ב

והנה כת"ר כ' דיש לדמות נד"ז למקדש אחותו יותר מלענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה מצד ג' טעמים דהא ע"כ הא דמקדש אחותו אתיא אפילו לרבנן דפליגי ארבי מאיר. אשר ע"כ הנראה לחלק ביניהם בג' אופנים הא' מצד הסיבה שמחמתה באנו לתקן ולשנות הדבור. דהתם איננו כ"א דבור ולעצמו בלבד באופן שאף לפי פשטות דבריו אין כאן כ"א שיחה בטילה ס"ל לרבנן דאדם עשוי להוציא דבריו לבטלה משא"כ היכא שעושה מעשה כגון שמסר מעות לאחותו כו' דיש לחלק בין דבור למעשה ע"ד החילוק שכ' הרשב"א גבי הוחזקה נדה כו' לפמ"ש הט"ז ססי' א'. וה"ה במוסר טבעת לחבירו לקדש לא אמרינן שעשה כ"ז לבטלה עכ"ד. והחילוק זה לחלק בין דבור למעשה מצינו ג"כ בגמרא בגיטין ס"פ התקבל (דס"ז סע"א) מעשה לא עבדי דבורא קא אמרי כו'. וקיימתיה ג"כ מסברא לומר דהא דלא חיישינן במקדש אחותו לשמואל שנתן המעות לפועל בטל ורצה לשחק בה דומיא דאמרי' לרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה. וה"נ שמא כיון לא לפקדון ולא למתנה רק רצה לשחק בה. א"ו צ"ל דדוקא דברים שייך לומר שמוציא לבטלה דאין הפסד בזה. אבל שיוציא מעותיו ליתנם לאחר לבטלה לא אמרינן דירא לנפשו פן יחזיק בהן. מש"ה לא תלינן בהכי לכן ס"ל לשמואל דגמר ונתן לשם מתנה. ולרב נמי י"ל דלא תלינן בפועל בטל רק לפקדון כו'. אלא דהיה חושש שלא תקבל ממנו מש"ה אמר ל' קדושין. ובב"מ (דט"ו ע"ב) שם יש טוב טעם יותר דמלבד הפקדון עוד יש לו תועלת כמש"ש אנא איחות לארעא ואיעבוד ואיכול בגוה כי היכי דהוה קא עביד איהו ולכי אתי מרי דארעא זוזאי נהוו פקדון כו'. וז"ל השט"מ שם בשם הריטב"א לאו לשם פקדון ממש דא"כ לית ליה רשותא למוכר לאנפקינון כו' ע"ש. ואפשר דמה"ט פסק התם רבא כרב אע"ג דבמקדש אחותו קיי"ל כשמואל כמבואר בש"ע אה"ע סי' נ' סעי' ב' משום דהכא מסתבר טעמיה דרב למיתלי בפקדון כזה כיון שיש טעם למה שנכנס בספק להוציא מעותיו מידו על שדה שמכיר בה שאינה של המוכר ושיצטרך אח"כ להוציאם בחזרה. דמשום שיהי' פקדון לבד קשה לתלות שיכניס מעותיו לבית הספק שהרי המוכר יטעון חייתא דקטרי סברת וקיבלת אבל משום הנאת אכילת פירות שפיר תלינן בצירוף הפקדון. אבל גבי מקדש אחותו דאין לתלות רק דעשה כן כדי שתקבל ממנו פקדון לא תלינן בהכי דאמדינן דעתי' שלא הי' עושה כן בשביל דבר זה לבד ליכנס לבית הספק שאחותו תטעון שמסתמא נתן למתנה כמו שנתן שיהי' שלה אלא שנתן בתורת קידושין והרי כ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו מש"ה קיי"ל התם כרב והכא כשמואל. ומובן מזה ג"כ דכל היכא דאיכא לקיים המעשה כמו שאמר מקיימים כמו גבי הכיר בה שאינו שלו קיי"ל כרב כנ"ל. משום שיש פנים לומר שנתכוין כמו שאמר שיהי' שם מכירה עד שיבא מרא דארעא ר"ל שיאכל הוא הפירות ואח"כ יהי' פקדון כו'. משא"כ במקדש אחותו דליכא שום אופן לקיים הדברים כפשוטן קיי"ל דתלינן במתנה דמסתבר טפי מפקדון מטעם הנ"ל. ובפועל בטל לגמרי ודאי לא תלינן כנ"ל. ועיין בהרא"ש פ"ק דב"מ ססי' ל"ט שכתב וז"ל ומהא דפסק דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ל והלח"מ פ"ו מהלכות זכייה ה"כ דקדק מדברי הרמב"ם דאין חילוק בין אחותו לנכרית כגון אשת איש. ולכן כ' הוא ז"ל טעם אחר לחלק ביניהם ע"פ פרש"י בב"מ שם דט"ו ע"ב ד"ה בין לרב שכתב סבור הי' שהמכר יהי' קיים ולא הי' בקי בדין כו' עכ"ל. ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו. ולפע"ד לא דק כלל בפרש"י דרש"י לא כתב כן רק לדעת המקשן שהקשה בין לרב כו' כלומר היכן מצינן לומר טעמא דרב כדפי' הש"ס דגמר ונתן לשם פקדון כו' אלא ודאי טעם אחרינא הוא. אבל למאי דמתרץ הגמרא לכי אתי מאריה דארעא זוזאי נהוו לרב דאמר פקדון פקדון כו' עכצ"ל שלא הי' סבור כלל שיהי' המכר קיים. ועיין מל"מ פ"ד מהלכות עבדים ה"א ד"ה ויש להסתפק ועי' בשעה"מ פ"ו מהלכות זכייה שם ועי' בספר המקנה באה"ע סי' נ'. ועיין בתוס' דב"ק דמ"ה ע"א משמע ס"ל בפשיטות דהלכתא כשמואל במקדש אחותו וכ"ד הגמ"ר דקדושין. ולפמ"ש א"ש לחלק בין זה להכיר בה שאינה שלו כנ"ל:

קיצור. (יש לחלק בין הא דקיי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה להא דמקדש אחותו דלא תלינן לכ"ע דעשה כן לפועל בטל דיש לחלק בין דבור למעשה וגם הא דבהכיר בה שאינו שלו קיי"ל כרב דמעות יש לו אע"ג דבמקדש אחותו או נכרית א"א קיי"ל דהוי מתנה כשמואל משום דבהכיר בה שפיר מסתבר הטעם שלפקדון נתן כיון שפקדון זה יש בו הנאת אכילת פירות כו'):