א

סימן צו

[עוד זאת מצאנו בד"ק] בהרשב"א קדושין (דף ה' ע"ב) סד"ה הא נתן הוא. מ"מ העדאת עדים בעינן וכו'. ולכאורה הרי העדים ראו הנתינה וגם אמירה דידה ושהוא מסכים לזה שהרי אחר אמירתה נתן א"כ במקח כה"ג קנה כמ"ש בתוספות רי"ד כאן. א"כ חשוב העדאת עדים. ומ"ש הרשב"א אפשר שלשם מתנה נתן. זהו דוחק. וא"כ לדבריו אף במקח לא קנה. וזהו נגד הש"ע ח"מ סי' ק"צ ס"ג. דהא הרשב"א כ' והא דאמרינן לקמן תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי במנה זה שאני נותן לזה. וכ"כ בש"ע סי' כ"ט ס"ב. וכ"כ בב"ש שם סק"ה ואילו בדין קניית שדה דהיינו הדין שבש"ע ח"מ סי' ק"צ ס"ג הנ"ל א"צ שיאמר הלוקח דבר כמ"ש הרב"י שם ססעי' ד' בבד"ה וז"ל ול"נ דדוקא גבי קדושין קפדינן בהכי [כי] היכי דלא להוי אמרה היא. אבל גבי ממון א"צ הלוקח לומר דבר עכ"ל. רק הטור סעיף ד' כ' ואמר לו יקנה לי כו'. משוה זה לקדושין. והב"ח סעיף ה' שם הסכים לדעת הב"י והפרישה ג"כ הסכים לזה בנותן ליד המוכר ואע"ג הכא בנתן הוא לידה ואמרה היא ספיקא הוי. א"כ ע"כ צ"ל דזה חשיב העדאת עדים. והא דבקדושין לא מהני זהו משום דבעינן שיאמר הוא. וכה"ג יש חילוק לענין תכ"ד כד"ד. דבקדושין תכ"ד לאו כד"ד מדאורייתא. משא"כ במקח וממכר. ע"כ גם לענין זה בקדושין לא סמכינן על גלוי דעת שלו מדנותן אחר אמירתה דמתכוין לקדושין. וכמ"ש הרשב"א. אבל א"צ לטעם שאין כאן עדים. דהא עדים יש כאן שראו ושמעו כ"ז. רק שהמעשה גופא לא חשיב קדושין אא"כ יאמר הוא. ודוגמא ממ"ש בש"ע סי' כ"ז ס"ו בהגה"ה ובב"ש שם ס"ק כ' ואם מרמז כו' ובח"מ כו' ע"ש. ומכאן ראיה לדברי הש"ג ולא כהחמ"ח: