י

אך לפי' הרשב"א והר"ן דטעתה וסברה שתתחייב באחריות א"כ אפי' תכ"ד י"ל כן. וכש"כ לדעת הרמב"ם דאפי' כשקבלה בתורת קדושין י"ל סברה אי שדינא כו' כש"כ בפקדון ותכ"ד גם להראב"ד דלעיל אות ח' הרי הטעם דלא השליכה דחיישא דילמא אתי זיקא או כלבא כו'. וזהו ג"כ חששא רחוקה וכ"ש אם המעשה היה בתוך בית דליכא זיקא ולא כלבא. וע"כ דאפי' א"א לתרץ מה שלא השליכה רק ע"י שעלה על דעתה חששא רחוקה ג"כ סגי לומר שאין זה הודאה בקדושין. א"כ כמו"כ בענין תכ"ד אין לחלק דאכתי י"ל שעלתה על דעתה שתתחייב באחריות. והנה בחה"ר והריטב"א כ' ראי' לסברת הרשב"א מלשון סברה כו' מיחייבנא מכלל דאין האמת כן. ולולי דבריהם הי' נ"ל הטעם דאע"ג דבפקדון דעלמא מחייבא כה"ג אי מתבד כו' מ"מ הכא פטורה מדינא דהוא הגורם שהוכרחה להשליך כיון שאמר לה התקדשי כו' א"כ מה תעשה וא"כ הוא פשע. והגם שהיא יכולה לומר לא או טול שלך מ"מ יש לה טענה דכסיפא לה או לא אסקה אדעתה והעיקר דאדעתא דהכי לא קבילתי' (וראיה קצת לזה מהא דב"מ פ' השואל (דף ק"א ע"ב) דדמית עלי כי אריא ארבא כו' יעו"ש. ואע"פ שלא התנה שעמ"כ משכרת לי' ואפי' חצר דקיימא לאגרא מ"מ דמיא כו' ה"נ י"ל כן) ומש"ה אמרינן סברה כו' משום שאינה יודעת שמחמת זה תפטור כו' משא"כ גבי ציפתא דמעולם לא קבלה בתורת שמירה ס"ל לרב הונא בדר"י דאין שייך לומר טעיתי בזה ולפי"ז בנ"ד בתכ"ד יש להסתפק די"ל דלר"ה ג"כ אין שייך טעות בזה דכיון דתכ"ד חזר בו בודאי תדע שתוכל לחזור בו. ועוי"ל דא"כ הי' לה לטעון לא דהא דאין מצריכים שתטעון משום דסבורה מה עשיתי והיינו דוקא לאחר כ"ד אבל תוך כ"ד כיון דכדיבור דמיא י"ל דה"ל לאסוקי אדעתה שעכ"פ צריכים להראות שאינה רוצה ואין כאן מקום לשתוק כמו לאחר כ"ד דאם תשתוק לגמרי ה"ל כקבילתי' כיון דתכ"ד כדיבור דמי. מיהו להריטב"א דאין הטעם מצד דלא עביד מעשה רק דכסיפא לטעון א"כ גם בכאן שייך לומר כן. מיהו להרמב"ם אין לחוש לזה ג"כ דהא בציפתא נתרצית תחלה להתקדש אפ"ה א"צ לטעון כיון דעכשיו לא עשתה מעשה א"כ י"ל כמ"כ בתכ"ד דפקדון כו'. וגם להרשב"א י"ל דטעתה דסבורה דמה נפ"מ בין תכ"ד לאחר כ"ד כיון דמ"מ בשעת שקיבלה לא קיבלה ע"ד קדושין א"כ א"צ לטעון נמצא יש בדבר כמו ס"ס דלהרמב"ם הפוסק כרבא ורב אחאי דאטו כולהו נשי דינא גמירי א"כ אפי' שתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא. ולהפוסקים כר"ה בדר"י יש ג"כ ב' סברות היינו להרשב"א דג"כ אמרינן דטעתה וסברה דמחייבנא כו'. ה"נ י"ל כן דגם על תכ"ד שייך טעות זה דדוקא התם גבי עובדא דציפתא דלכתחלה לא קיבלתם מעולם בתורת שמירה הוא דאפי' נשי ידעי דלא תתחייב בהם משא"כ כשקיבלתם בתורת שמירה הא דיכולה לחזור בו תכ"ד י"ל דלאו כולא נשי ידעי. וכ"ש לפמ"ש לקמן דבאמת יש חולקין בדין זה. אמנם לפי הסברא שכתבתי בפי' סברה כו' י"ל דתכ"ד לא טעתה אבל אין זה בפשט לשון הרשב"א אך לפי דעת הרמב"ן דהתם דינא קאמרי דבאמת תתחייב ומ"ש בגמרא וסברה צ"ל דקאי על שמא יאבדו כו' א"כ בתכ"ד דיכולה לחזור בו י"ל דיש לחוש לקדושין. ואין לומר דאפי' לפי סברתם כיון שדיבור שלו הרי את מקודשת לי מפסיק בין הנתינה דע"כ א"א לה להשליך עד שתשמע תחלה שאמר הקדושין וא"כ כבר יש אחר כ"ד מהנתינה ושוב אינה יכולה לחזור בה כיון שמשכה אדעתא דשמירה ע' בש"ע ח"מ סי' פ' בהג"ה בשם תשו' הרשב"א סי' אלף ס' ובד"מ סי' ע"ט סקי"א דתכ"ד של חבירו לא כד"ד. דיש לחלק דהכא כיון שדבור שלו דקדושין הוא נגד דיבור ומשיכה דפקדון לכן מהני עכ"פ לשתוכל לחזור בה תכ"ד של דבור זה שהיה תכ"ד להנתינה דאע"ג שביארנו שאינו חוזר לגמרי מהפקדון רק באם תרצה להתקדש לו מ"מ מישך מיהא שייך בענין זה לשיהיה הכל תכ"ד א' וכענין שאמרו במכות ד"ז גבי עדות כשהעידו כ"א תכ"ד של חבירו חשוב הכל עדות א' אע"ג דכשהעידו שנים כשרים תו אין צורך גדול כ"כ לשאר עדים וע' בת"א להרשב"א סי' קל"ד (לא הביא גמ' זו. מיהו יש לחלק בין זה לנדון שלו דמ"מ מצורכי עדות הוא) מ"ש דאין כפירת עדותו כו'. ובשבועות שם כ' דאפי' הודה הראשון תכ"ד לכפירת השני שהיתה תכ"ד לכפירתו הוי הודאה י"ל כיון דעדות אחת הוא. משא"כ בנדון שלו שם. אבל בנ"ד י"ל דמישך שייך ג"כ ול"ד לאותו נדון דהרשב"א וצ"ע:

קיצור. נתבאר דיש כאן שני ספיקות או שלשה להקל. הא' להפוסקים דלא כרב הונא בדר"י. הב' אף להפוסקים כר"ה בדר"י יש ג"כ להקל לפי' הרשב"א בו. ואפ"ל עוד ספק ג' דהא אף לשאר פוסקים מ"מ הא דר"ה גופא י"ל רק ספק קדושין הוו ועוד סניף משום דאמירתו הרי את מקודשת לי אפשר ה"ל הפסק בין מתן הפקדון לשתיקה. ע"כ לא ה"ל שתיקתה תוכ"ד וביותר שכן משמע מלשון הגמרא והתוס' שתיכף ומיד כשנטלתו הוי לי' לאחר מתן מעות: