ו

נחזור לענינינו. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות (אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבליתה אדעתי' דהכי קבליתי'. רש"י. ויש לשמוע מזה דדוקא קודם שקבלתה אבל לאחר שקבלתה אפילו תכ"ד להנתינה לאו כלום הוא וכ"ד תשו' מהרי"ט חלק אה"ע סי' ל"ח ד"ה ונבא דכל שסילק ידו מקרי לאחר מתן מעות. משמע שם בהדיא דכל שקדמה נתינה לאמירה אפילו אם תומ"י לאחר הנתינה אמר לה ה"ל לאחר מתן מעות וכ"מ בתוספתא פ"ב אם משנטלתו מידו משמע תומ"י שנטלתו מידו חשיב לאחר מתן מעות ועוד דלקמן סעיף י"א והוא מהגמרא שם דף י"ג ע"א גבי אין שקלי ודידי שקלי י"ל אחר אומרו כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וקבלתו אף אם תכ"ד לקבלתה אמר לה התקדשי לי בו ודאי לא הוו קדושין דכיון שחייב לה וסילק לה הסלע על פרעון החוב מאי מהני חזרתו וא"כ ה"נ דכוותה. אך אפ"ל להיפך דצ"ע גם שם דבמלוה שלא הגיע הזמן פרעון יכול הלוה לחזור בו ועוד אפילו הגיע הזמן כיון שאמרה רוצה אני א"כ מסכמת לחזרתו ראוי שיהא מהני תכ"ד אעכצ"ל דמיירי לאחר כ"ד מהנתינה וא"כ ה"נ דכוותה ויש לדחות דשם ג"כ אף דבמלוה שלא הגיע זמנה יוכל לחזור בו מ"מ כיון שכבר נתן לה ותפשה בידה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ועיין ב"ש סי' כ"ח ס"ג סק"י. אבל עכ"פ בהגיע זמנה ודאי י"ל דלא מהני חזרתו אף תכ"ד ויכולה לזכות מדינא בע"כ וא"כ אף כשהיא מתרצה ואמרה רוצה אני הרי הריצוי הוא אחר כ"ד מלקיחתה שהרי תיבת את מקודשת לי מפסיק והוא המשך יותר מתכ"ד ועיין לקמן מזה. שוב מצאתי בס' המקנה בדף י"ג ע"א בד"ה וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כ' ג"כ דמשמע מהגמרא דאפי' תכ"ד לא מהני החזרה. ועיין מזה בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע סי' נו"ן תשו' הג"מ עקיבא איגר ז"ל ד"ה ומ"ש מעכ"ת עוד וד"ה ולפי הכרעת הב"י ובסי' נ"א ד"ה ומ"ש עוד ולפי וד"ה ובגוף הדין ועי' לק' אות י"ב עוד מזה) מקודשת. לאחר מ"מ רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אלימא רצתה דאמרה [אין לא רצתה דאמר'] לא מכלל דרישא (דלא פליג בין רצתה ללא רצתה) אפי' אמרה לא (בתמי') נמי הוו קדושין ואמאי הא אמרה לא (וצ"ל דאע"פ שמקבלת דינר ברצון והוא נותנו בתורת קדושין כאמרו התקדשי לי בו אפ"ה כיון שבשעת הקבלה אומרת לא שאינה רוצה להתקדש א"כ א"א לומר דהוו קדושין משום זה שמקבלת הדינר) אלא לאו רצתה שאמרה אין. לא רצתה דאישתיקה משתקה (ולא רצתה דקאמר. ה"ק לא אמרה רוצה אני) וש"מ שתיקה דלאחר מ"מ ולא כלום היא (דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה הוא. רש"י) ר"ל מה שאינה משיבה לא. משום דלא איכפת לה הוא וכמ"ש הטעם בגמ' וכדלקמן ולא כהפני יהושע. קשו בה בפום נהרא משמי' דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי (שתיקה דהכא לשתיקה דהתם) התם (גבי כנסי בפקדון מעיקרא בתורת שמירה קבילתי' כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא לי' כו' הלכך לא שדיתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה) בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומתבדא מחייבנא בהו. הכא (גבי ציפתא מעיקרא בתורת קדושין קבילתיה ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה כי הדר ואמר תקדיש בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייבה בשמירתה ומדלא שדתינהו ש"מ נתרצית בקדושין) בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ואי איתא דלא ניחא לה לשדינהו (ואע"ג דלא נתן לה מעיקרא בתורת קדושין רק הציפתא אפ"ה לא נתחייבה בשמירת הד' זוזים כיון שלא ידעה מהן ולא קבלתינהו אדעתא דפקדון א"כ אפי' ש"ח לא הוה ופטורה אפי' מפשיעה ואע"פ שחייבת כשתזיק בידים מ"מ ההשלכה אינה כמזיק בידים רק י"ל דהוה פשיעה. נ"ל). כ' הפנ"י וז"ל לענ"ד דלרווחא דמילתא נקט הכא דסברה אי שדינא כו' דהא אכתי אמאי לא אמרה לאו אע"כ כפרש"י דהא דלא מחאי משום דלא איכפת לה. ונראה הכוונה בזה דכיון דלאו בתורת קדושין יהיב לה מעיקרא א"כ מה שאמר לה אח"כ התקדשי לי בו ולא יהיב לה מידי סברה דמשחק הוא בה ואינה חוששת לדבריו כלל א"כ מה"ט גופא לא שדי לי' לפקדון שסוברת עדיין לא חזר ממה שמסר לה לפקדון ולא איכפת לה שתחזור ג"כ מפקדון וכ"נ מהריטב"א עכ"ל. והנה לכאורה אין דבריו נכונים מאי דמשווה הא דלא אמרה לא להא דלא שדיתינהו דעל שניהם י"ל דלא אכפת לה משום דסברה דמשחק בה כיון דלאו בתורת קדושין יהיב לה מעיקרא דא"כ מה יענה בהא דפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי כו' וס"ל דאפילו בעובדא דציפתא דיהיב לה מעיקרא בתורת קדושין ולא שייך הטעם דמשחק הוא בה שכ' הפנ"י אפ"ה אין חוששין להא דלא שדיתינהו משום דסברה שמא יאבד ותתחייב באחריות. דמ"מ אכתי קשה אמאי לא אמרה לא וכאן לא שייך תירוצא של הפנ"י לפי הבנתו ברש"י דהא דלא איכפת לה ושתקה משום דסברה דמשחק הוא בה ואינה חוששת לדבריו כלל דהא כאן נראה ברור דכוונתו לקדשה ולא לשחוק א"ו פשוט דיש לחלק טובא בין הא דלא אמרה לא שע"ז שייך מ"ש רש"י משום דלא אכפת לה ואפי' בנדון דציפתא דמתכוין ודאי לקדשה וכן גבי פקדון ג"כ אין ראי' כלל לומר דסברה דמשחק כו' אלא אע"ג דמתכוין לקדשה מ"מ כיון שהיא איננה עושה מעשה שיהיה הוראה שרצונה להתקדש בהא סגי ושתטעון לגלות דעתה איך שאין זה רצונה אינה מחוייבת ולא איכפת לה דאומרת לנפשה למה לי לטעון כיון שלא עשיתי מעשה כלל. והלכך לא איכפת לן במה שלא אמרה לא דזה שתאמר לא ה"ל שתעשה מעשה ותטעון וזה אין אנו מבקשים ממנה כלל רק שלא תעשה מעשה והוראה להפך שרצונה להתקדש. להכי מה שלא השליכה הדינרים דה"ל כמו מעשה שאוחזת הדינרים כמשנ"ת ע"ז אין שייך לומר דלא איכפת לה דעכ"פ אין לה לעשות מעשה להיפך. משא"כ במניעת אמירתה לא. איננה עושה מעשה להיפך רק שהיא שב וא"ת גמור. אבל אחיזתה המעות אינו שוא"ת וכנ"ל מענין אינו פושט דכלאים כו' ומש"ה הוצרך הגמ' סברה אי שדינא לה כו' הלכך לא שדיתנהו כו' דאיכא טעמא ע"ז ולכן לא הוי זה להוראה שרצונה להתקדש אע"ג דהוי כמעשה כיון שיש טוב טעם על מעשה זו דיראה מלהשליך. וזה מבואר מלשון רש"י דעל דלא מחאי סגי בטעם משום דלא איכפת לה. משא"כ אהא דלא שדיתינהו:

קיצור. נתבאר לדחות מ"ש הפנ"י דלרווחא דמילתא אמרו הטעם אי שדינא מתבדא. שזה אינו אלא הכרח הוא טעם זה משום דאחיזתה ה"ל מעשה המורה קצת שנתרצית לקדושין ע"כ צריך לטעם סברה אי שדינא משא"כ מניעת טענתה לומר לא. ה"ל שוא"ת. (הגה"ה ולפי מש"ל באות ה' בהגה"ה דרבא ס"ל כרב ביבי שאין זה מעשה או ס"ל דהאשה טועה בכך וקסברה שאין זה שום מעשה שהרי רב ביבי ס"ל כן אפשר להעמיד דברי הפנ"י וכמו שכתבתי לעיל ססעי' ה' בהגה"ה. עכ"ה):