ה

ועפ"ז א"ש מ"ש בש"ע א"ח סי' י"ד סעי' ד' מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה. והקשה המ"א סק"ה למה יברך כו' ונדחק לתרץ דבאמת אין חיוב ברכה רק דרשאי לברך כמו הנשים אבל בט"ז שם סק"ה נראה דאמרינן דהקנה לו ע"מ להחזיר והיינו משום דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוניה כו' ולכן ניחא ליה שיקנה מעצמו ע"ד מתנה ע"מ להחזיר. ואף להמ"א שם היינו דבלוקחה מעצמו לא שייך לומר כן. אבל כשמשאיל לו שפיר י"ל דעכ"פ אינו מקפיד שיקנה מעמ"ל. והט"ז שם הקשה על סברת הרא"ש גבי טבעת קדושין מדין אתרוג השאול דאין יוצאים בו ביום טוב הראשון ואמאי לא נימא כיון שיודע שא"א לצאת י"ח אא"כ נתנו לו במתנה ע"מ להחזירו ודאי נתכוין לזה כו' ונדחק לתרץ בדוחק גדול. וגם זה לא א"ש לפמ"ש דיזכה בו מעצמו שיהי' מעמ"ל מאחר שהשאילו ואין קפידא כו'. ובחמד משה שם תירץ דלהרא"ש באמת דין אחד לאתרוג כמו בקדושין כו' וכ"ת א"כ שאול דכתב רחמנא היכי משכחת לה זה לק"מ דאי לאו מיעוטא דקרא הו"א דשאול ממש נמי יוצאין בו ואפילו לא נתכוין כ"א לשאלה ועכשיו גילה הכתוב דאין יוצאין בשאול ומעתה השואל לחבירו ע"כ למתנה ע"מ להחזיר יתכוין כו'. וכ"ד המ"א שם סי' י"ד סק"ח ובסי' תרנ"ח סק"ג בשם הרא"ש פי"נ. ועיין ברשב"ם פי"נ דקל"ז ע"ב ד"ה ואם לאו דעתינו מסכמת כו' ואע"ג דלא פריש כו' דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר כו' הובא בהרא"ש פ"ג דסוכה ועד"ז כ' המגיד סוף הלכות לולב בשם הרשב"א. אכן הגמי"י ורי"ף ורמב"ם עי' מגיד שם וריא"ז בש"ג פ"ג דסוכה לא ס"ל כן. וא"כ דברי המ"א הנ"ל דבהשאילו לצאת בו יוצא יש להם פנים לשטת רשב"ם וסייעתו וג"ז לא דמי ממש לשם. אבל לדברי הגמי"י והרי"ף וסייעתם ודאי דאינו יוצא וגם מדבריהם יש סתירה לכאורה לדעת הרא"ש גבי טבעת קדושין. ומיהו נלע"ד שיש לחלק בין אתרוג לטבעת קדושין דהשאילו כדי לקדש בו עדיף טובא מהשאילו אתרוג דהתם י"ל שלא נתכוין כלל למתנה אלא דבאנו להוכיח דהא אין יוצאין בו וע"ז לא סמכינן לסתור דברים המפורשים בהדיא דבשאלה יהיב ליה. משא"כ הכא אף שאמר לשון שאלה. הרי עכ"פ השאילו ע"ד שהוא יתננו להאשה כדרך המקדש אשה. וקדושין ידוע לכל שהוא דרך מתנה. א"כ הרי השאילו על דעת שהוא יוכל ליתנו במתנה א"כ אין לך מתנה ע"מ להחזיר מפורשת מזו. ומה שאמר לשון שאלה היינו משום דלא נתנו לו לחלוטין כ"א שיחזירנו לו אח"כ. לכן קורא זה שאלה. אבל עכ"ז ה"ל כפירש שיוכל ליתנו לאחר וא"כ מה בכך שקורא זה שאלה כיון דדבריו מבוארים שהיא ג"כ מתנה. וה"ל כהא דאיתא בב"ב פי"נ (דף קכ"ו ע"ב) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין. הרי דאע"ג דלשון ירושה לא מהני מ"מ כשאמר ירושה תחלה והזכיר מתנה בסוף מהני לקנות. וה"נ אף שאמר לשון שאלה כיון שמפורש ג"כ שהוא יתננה לקדושין י"ל דשאלה זו הוי מתנה ע"מ להחזיר. הגם שי"ל שמא לא ידע דנתינת קדושין זהו מתנה מ"מ נתן לו רשות ליתן לקדושין מה דמדינא זהו מתנה. משא"כ בהשאילו אתרוג וציצית שאין כאן רק שאלה לו לבד ולא שהוא יתננה לאחר דרך נתינה. י"ל דמפרשי' דהוי שאלה לבד כפשוטו:

קיצור. שי"ל גבי אתרוג אינו יוצא כששואל לו ולא אמרינן דמסתמא ה"ל מעמ"ל וכן משמע פשט לשון הש"ע סי' תרנ"ח. אבל הכא גבי קדושין כיון שנותן לו ע"ד לקדש בו האשה מסכים הוא שיתננו להאשה מתנה גמורה רק שעכ"ז יהי' מחויב להחזירו לו ולא דמיו והיינו ע"י שיקנה אותו מיד האשה ויתן לה יותר משויו. עכ"פ הוא מחוייב להחזירו לו רק שמותר לו ליתנו לה מתנה גמורה. באופן שיקנהו ממנה ואם לא תאבה האשה להקנותו בחזרה ולא יקיים התנאי באמת הקדושין בטילין: