א

והנה כל זה שכתבתי [לעיל] להעמיד דעת הרא"ש מדינא. אבל רחוק הוא בפשט דבריו למעיין בו שנראה שכוונתו שהמשאיל מקנהו ממש ע"ד מתנה גמורה או מעמ"ל עכ"פ. אע"פ שאומר ל' שאלה. (ולא כמ"ש שהשואל זוכה בו מעצמו כו'). ובמג"א סי' תרנ"ח סק"ג כ' דלהרא"ש דפ"ק דקדושין מיירי דוקא כשאין המשאיל יודע שא"א לקדש בטבעת שאולה ולמ"ש הרא"ש בפי"נ סי' מ"ח הוא אפי' כשיודע. ולכאורה נראה דדינו של הרא"ש שהוא שנפרש שנתן לו במתנה אע"פ שאמר ל' שאלה כיון דבקדושין לא מהני שאלה. ואנן סהדי שהיה דעתו ליתן לו בלשון שיועיל. מש"ה אמדינן דעתי' דה"ל כאילו נתן לו במתנה הוא כדברי ר' מאיר בפ"ק דערכין (דף ה') דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וכ' התוס' ואפילו אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתיקנו חכמים הלשון עכ"ל ועי' גמ' ותוס' רפ"ב דנזיר. לפ"ז א"ש הרא"ש דפי"נ ודקדושין דבין שיודע בין שא"י י"ל אין אדם מוציא כו'. אבל הרי רבנן פליגי עלי' וקיי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש בש"ס ופוסקים בכמה מקומות. והנה בהגמ"ר דקדושין סי' תקמ"ה אפילו אמר ליה לשון שאלה שחוזרת בעיניה אפילו הכי הואיל ואדם יודע שאינו יכול להתקדש אם תחזור בעין גמר ונתן לשם מתנה כדאמרינן גבי מקדש אחותו וכה"ג נמי אמרינן במסכת שמחות השואל חלוק מחבירו כו' עכ"ל. וזהו דברי המורה הראשון שם. אמנם בתשו' הר"ש משאנץ דשם להמורים. לא משמע כן כמש"ש דאין נאמן לומר שהשאילו. מכלל דאילו הי' נאמן שאמר לשון שאלה לא הוה אמרינן כן. ונלע"ד הטעם דלא דמי כלל להא דמקדש אחותו דהתם גבי מקדש אחותו הדברים שהוציא הם ודאי לבטלה ואפ"ה טעמא דשמואל הוא דכיון שהנתינה שנתן לה הוא בענין שיהי' שלה לגמרי ולא בעינן לאפוקי מלישניה בעיקר הענין. רק ממה שנתן בתורת קדושין ואדם יודע שאין קדושין תופסין מש"ה ס"ל לשמואל דמקיימי' הענין באופן אחר שיהי' שלה בדרך מתנה. ולכך גם רבנן דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה מודו התם. דהא אפילו ר"מ מודה דבכה"ג שאין קדושין שייכין באחותו ע"כ כשאמר ל' קדושין הוציא דבריו לבטלה כמ"ש התוס' רפ"ב דנזיר בהריני נזיר מן הגרוגרות. דר"מ נמי מודה דאינו נזיר כיון דגרוגרות לא שייך בהם ל' נזירות כו'. א"ו הכא לכ"ע הדברים שהוציא הוציא לבטלה. מיהו אנו דנין על מעשה מסירת המעות שנתן מידו לידה דעל כרחך א"א להמלט מב' אופנים או שנתנם לשם פקדון או לשם מתנה. ולשמואל אלימא לי' לקיים המעשה שיהי' שלה כמו שנתן שיהי' שלה. בפרט שיש טעם למה שלא נתן בל' מתנה משום דכסיפא לי' מילתא. ולרב לא מפקינן ממונא מחזקתי' בסברא זו ותלינן דנתן לשם פקדון. משא"כ הכא דנתן לשם שאלה שחוזרת בעיניה איך נעשה מזה מתנה הרי זה הפך נתינתו לגמרי. וא"כ ל"ד כלל למקדש אחותו וכל דדמי ליה דהוי מתנה לשמואל דהוא קיום הנתינה והמעשה כמו שנתן שם הדבר לטבועין כך נשאר אלא השינוי רק באופן הנתינה מקדושין למתנה וממכר למתנה. וע"ז יש טעם משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין כו' א"כ אין זה שינוי דמעיקרא להכי איכוין ואזלינן בתר המעשה דנתן לטבועין. אבל הכא נהפוך הוא לשנות המעשה ע"ז ודאי אין ראי' משם. וי"ל דמודה שמואל לרב דלא מפקינן הממון מחזקתו וה"ל שאלה או פקדון. ועוד דגם גבי מקדש אחותו היינו משום דאי אפשר כלל לתלות בטעות שטעה וקסבר שיכול לקדשה כגון במקדש אחותו וכה"ג דכ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו. אבל היכא שי"ל שטעה כגון במוכר שדהו בשנת היובל דס"ל לשמואל דאינה מכורה כל עיקר ואפ"ה מעות חוזרין ולא אמרי' אדם יודע כו' וגמר ונתן לשם מתנה משום דאין העולם בקיאין בזה ולא גמר לשום מתנה. משא"כ במקדש אחותו כ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו. לכן ס"ל לשמואל דגמר ונתן לשם מתנה כמ"ש התוס' בערכין (דף למ"ד ע"א) ובגיטין (דמ"ה ע"א) ובפ"ק דב"מ (דט"ו ע"ב). וכ"כ התוספות עוד במסכת ב"ק ספ"ד (דף מ"ה ריש ע"א) ד"ה מכור וא"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי"ל שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל כו' וכ"כ הש"ג פרק איזהו נשך גבי דיני אסמכתא בד"ה ופשוט בפרק ד' וה' (דף מ"ה) וז"ל מיהו דוקא במילתא דברור לן שהוא היה יודע בו ולא הי' יכול לטעות כגון המקדש אחותו שיודע בודאי שאין הקדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה. אבל דבר שהוא תלוי דאיכא למימר שהנותן מעות טועה כו' אז לא אמרינן דגמר ונתן לשם מתנה כו' עכ"ל. והכא גבי טבעת שאולה ודאי אין לומר דברור שלא הי' יכול לטעות כו' וכמשי"ת לקמן:

קיצור. (לכאורה דברי הרא"ש הם כמ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי לא קיי"ל כן. ואין לומר דדמי למקדש אחותו משום דעושה מעשה ולא דברים לבד דשאני במקדש אחותו דלשמואל מקיימים המעשה שנתן שיהי' שלה לטבועין. ולכך הוא מתנה. משא"כ הכא נהפוך הוא ועוד התם ג"כ היכא שי"ל שטעה לא הוי מתנה. והכא י"ל שטעה וסבור דשאלה נמי מהני כדלקמן):