יא

והנה לכאורה יש להביא ראי' בפי' בשעת מ"מ שבבריי' היינו אפי' תוכ"ד לנתינה וכמו בעלמא דתוכ"ד היינו כבשעת מעשה דאלת"ה אלא דבשעת היינו ממש דוקא קודם שקיבלתה אבל לאחר שקיבלתה אפי' תוכ"ד נק' לאחר מ"מ א"כ בשלמא בברייתא זו המדברת מדין שתיקה דלאחר מ"מ בפקדון י"ל הטעם דטעתה וסבורה שתתחייב ומש"ה לא השליכתה. אבל הענין השני דברייתא בענין א"ל כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו דאמרינן שם דלאחר מ"מ אפי' רצתה ואמרה אין אינה מקודשת ואם תכ"ד לנתינה נקרא לאחר מ"מ אמאי אינה מקודשת. דהטעם דאינה מקודשת פרש"י דמעיקרא קבילתי' בחובה וכי הדר אמרה אין לא קיהיב לה מידי דזה יתכן לאחר כ"ד שאז לא יוכל לחזור בו מסילוק החוב אבל תכ"ד כשחוזר בו הוי חזרה וכיון שהיא מסכמת ג"כ לחזרתו ואמרה אין למה לא יהי' מהני ואע"ג שהסכמתה הוא אחר כ"ד ממשיכתה מ"מ י"ל דמהני דמישך שייך כנ"ל וכיון ששניהם מסכימים על החזרה מסילוק החוב א"כ הרי קיהיב לה מידי וכמו בשעת מ"מ הנזכר תחלה בברייתא בדין פקדון. וראיתי להגאון ספר המקנה פ"ק דקדושין די"ג ע"א בד"ה וחזר ואמר התקדשי לי בו שנתעורר בזה וז"ל אלא דהא קשיא לי כיון דקיי"ל בכל התו' כול' תכ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש משמע לכאורה דבמכירה ומתנה תכ"ד כד"ד כו' לא מיבעי בלא הגיע הזמן הפרעון דפשיטא דדינו כמו מתנה כו'. אמנם העיקר נראה דלא מהני חזרה תכ"ד במכירה או מתנה לאחר שעשה קנין וכמשנ"ת באורך בק"א סי' כ"ז עכ"ל והוא בסי' כ"ז סעי' ג' סד"ה ובמקום דלא הוו קדושין וז"ל ונראה דאם נתן לה סתם ומיד תכ"ד אמר לה הרי את מקודשת לי לא אמרינן בזה תכ"ד כד"ד דאם נתן לה לשם מתנה אינו יכול לחזור בו כו' ואדרבה מצינו גבי הקדש דאינו יכול לחזור בו תכ"ד כדאיתא בתמורה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי משמע להדיא דלאחר מסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו אפי' תכ"ד. ונ"ל הטעם בזה משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה כדאי' ר"פ האומר אלא דק"ל מהא דב"ב פי"נ שבש"ע אה"ע סי' מ"ט ס"ב והרי מקדש ומגרש איכא מעשה ומאי איריא מקדש אפי' מכירה ומתנה נמי ונראה דלק"מ כיון דמקדש ומגרש קיי"ל דבעינן דבור עם המעשה כו' לכן ס"ד אתי דבור ומבטל דבור כו'. אבל במכירה ומתנה דלא בעינן דבור א"י לחזור בו מהמעשה אפי' תכ"ד עכ"ל. ודבריו אלה הם נגד מ"ש הב"י בח"מ סי' קצ"ה סעיף י"ב מחודש ד' וז"ל וכ' עוד שבשאר קנינים תכ"ד מיהא יכול לחזור בו כו' ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי כו' אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור בו כו' עכ"ל. וע"ז כ' הב"י וז"ל ולענין הלכה דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא דבשאר קנינים יכול לחזור בו תכ"ד עכ"ל וכ"פ בש"ע שם סעי' ז' ובסמ"ע וש"ך שם. וע' מזה בכנה"ג בסי' קכ"ו בהגהת הטור אות י"א ב' דעות בזה ושההכרעה כמ"ש הב"י בש"ע סי' קצ"ה ס"ז כנ"ל. וראיות סהמ"ק מאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט י"ל אינה ראי' כלל דה"ל כמסירה להדיוט ואז האי כדיני' והאי כדיני' דבהקדש א"י לחזור בו תכ"ד משא"כ בהדיוט. וכ"מ בתוספת דמנחות פ' התודה דפ"א ע"ב סד"ה תודה מן החולין (עיין בהמפתח). ובגוף הדין דגבי אמירה לגבוה חולק הש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ד דיכול לחזור בו תכ"ד א"כ כ"ש במסירה להדיוט. אך המל"מ ר"פ ט"ו מה' מעשה הקרבנות קיים ד' הרמב"ם דבהקדש א"י לחזור בו תכ"ד. ובקצה"ח סי' רנ"ה סס"ק ב' הכריח דגם רש"י בתמורה דכ"ה סע"ב ס"ל כהרמב"ם וכ' ומדברי התוס' מבואר דטעמא דלא מהני חזרה בהקדש תכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ואע"ג דבמסירה להדיוט גופא מהני חזרה תכ"ד וכמבואר בש"ע סי' קצ"ה ס"ז היינו משום דמשיכה לא מהני בלא דבור שאומר לו שימשוך ויוכל לחזור בו מהדבור עכ"ל. וסברא זו לקוחה מדברי סהמ"ק סי' כ"ז הנ"ל אלא דסהמ"ק ס"ל במסירה להדיוט א"צ דבור א"כ א"י לחזור בו אף תכ"ד. אך בלא"ה י"ל דמ"מ האשה טועה וסבורה שאינו יכול לחזור בו אף תכ"ד דהא הא דתכד"ד כד"ד י"ל שהוא תקנת חכמים לפי דעת התוס' פי"נ דקכ"ט ע"ב בד"ה והלכתא. וא"כ פשיטא שהיא אינו עולה על דעתה תיקון חכמים וסברה כיון שכבר נתן לידה בתורת מתנה והגיע לידה שוב א"י לחזור בו. ואפי' לדעת הר"ן פב"ת דנדרים (דפ"ז א') דדינא הוא ולא תקנתא י"ל שהיא טועה בזה. ואיך לא תטעה כיון שאפי' התוס' ס"ל דלאו דינא הוא וא"כ וכי תהי' שכלה מסכים דוקא לדינו של הר"ן. וע' בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין (דף י"ג ע"א). י"ל בטעות כזה לכ"ע יש לתלות שטועה היא. וכן ראיתי בפסקי הגאון רע"ק איגר ז"ל והג"מ זלמן מפוזנן ז"ל בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע מסי' מ"ח עד סי' ס"ל תומ"י אחר שסילק ידיו חשוב לאחר מ"מ בודאי יעו"ש:

קיצור. בנותן מתנה ותכ"ד חזר ואמר התקדשי לי בו י"א דהוו קדושין אם אמרה הן. ולהט"ז סי' כ"ט סק"ו י"ל דזהו ג"כ בכלל דבקדושין תכ"ד לאו כד"ד ודוחק. אמנם סהמ"ק ס"ל במסירה להדיוט לא מהני חזרה אף תכ"ד וכן יש דעה בב"י סי' קצ"ה סי"ב. אך רוב הפוסקי' חולקים ומ"מ בשתיקה ששתקה י"ל דלא הוו קדושין כלל די"ל היא סברה שאינו יכול לחזור בו. ועדיף מהסברא אי שדינא להו מחייבנא באחריות: