א

סימן צג

בתולה שחטפה מאיש א' א' רוכ"ס כמו שחטפו ג"כ שאר נערים ע"ד שחוק ואח"כ החזירה לו הרוכ"ס הנ"ל וחזר אח"כ ונתן לה ואמר נא דיר זיך ואח"כ ביקש ממנה בחזרה הרוכ"ס ושאם לא תחזור וועל איך זאגן. וכשלא החזירה תומ"י אמר לה הרי את מקודשת לי ואמרו לה העדים הרי קדשך אז השליכה לו הרו"כ הנ"ל:

גרסינן בגמ' פ"ק דקדושין (די"ב ע"א) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא (מחצלת של הדס) אמרו לי' והא לית בה שו"פ א"ל תקדש בארבעה זוזי דאית בה (כרוכים היו בה) שקלתה (כלומר נקטא לה ולא השליכתה ואישתקה רש"י. פי' לפירושו דלכאורה מל' הגמ' משמע דשקלתה לאחר שאמר תקדש בד' זוזי כו' וזה א"א דא"כ איך אמר לקמן דהו"ל שתיקה דלאחר מתן מעות מה זו שתיקה כיון שנטלה. אלא שר"ל דשקלתה תחלה כשא"ל שתקדש בהציפתא ואח"כ כשאמרו לי' והא לית בה שו"פ ואמר הוא תקדש בד' זוזי הכרוכים בה לא השליכה הציפתא עם הזוזי'. וז"ש רש"י כלומר נקטה לה כו' ר"ל דמ"ש בגמ' שקלתה היינו שאחזתו כמקודם ואינה משליכתו. וצ"ע באמת למה קורא הגמ' מה שאוחזתו בשם שקלתה. ואפ"ל שזהו קצת ראי' למ"ש לקמן אות ג' דמה שאוחזתו ואינה משלכת אותה ה"ל כעושה מעשה. ולפיכך הוצרכו ליתן טעם ע"ז סברא אי שדינא כמשי"ת לקמן וכ"מ ד' ס' המקנה סי' מ"ב ססעי' א' שקלתה ואישתקא דהיינו שעשתה מעשה המוכיח כו' ולא השליכה זהו מעשה המוכיח עכ"ל. וע"ש דכוונתו מה שאוחזת בידה זה נק' מעשה) ואישתקא אמר רבא הוה שתיקותא דלאחר מתן מעות. (שמתחלה כשקבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשידעה אח"כ ושתקה שתיקה דלאחר מ"מ הוא ולא כלום היא דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתה דהכי קבלתינה. רש"י) פי' וכיון שכן אין גילוי דעת והודאה ממנה שהיא מתרצה לקדושין אלו כיון שי"ל דהאי דשתקה משום דאמרה בנפשה הרי אני לא עשיתי שום מעשה עתה שאתקדש לו עי"ז שהרי מתחלה קבלתי בתורת קדושין ע"ד הציפתא ונתברר אח"כ שזה אינו כלום באמ"ל והא לית בה ש"פ. וא"כ אח"כ כשאמר תקדש בד' זוזי הכרוכים בה ואני לא ידעתי בהם כשקבלתי הציפתא שיתכן לומר שע"ד כן קבלתים להתקדש בהן א"כ מעולם לא עשיתי מעשה ע"ד להתקדש בד"ז. ועכשיו כשאמר תקדש בד' זוזי דאית בה אינני עושה שום מעשה ואיך אתקדש לו כיון שאין שום הוכחה ממני שאני רוצה בזה. ומה שאיני משלכת דהו"ל כמעשה כמ"ש לק' יתבאר ע"ז תירוץ שאינו מעשה המורה על קידושין כי יראה להשליך שמא יאבד ותתחייב לשלם. וגם צ"ל דאע"פ שמקודם רצתה להתקדש לו שהרי קבלתה הציפתא מ"מ אין זה גילוי דעת לקדושין שאח"כ ע"י הד"ז משום די"ל שמא לבשתה רוח אחרת בינתיים ואין רצונה להתקדש לו ואנן בעי' גילוי דעת שרצונה ממש בשעת הקדושין להתקדש לו ולכן בשתיקה דלאחר מ"מ לא מהני מה ששדיך מקודם (כמ"ש בב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ג בשם הר"ן והריב"ש דהא הכא עדיף משדיך. וז"ל הר"ן שם ובכה"ג ליכא לאפלוגי בין שדיך ללא שדיך דהא בהאי עובדא דציפתא גופיה כבר נתרצית לו שהרי קיבלה ציפתא דאסא גופיה לשם קדושין ומשמע ודאי דלא גרע הא משדיך. וצ"ע מכאן על מה שכ' הרא"ש בפ' האיש מקדש סי' ז' שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת עכ"ל. דמאי שנא מכאן שאע"פ שכבר נתרצית להתקדש לו וקבלה ממנו הציפתא עכ"ז לא מהני להקדושין שקידשה בהארבעה זהובים אע"פ שאוחזת אותם לא הוה כלל כאלו הודית ונתרצה בקדושין השניים. ואיך ע"י גלוי דעתו לשדך אותה לו נחשב כאילו עשאו שליח לקדש. ושני הדינים הובאו בש"ע דין דציפתא בסי' כ"ח סעיף ה' ודינו של הרא"ש בסי' ל"ה ס"ד ולא העירו כלום. ושמא נחלק בין האיש המקדש דקונה וזוכה לאשה המתקדשת שהיא נקנית ומשתעבדת לו ואין כאן זכי' אבל הוא דוחק דאדרבה לקמן (דמ"א א') שהאשה רוצה יותר להתקדש למאן דהוא מהאיש להאשה וכמש"ש אבל בהאי איסורא ליכא ואין כאן מקום דין זה) וכל שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום היא. ובפנ"י בדף י"ג ע"א בד"ה שלח לי' ביאר טעם אמאי לא חיישי' שמא רצתה להתקדש וז"ל אלא דאכתי איכא למידק אפי' למאי דפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי מ"מ מידי ספק לא נפקא דילמא האי אתתא דינא גמירא כו'. ונראה דהא דשתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום הוא משום דבעדי קדושין בעינן דבר ברור כו'. משא"כ הכא שאין לעדים שום הוכחה שנתכוונה לקדושין עכ"ל. וכ"כ בק"א סעיף כ"ח.ועכ"ז הניח בצ"ע. ודבריו אלה עולים ע"פ מ"ש בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' א' וז"ל אבל בנדון זה דליכא סהדותא כלל כו' ע"ש. אבל בחמ"ח סי' למ"ד ס"ה סק"ח כ' שמלשון השו"ע נראה דלא ס"ל כן וכן בבית מאיר ובסהמ"ק שם העירו על דין זה ויש לחלק דשם איתרע החזקה כיון שרצתה להתקדש וזרק לה הקדושין אבל הכא שיש ספק בעיקר הענין אם רצתה להתקדש א"א שתהי' נקנית בלא ראי' וכמו שאמרו רפ"ק האשה נקנית מדעתה אין בע"כ לא והיינו שבעינן שיהי' ידוע דעתה שרצונה להקנות א"ע לאיש זה. וצ"ל דהכא אע"ג דמתחילה גילתה דעתה שרצונה להתקדש לו ע"י ציפתא אין זה חשוב אתרע החזקה לגבי קדושין השניים שהם מילתא באפי נפשי' וכנ"ל. ולפי"ז י"ל שזה דומה לאותה ששנינו לקמן פרק שני (דמ"ט סע"ב) ובכולם אעפ"י שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת. ומל' הרמב"ם ר"פ ח' מה"א נראה דקאי אפי' אהתקדשי לי בדינר זהב ונמצא של כסף כו' וע"ש בגמ' (דנ"ב ע"א) דבדברים שבלב אינם דברים אפי' היכא דלא אתני ממש בתנאי ע"ש דגבי זביני ודילמא שאני התם וכיון דאתני כו' מוכח דלפי האמת אע"ג דלא אתני ממש. והנה ענין קדושין זהו לא גרע מזביני דהא הלשון שהאשה נקנית. ועיין בחידושי הרשב"א רפ"ק גבי האשה נקנית מדעתה אין דפי' דקמ"ל דחמיר מזביני לענין תליוה ונתקדשה כו'. וא"כ לא גרע מזביני וא"א להיות נקנית אא"כ גילתה דעתה שרצונה להיות נקנית לו אבל לא בדברים שבלב לבד דלא גרע משאר זביני וכדאי' לעיל ד"ז ע"א וכן לענין ממונא כו' וע"ש פ"ב (דמ"ט סע"ב) גבי זביני דגלייא דעתה בשעת מעשה בעינן ולא מהני הג"ד דמקודם כמש"ש ובעידנא דזבין לא אמר כו' אע"ג דמקמי דזבין אמר כמ"ש הר"ן וכ"כ שם הפנ"י בשם רש"י והרשב"א וה"נ ממש אע"ג דגילתה דעתה בקבלת הציפתא מ"מ בשעת קדושין אלו בד' זוזי לא גילתה דעתה וה"ל דברים שבלב:

קיצור. מה שאוחזת הציפתא והד' זוזי ואינה משלכת י"ל דהוה כמעשה ע"כ צריך תירוץ ע"ז סברא אי שדינא וכדלקמן אות ב'. והקשה הפנ"י אמאי לא חשוב ספיקא ותירץ דבעינן שיהיו עדים על קדושין וכאן אין העדים יודעים שרצונה להתקדש. והנה לד' תשו' מיימוני סי' א' סברתו אמת דכמו בכת אחד שמעידים שזרק לה קידושין מרצונה והם מסופקים אם קרוב לו אם קרוב לה חשוב כאלו אין כאן עדות על קדושין ולא הוי ספק קדושין. א"כ ה"נ כיון דליכא הוכחה דנתכוונה לקדושין אין כאן עדות. אבל החמ"ח והבית מאיר וסהמ"ק סי' ל' סעי' ה' כ' שיש להקשות על תשו' מיימוני הנ"ל וכ"ד הרמב"ם וש"ע והרשב"א דבשני עדים שמסופקים אם הי' קרוב לה נחשב ספק קדושין א"כ לכאורה אין תירוץ הפנ"י מספיק אלא צ"ל דעצם הענין אינו כלום דאין האשה נקנית אלא מדעתה וכאן ליכא הודאה ממנה על קדושין. ומ"ש הפנ"י מידי ספק לא נפקא י"ל לא דמי כלל לספק קרוב לו ספק קרוב לה דהתם כבר נתרצית בקדושין שזרק לה הקדושין מרצונה. א"כ הספק קרוב לה חשוב ספק קדושין. אבל הכא אף אם נאמר כדברי הפנ"י שכיון שנתרצית להתקדש בציפתא חשוב ספק שמא היא מרוצה ג"כ עכשיו כיון שזהו קדושין אחרים בעינן שנדע שרצונה להתקדש. וכאן ליכא שום ידיעה. וספק זה שהוא ספק בעיקר הענין ובהתחלתו אם רצונה להתקדש. זה גרע טובא מספק קרוב לה ולא חשיב קדושין כלל דאנן בעינן שנדע שרצונה על קדושין והא ליכא ידיעה. גם י"ל דחשוב כדברים שבלב כיון דלא עשתה מעשה המורה על קדושין וכן חילק בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח בד"ה וקרוב הדבר לומר דצ"ט ע"א. וז"ל דאע"ג דגבי זרק לה קידושיה ספק קרוב לו כו' כיון דודאי זרק הקדושין לית לן לומר אוקמא אחזקתה כו' אבל היכא דאין לנו שום הוכחה שנתרצית אלא מה ששתקה היכא דאיכא אמתלא למיתלי שמשום הכי שתקה לא תהא שתיקתה כהודאה עכ"ל: