א

סימן צז

במ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין סי' ב' ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין כו' ולא אמר לי מסתברא כו' וכ"פ הטוש"ע סי' כ"ז דהוי קדושין ודאין. רק הב"י בבד"ה כ' ועיין בהגמ"ר סוף גיטין. וראיתי שם משמע דמפרשים דהא דהרי את מקודשת ולא אמר לי מיירי אפילו במדבר עמה עע"ק. וכן מבואר בקיצור הדינים היוצאים מהמרדכי שהם באלפסי דחולין. ושם סי' ת"ע שה"ר נתן הורה בה להתירא כיון דלא אמר לי ונחלקו עליו חכמים ואמרו שאם יש עדים שדבר עמה תחלה על עסקי קדושיה אע"פ שלא פירש בשעת הקדושין צריכה גט עכ"ד. ור"ל אע"ג שלא פירש לי יעו"ש. הרי משמע גם להחכמים צריכה גט רק מספק. ולהר"ר נתן אינה מקודשת כלל. וזה דלא כהרא"ש והטוש"ע. ועיין מזה בכנה"ג סי' כ"ז בהגהת הטור אות ט"ל שיש דיעות כן. רק שרבו החולקים. ולפע"ד קשה מהסוגיא פב"ת דגיטין (דף פ"ה ע"ב) ר' יהודה אומר ודן דיהוי כו' ור' יהודה סבר ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. והרי התם אין לך עוסקים ומדבר עמה על עסקי גיטה יותר מזה. שצוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום לה הגט ונותן לה הגט. ואעפ"כ כשלא כ' בו ודן דיהוי. לר' יהודא לא הויין ידים. א"כ כש"כ במדבר עמה על עסקי קדושיה. וכשמקדשה לא אמר לי. והטעם כמ"ש בגמרא פ"ק דקדושין (ד"ו ע"א) ואי דיהיב לה ושתיק ה"נ כו'. ואף שיש לדחות ולומר דהתם הרי טעמיה דר' יהודה דאם לא כ' לה ודן אמרינן דבדיבור גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא. לכן אף דודאי מדבר עמה על עסקי גיטה מ"מ אין זה רק ראיה שרוצה לגרשה. אבל י"ל שמא הענין שבדבור לבד מגרשה. ואין כאן ידים מוכיחות שבהגט מגרשה. מ"מ זהו דוחק. דודאי חשוב עסוקים באותו ענין גם על הגט. שהרי ציוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום. ואיך נאמר שכ"ז לראי' לבד. אע"כ הכוונה דמ"מ חיישינן שמא בשעת גרושין נותן לה הגט לראיה. מיהו י"ל דלק"מ דר' יהודה לשיטתי' דס"ל במשנה (פ"ד דמע"ש מ"ז). ובגמ' פ"ק דקדושין (דף ו' ע"א). דאע"ג דמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה לא מהני אא"כ פירש. ואנן קיי"ל כר' יוסי. אך עדיין קשה דא"כ מה מוכרח הש"ס פב"ת דגיטין שם לומר דרבנן דפליגי על ר' יהודה הוא משום דס"ל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים. תיפוק לי' דאפילו לא הויין ידים מהני משום דקיי"ל כר' יוסי דבמדבר עמה על עסקי גיטה א"צ לפרש. והכא חשיב כמדבר על עסקי גיטה לגרשה בהגט ולא בהדבור. ובפרט אם אומר שיכתוב הגט לשמו ולשמה ולשם כריתות דבודאי היינו שבהגט מגרשה. אך יש להשיב דא"כ הא התם לא גרע מנותן לה בסתם דלר' יוסי מהני לכ"ע במדבר עמה עע"ק וגיטה. אע"כ צ"ל דשם לא חשיב כמדבר לגרשה בזה הגט די"ל הגט לראיה בעלמא. אך עוד ראיה מהסוגיא פ"ק דנדרים (דף ה' סע"ב וד"ו ע"א) ורבא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש את אשת חבירו כו'. ופרש"י דהא כתיב ביה הרי את מותרת לכל אדם משמע דלאשתו קאמר. והרשב"א הוסיף דהא כתוב בהגט שמו ושמה. הרי מוכח דאיהו מגרשה. ועכ"פ משם מבואר דהחשש דידים שאינן מוכיחות משום דלא כתיב ביה מנאי. וחיישינן שמא כוונתו שאחר מגרשה בזה הגט. וע"ז תירץ רבא דהא איכא הוכחה דאיהו מגרשה ולא אחר משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. והשתא אי איתא דגבי קדושין אם היה מדבר עמה עע"ק ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי. דיו. ולא חיישינן שלאחר קדשה. כש"כ הכא גבי גט שמדבר על עסקי גיטה שהוא מגרשה ואומר לסופר לכתוב וכו'. ועסוקי' הכל באותו ענין ונותן לה הגט. דמלבד ההוכחה דאין אדם מגרש אשת חבירו סגי. כמו בקדושין דסגי בהכא אע"ג דלא שייך הוכחה זו כלל שהרי היא פנויה ושמא מקדשה לאינש דעלמא עכ"ז סגי כיון שדיבר עמה על עסקי קדושיה לו. ועסוקים באותו ענין. וה"נ דכוותה. וא"כ למה הוצרך רבא לההוכחה דאין אדם מגרש אשת חבירו. לימא ליה מהא דקיי"ל כר' יוסי. ויותר יהי' קשה על אביי דמתרץ אנא דאמרי אפילו לר' יהודה. מיהו יש ליישב לאביי דר' יהודה לשיטתי' דלא סגי ליה אף במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה. אבל לרבא דאומר אפילו לרבנן קשיא. וא"כ מזה קצת ראיה לסברת הר"ר נתן שבהגמ"ר סוף גיטין. ונפקותא בחרש שקידש אשה ובא לגרשה ויש ספק אם הוא חרש כי יכול לומר איזו תיבות. דהגם שי"ל כקדושין כך גירושין. אך יש מספקים אולי עכשיו נשתנה לגריעותא. והנה בשעת הקדושין למדוהו לומר הרי את מקודשת ולא אמר לי. דאולי יש לצרף גם ספק זה דאף לו יהא שאז לא היה חרש הרי אין כאן קדושין משום שלא אמר לי. רק שי"ל דה"ל כמדבר עמה על עסקי קדושיה שהרי נכנסו לחופה. ואולי י"ל זה לא הוה מדבר עמה ממש כיון שלא יכול לדבר כו'. א"כ אולי יש לצרף גם ספק הנ"ל של סברת הר"ר נתן ולסמוך על גיטו: