ג

ומעתה מובן דענין מקדש אחותו והכיר בה שאינו שלו ומוכר שדהו בשנת היובל לא שייכו כלל אי אדם מוציא דבריו לבטלה אי לא. דלכ"ע שיוציא מעותיו לבטלה ליתנם לזולתו ובאופן שזולתו יוכל להיות לו טענה בהם שהם שלו כנ"ל באריכות. ויצטרך לבוא עמו בדינא ודיינא ודאי לא תלינן שיעשה זה לפועל בטל. רק אא"כ הוצרך לפקדון להפקיד כו' וכה"ג. משא"כ גבי דברים בעלמא שעדיין לא הוציא מעותיו שפיר ס"ל לחכמים דאדם מוציא דבריו לבטלה. ויתיישב עוד בזה. דהנה נזכר לעיל שהתוס' בערכין כ' דלר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. אזי לאו דוקא משום שיודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ונתן לשם דמים. אלא אפי' אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתקנו חכמים הלשון כנ"ל. הרי היכא דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ס"ל להתו' דאין חילוק בין יודע לאינו יודע. והנה כבר נת' דלענין שיוציא מעותיו לזולתו לבטלה ולשחוק כ"ע מודו דאמרינן שלא יעשה כזאת כנ"ל. ואפ"ה כ' התוס' להדיא דהיכא שאינו יודע תלינן שנתכוין למה שאמר ממש. ומ"ש מההיא דערכין הנ"ל. אכן לפי האמת ל"ד להדדי. דהתם גבי ערכין כיון שנתרצה ליתן המעות להקדש ס"ל לר"מ דלא קפדינן אלישני' ודעתו ע"פ שתיקנו חכמים הלשון. מאחר דעכ"פ מרוצה ליתן הדמים להקדש. משא"כ הכא אנו באים לומר שנתן לו במתנה. משום דאל"כ לא היה מוציא מעותיו לפועל בטל ולשחוק וכשיש לתלות שלא ידע שהוא פועל בטל מהכ"ת ניתלי בהכי:

ומעתה מובן שאין מקום להשגתו עלי מאי פסקא לדמות לההיא דר"מ ולא לההיא דקדושין דמקדש אחותו כו'. כי ממקדש אחותו אין שום ראיה כלל להרא"ש. דהרי גבי מקדש אחותו מבואר להדיא דדוקא משום שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו כנ"ל וליכא דטעי בהכי מש"ה הוא דתלינן במתנה אבל היכא די"ל שטעה לא תלינן בהכי וכנ"ל בשם התוס' במוכר שדהו בשנת היובל וכ"כ בחה"ר גיטין דמ"ה דשא"ה דכל אדם יודע כו'. אבל הכא לאו כ"ע דינא גמירי. (ור"ל דאחותו הוא דבר הנראה ונגלה לכל שאין שום אדם שיקדש אחותו משא"כ התם י"ל דלא גמר הדין). והנה גבי טבעת שאולה כ' הרא"ש בהדיא בפ"ק דקדושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל ל' שאלה כו' וכ"כ בתשו' כלל ל"ה. וא"כ ל"ד כלל למקדש אחותו ואדרבה משם ראי' להפך דדמי למוכר שדהו בשנת היובל דלא תלינן במתנה כיון דלאו כ"ע דינא גמירי לכן תלינן דנתכוין כמו שאמר דמהכ"ת להשיאו לכונה אחרת מאחר דל"ל אדם יודע כו'. (וא"כ לא עשה פועל בטל. דהוה סביר שיועיל גם כשישאלהו וכמו שביקש ממנו המקדש שישאיל לו הטבעת) וממקדש אחותו לא מוכח רק היכא דאדם יודע כו' כנ"ל. אבל מההיא דר"מ שפיר הוה מוכח לכאורה לפמ"ש התוס' דאפילו ל"ל אדם יודע כו' אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וחנם השיג מעלתו עלי וז"ל בשגם שא"כ גם אליבא דר"מ לא מיתוקמא שפיר לפ"מ שהטעים הרא"ש ז"ל כאן דלאו כ"ע דינא גמירי והיה סבור כו' והרי התם בדר"מ אדרבה עיקר הטעם דאדם יודע כו' משא"כ אי טעי וסבר דגם פחות מבן חדש נערך כו' ע"ש בגמ' דערכין עכ"ל מע"ל. ולא ידעתי למה הכחיד דברי התוס' שכ' להדיא דאפי' אינו יודע מ"מ דעתו כו'. ובודאי דל"פ על הגמ' דפי' טעמא דר"מ משום אדם יודע כו'. אלא ס"ל להתו' דהא במסקנא אמרי' התם הוא דטעי סבר כו' איכא נמי לפחות מבן חדש כו'. וס"ל דדוחק דר"מ יחלוק ע"ז. להכי פי' ד' ר"מ דבין שיודע בין שא"י א"ש דביודע הטעם כמ"ש הגמ'. ואפי' א"י דעתו כמו שתיקנו חכמים הלשון. וכ"כ השט"מ פ' אע"פ אגמ' נ"ח ב' (והוא בשט"מ ט"ו ב') דההיא דפחות מבן חדש נמי לאו כ"ע בקיאי בי' וכ"ש שם גבי מקדיש דשלב"ל יעו"ש (ולכאורה זה מוכרח ודאי דלא שייך לומר ע"ז אדם יודע כו'). אלא דלעולם לר"מ אין דעת מקדיש להוציא דברים אלא על דבר שאפשר ואע"ג דבשעת הקדישו לא הי' יודע דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ איהו לדבר שאפשר איכוין וכל היכי דמצי ליחול ליחול וכיון דא"א בלא ידים מתקנינן לישני' דה"נ קאמר עכ"ל. והשתא לפ"ז הי' מקום לקיים סברת הרא"ש גבי טבעת שאולה גם לפ"מ שהטעים הרא"ש כיון דלאו כ"ע דינא גמירי כו'. דענין אמדינן דעתי' (שברא"ש) דכיון דמסרו לידו לקדש בו את האשה שדעתו שאם לא יועיל ל' שאלה שיתנהו לו בלשון אחר המועיל לענין קידושין ולכל הפחות מעמ"ל עכ"ל. היינו כמו גבי ערכין ומקדיש [מעשה] ידי אשתו. דאנו מקיימי' הענין אע"פ שלא אמר בל' המועיל וגם לא שייך אדם יודע כו' אלא אע"ג דלאו גמיר דינא. ועכצ"ל משום דאמדינן דעתי' שכיון שנתרצה להקדיש זה דעתי' שיהי' ע"ד שאפשר כו' כנ"ל בשם השט"מ והתוס'. וע"ז שפיר הקשיתי דמאן שמעת דס"ל הך סברא ר"מ לבד. אבל רבנן פליגי עלי'. ואין לומר הלא נת"ל דלענין שנאמר שיוציא מעותיו לזולתו לבטלה גם רבנן מודו דלא תלינן בהכי. וא"כ בנ"ד שמסר לו הטבעת ה"ל כאילו הוציא לבטלה ז"א דכבר נתבאר דלרבנן לא אמרינן דלא תלינן בהכי רק היכא שאדם יודע כו' כמו במקדש אחותו שאז אם לא נתן לשם מתנה לשמואל או פקדון לרב עשה פועל בטל וזה לא תלינן. משא"כ בנ"ד שי"ל דטעי כמ"ש הרא"ש להדיא. א"כ לא עשה פועל בטל. רק שבאנו לומר משום דאמדינן דעתי' כו' והך סברא בדר"מ שייכא דשמעינן לי' הכי כנ"ל ורבנן פליגי עלי' גבי דיבור בהקדש וגבי מקדיש [מעשה] ידי אשתו דלא אמרי' נעשה כו'. וממילא דפליגי נמי בנ"ד אע"פ שהוציא מעותיו מאחר דלא אזלי בתר אומדן דעתי' אין לחלק לענין זה בין דבור לגבי מעשה. ולא חלקנו בין דיבור למעשה רק היכא דאדם יודע כו' שאז י"ל דדיבור יוציא לבטלה. אבל לא יוציא מעותיו לזולתו שזולתו יהי' לו טענה לעכבם כנ"ל. אבל לגבי אמדינן דעתי' בהיכא דאינו יודע כו' אין מקום לחלק ביניהם ואת"ל דמודו רבנן גבי מעשה כנ"ד דטבעת שאולה הוו מודו ג"כ גבי אמירה לגבוה. ומדפליגי התם ה"ה הכא:

קיצור. (מש"ה גבי אין אדם מוציא דבריו לבטלה אפילו אינו יודע כיון שנתרצה בהענין. דעתו ע"פ מה שתיקנו חכמים הלשון. משא"כ גבי מוכר שדהו בשעת היובל כשי"ל שטעה א"כ לא נתרצה בהענין ליתן מתנה. ובנדון משאיל טבעת לקדש מאחר דלאו כ"ע דינא גמירי א"כ לא נתרצה במתנה רק י"ל משום דא"כ יהיו דבריו ומעשיו לבטלה והרי רבנן פליגי ע"ז. ועוד דגם לר' מאיר כאן אינו לבטלה דסבור ששאלה מהני ומה יעשה שטעה. אבל למתנה לא נתרצה כלל ול"ד להא דערכין דעכ"פ נתרצה ליתן הדמים):