מאי מהני המשיכה ואף אם הוא בענין שלא הי' מונע מליתן במתנה ג"כ. מ"מ עתה עכ"פ דלא נתן רק בתורת שאלה אינה מתנה כלל. וראי' מב"ק (דמ"ה) ומגיטין (דע"ג א')):