ט

שלחה רב אחא בר רב קמי' דרבינא כה"ג מאי שלח לי' אנן לא שמיע לן (לא הוא אמר לנו ולא אחר משמו) אתון דשמיע לכו חושו לה (ואצריכו גיטא). ופסק הרמב"ם דא"צ גט וכ"ד הרשב"א. והרי"ף פסק דצריכה גט. והנה יש לחקור בדין שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום בפקדון לכ"ע (ובציפתא לפ"ד הרמב"ם) אם תכ"ד להנתינה אמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה מהו. והנה בחמ"ח סי' כ"ט סק"ד ממה שהביא בשם הב"ח משמע דתכד"ד כד"ד וכ"מ בב"ש שם סק"ו בשמו. (הג"ה לאח"ז. מיהו י"ל מדברי הב"ח אין ראיה כלל לומר דלאחר מתן מעות יהי' מהני אמירה תכ"ד דלא דמי כלל להדין דסימן כ"ט ס"ב דהתם אמרה לי' תחלה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך א"כ הרי כבר נשתעבדה מדין ערב שכשיתן תהי' מקודשת אלא דאעפ"כ בעינן אמירה דידי' וס"ל דבעינן תכ"ד. אבל לא דתכ"ד יהי' מהני בשתיקה שלה שלאחר מתן מעות) והט"ז סי' כ"ט סק"ז השיג על הב"ח דהא קיי"ל בקדושין לא אמרינן תכ"ד כד"ד. ובאמת אינו ענין כלל זה לזה כמ"ש מהריב"ל ח"ג סי' כ' בחקירה הג' וז"ל החקירה הג' אם נאמר דע"כ לא קאמר הרשב"א דנתן לה כסף סתם דבתורת מתנה נתן לה ואפילו שתאמר הן לא מהני אלא דוקא כשאומר להוי קדושין לאחר כד"ד אבל אם הי' תכ"ד הויא כההיא שבאו לידה בתורת קדושין ואמרו הא לית בה שוה פרוטה וחזר ואמר תקדש בארבעה זוזי ומלתא דפשיטא היא דתכ"ד לא מהני כאלו היה בשעת מ"מ וקל להבין. ומה דאמרינן בפ' יש נוחלין (דקכ"ט סע"ב) דתכ"ד כד"ד חוץ מעכומ"ז וקדושין וכתבו המפרשים דמיירי במקדש עצמו שמקדש האשה וחזר בו תכ"ד והיינו טעמא לפי שהעושה דברים אלו בגמר דעתו הוא עושה אותן ע"כ אין ענין לנ"ד כלל דהתם לענין חזרה אתמר וכדיהבו טעמא לפי שהעושה אותן בגמר דעתו הוא עושה אותן עכ"ל. הנה אע"ג דס"ל דמילתא דפשיטא היא דתכ"ד לא הוי כדין בשעת מ"מ. עכ"ז לא ס"ל טעמא דהט"ז מהא דפי"נ דדוקא כשנתן תחלה לשם קדושין לא מהני כשיחזור תכ"ד לומר דיהי' מתנה משום דהקדושין בגמר דעתו עושה אותן וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' מ"ט סעי' ב' אבל להיפך כשנתן מתחלה לשם מתנה וחזר תכ"ד ואמר דלהוו קדושין לא שייך הא טעמא דהא הקדושין באמת בגמר דעתו עושה אותן ולא יכול לחזור מהם אף תכ"ד. אבל מה שאמר תחלה שיהיה מתנה ע"ז לא שייך הטעם בגמר דעתו עושה אותן. וא"כ אמאי לא יהיה מהני החזרה. ואפ"ל כיון דמ"מ בקדושין לא אמרינן תכ"ד כד"ד ה"ה גם כשחוזר מהמתנה תכ"ד ומהפך על הקדושין לא מהני משום דקדושין צ"ל בגמר דעתו עושה אותן וכאן ראינו שאינו בגמר דעתו שנתן לשום מתנה וחזר בו ובודאי אין בתכ"ד כ"כ להתיישב הדעת כו'. ועוד כיון שחוזר מהקדושין תכ"ד לא מהני ה"ה להיפך לא מהני דלא פלוג חכמים בקדושין כעין מ"ש התוס' בפ' י"נ שם סברת דלא פלוג. ואם תאמר אם מדאורייתא מהני תכ"ד איך מהני לא פלוג ע"ז י"ל כיון שאומר כדת משה וישראל לכן אפקעינהו כו'. וכ"ז אפי' לדעת הר"נ בפב"ת דנדרים (דף פ"ז ע"א) שסובר הטעם דבקדושין תכ"ד לאו כד"ד משום דכל העושה דברים אלו בגמר דעתו הוא עושה אותן. אבל להתוס' שם דהא דתכד"ד כד"ד הוא תקנת חכמים ובהני לא תיקנו י"ל יותר כמ"ש הט"ז דה"ה להיפוך לא תיקנו כו'. ומ"מ אין ראי' כלל להקל ולומר כן. אך עכ"פ נראה כן דעת מהריב"ל דפירוש לאחר מ"מ היינו אפי' תכ"ד להנתינה וכ"כ בד"מ סי' כ"ח סק"ד בשם הריב"ש סי' ק"ע והתימא שנעלם מעיני הב"ח ושאר אחרונים הנ"ל דברי הרמ"א בד"מ. ומיהו בהריב"ש שם סי' הנ"ל לא נמצא כן מפורש רק דמשמע כן עיין מזה לקמן סעיף י"ב.והנה לעיל אות ג' כתבתי דמלשון רש"י משמע דכל שאמר לה אחר שנטלתה אפי' תכ"ד ה"ז בכלל לאחר מ"מ. והטעם פשוט לכאורה דבשלמא בשעת מ"מ אמרינן שע"ד קדושין מקבלתם דאל"כ לא תקבל משא"כ כשכבר קיבלה מה לה לעשות ואין לה דרך רק להשליך או לומר לא וע"ז כבר תירצו בגמ' סברה אי שדינא כו' וא"כ מאי נ"מ בין לאחר כ"ד לתכ"ד רק שידיו מסולקות ממנה י"ל כן וכ"כ מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' מ"ג בפירוש וכ"מ במהרי"ט סי' ל"ח חאה"ע הנ"ל ובשארי תשובותיו. ונראה שגם הב"ח ודעימיה לא אמרו דתכ"ד כד"ד אלא התם גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהא להחמ"ח ושאר אחרונים שם אין צריך כלל תכ"ד כיון דאמרה לו תחלה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך א"כ כבר נשתעבדה על הקדושין מדין ערב שכשיתן לפלוני תהי' מקודשת להנותן והרי הוא נותן על פיה אלא דאעפ"כ בעינן אמירה דידיה וס"ל להחמ"ח דא"צ כלל תכ"ד שהרי יש גילוי דעתיה שמקדשה ע"י שנותן לפלוני על פי דבריה וגם אומר. לכן אע"פ שאין האמירה תכ"ד הוי קדושין גמורים אלא שהב"ח ס"ל דבעינן תכ"ד ושם דוקא מהני התכ"ד אבל בשאר שתיקה דלאחר מ"מ לא יחלוק על הד"מ דלאו כד"ד. אמנם אפשר דיש מקום להחמיר כיון דתכ"ד כד"ד לענין פקדון ומתנה שהרי מה דבקדושין תכ"ד לא כד"ד היינו בחזרה מהקדושין עצמם משא"כ בנד"ז שאנו דנין אם יהיה לו דין פקדון (או מתנה) כשחוזר בו מהפקדון ורוצה בקדושין י"ל דתכ"ד כד"ד וכנ"ל בשם מהריב"ל וכן בספר המקנה סי' כ"ט השיג על הט"ז בזה. וא"כ לא שייך הטעם שאמרו בגמ' סברה אי שדינא כו' דכיון דכבר חזר בו מהפקדון תכ"ד לנתינה אינה חייבת באחריותו דה"ל כאלו לא בתורת שמירה קבילתיה כיון דתכ"ד חזר בו ואפ"ל דא"כ אפי' לאחר כ"ד הרי חוזר בו מהפקדון ובידו לחזור. אעכצ"ל דאין זה חזרה מהשמירה רק כשתתרצה להתקדש אבל אם אין רצונה. הפקדון בתקפו וא"כ אפי' תכ"ד י"ל כן. ואעפ"כ יש לחלק דמ"מ תכ"ד להנתינה בידה לחזור בה מתורת השמירה שקיבלה ולא תתחייב באחריות כלל דהא קיי"ל ארבעה שומרין צריכין משיכה וקיי"ל דבמשיכה ג"כ שייך חזרה תכ"ד כמ"ש הב"י בח"מ סי' קצ"ח. ואין לומר דחזרה היינו דוקא שתחזור לידו ולא שתשליך לו דהא השלכה זו אין לו דין מזיק בידים דא"כ אפי' לא בתורת שמירה קבילתי' תתחייב אעכצ"ל דאין חייב ע"ז רק השומר וא"כ כיון שחזרה מהשמירה לא תתחייב ע"ז. ובפרט דיש לה אמתלא רבה שהשליכה מיראת הקדושין:

קיצור. אם תכ"ד לאחר מ"מ הפקדון אמר התקדשי לי בו ושתקה לכאורה קצת משמע מהב"ח וחמ"ח וב"ש סי' כ"ט להחמיר ורמ"א ומהרי"ט ואחרונים הקילו וכן משמע ד' מהריב"ל ח"ג סי' כ'. אך באמת גם מהב"ח וסיעתו אין שום ראיה כלל להחמיר: