ו

והתומים כתב לפרש דמיירי שלא עברו על השבועה כלל ומ"ש דמיירי במושבע מפי עצמו היינו שענה אמן. ואעפ"כ לא עברו על שבועת ביטוי יעו"ש. זהו נגד לשון המשנה שבועות העדות כיצד כו' שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או כו' ואמרו אמן וע"ז גופא אומר השביע עליהן ה"פ חוץ לב"ד. וכן מבואר בהרמב"ם דחייבים משום שבועת ביטוי שנשבע לשקר. רק שפטורים משבועת העדות כמבואר בהרמב"ם פרק י' מה' שבועות דין י"ו פטורים משבועת העדים כמו שביארנו. ור"ל כמש"ש פ"ט דין י"ד כל מקום שאמרו פטור. פטור משבועת העדים וחייבים משום שבועת ביטוי. והרשב"א בחידושיו שם כ' ליתני או שאמר להם משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני ואמרו אמן חייבים. והעלה דמתניתן לא מיירי באופן זה כ"א באופנים המבוארים במשנה כנ"ל וזה הפך דברי התומים שפירש השביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד באופן הנ"ל. אך מ"ש לתרץ דמתניתן דהשביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד. לא מיירי בענין מושבע מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן דהוי כמו נשבע מפי עצמו. אלא מיירי במושבע מפי אחרים זהו נכון. וכ"כ בקצה"ח שם סק"ח בשם תשוב' עה"ג. וכ"מ מלשון הר"ן דבשבועה בב"ד משוי נפשייהו רשעים וכ"כ בכ"מ פכ"א מה' עדות משמע בשבועה חוץ לב"ד לא והיינו במושבע מפי אחרים ולא ענו אמן. והיינו כי פי' מושבע מפי אחרים פי' רש"י בהמשנה ר"פ שבועות העדות (דף ל' ע"א) כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. א"כ בכה"ג אין חייבים משום שבועת ביטוי כלל רק משום שבועת העדות לבד וכיון שבאו לב"ד והודו פטורים משבועת העדות לגמרי ולא הוו רשעים משום שבועת ביטוי מאחר שלא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן דבשבועת העדות הוא דחייב מושבע מפי אחרים כדכתיב ושמעה קול אלה והיינו אפילו שלא ענה אמן וילפינן מיניה שבועת הפקדון בגז"ש דתחטא תחטא כדאיתא בגמ' ורש"י שם דף ל"א ע"ב וסע"א. משא"כ בשבועת ביטוי מושבע מפי אחרים פטור אם לא כשענה אמן כמ"ש בהדיא בגמרא שם ספ"ג (דף כ"ט סע"ב). אך הרמב"ם ס"ל דבשבועה מפי אחרים ולא ענו אמן אין חייבים כלל על חוץ לב"ד אע"פ שכפרו בב"ד כמ"ש בה' שבועות רפ"ט ולדידיה א"א להעמיד המשנה כלל אבל אין כן דעת רש"י ושא"פ. והקצה"ח שם הקשה על התומים וס"ל דמתניתן דהשביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד מיירי ג"כ בנשבע מפי עצמו וע"כ תירץ קרוב לתירוץ הריטב"א ע"ש ססק"ח במ"ש והנלע"ד בדברי הר"מ הארוך כו'. וא"כ אם נאמר דהוי ספיקא דדינא ספק כדעת הריטב"א וגם הקצה"ח כתב שכ"מ מהתוספות וכ"ד הר"מ הארוך והרמ"א. וספק כדעת התומים. וכן בכנה"ג שם כ' דה"ל ספק. א"כ בנד"ז יש עוד ספק דהכא לחזור בו מעדותו הראשונה י"ל דיכול אף להתומים מטעם הנ"ל אות ד'. ועוד דכיון שהבחור אלטער אומר שהוכרח להעיד מחמת שאל"כ היו מכים אותו האב והבן א"כ ה"ז אומר שהיה אנוס מחמת נפשות דנגדא חמירא מקטלא כמארז"ל אלמלא נגדוהו כו'. וא"כ אינו משים א"ע רשע כלל. ואע"פ שזהו טענה רחוקה קצת. הנה לפמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות דפלגינן דבוריה ונאמר ששכחו עדותן אז. ומי לא איירי שתומ"י אחר שנשבעו באו לב"ד והודו. וא"כ זה רחוק שכל החמשה פעמים שהשביע עליהן חוץ לב"ד היו שכוחים מהעדות אף אם שהה זה כמה ימים שהשביע עליהן יום יום. וברגע זו האחרון שאחר השבועה החמישית ביום החמישי אזי דוקא תומ"י נזכרו עדותן ובאו לב"ד והודו זה ודאי רחוק יותר ואעפ"כ תלינן בזה ואינם נחשבים רשעים ומקבלים עדותן עתה. א"כ כש"כ שיש לקבל טענה הנ"ל דאנוס היה מחמת נגדא כדי לבטל עדותו הראשונה ע"פ עדותו זו השניה. אלא אף לפ"ד התומים שי"ל דהמשנה לא מיירי כלל רק במושבע מפי אחרים כנ"ל וא"צ כלל לענין פלגינן דבוריה. מ"מ י"ל דכמו במשנה פ"ב דכתובות העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין אם אין כת"י יוצא ממקום אחר. ואף שמדאורייתא עדים החתומים עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי רק מדרבנן צריך קיום עכ"ז נאמנין. א"כ כמ"כ בנד"ז כיון שעדיין לא נגמר עדותן ויכול לחזור בו נראה דלא עדיף עדותן מעה"ח עהש"ט כשצריך לקיים עדותן. דאדרבה הכא גרע עדותן הראשונה טובא דצריך לברר עדותן מן התורה וגם לעשות דו"ח כיון שהדין מרומה. וגרע טובא יותר ויותר משטר שאינו מקויים. ועוד דכיון שנאמנין לומר מבודין היינו לומר שבשקר העידו ה"ה דנאמנין לומר אנוסים היינו מחמת נגדא לבטל עדותן הראשונה. וא"כ נראה דהבחור אלטער נתבטל עדותו הראשונה ויכול לחזור בו ולא לחוש למה שאמר עדותו ע"פ הח' מתרי טעמי חדא דהוי שני ספיקות לשיוכל לחזור בו ועוד טעם חזק ע"פ המשנה פ"ב דכתובות מלבד שאף את"ל שלא יוכל לחזור בו ישאר הוא עד אחד מוכחש משני עדים היינו מן הבחור אברהם בן צבי שהוא נראה דודאי יכול לחזור בו ומן יעקב בן יצחק אייזיק. וא"כ פשיטא דלאו כלום הוא דאפילו ע"א בהכחשה דע"א לאו כלום הוא כשהאשה ג"כ מכחשת לגמרי כמבואר בהראב"ד ספ"ט מה' אישות דין למ"ד ובהה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א. ואף לפמ"ש הרמב"ם שם דלכתחלה לא תנשא ופי' המגיד הטעם כשעד אחד אומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה. הכא לא שייך זה שהרי הכחישתם בעת גב"ע הראשון כשהיו שניהם אומרים שנתקדשה. א"כ כשאח"כ בגב"ע השני חזר בו ע"א והודה לדבריה לא שייך טעם דהה"מ. ועוי"ל דע"כ לא אמר הרמב"ם דלכתחלה לא תנשא אלא כשהעד האומר נתקדשה מחזיק דבריו. אבל הכא שגם הוא חזר בו והודה שלהד"מ. אף את"ל שלא יוכל לחזור בו י"ל דתנשא לכתחלה כ"ש כשיש כמה פנים לומר שיוכל לחזור בו דפשיטא שהם מספיקים באיסורא דלכתחלה שלפ"ד הרמב"ם. וכש"כ דהעיקר שבאמת יכול לחזור בו וכנ"ל וכש"כ [שמוכחש] מפי שנים:

קיצור. שהתומים פי' דהשביע עליהן חוץ לב"ד מיירי במושבע מפי אחרים והקצה"ח פי' כהריטב"א. וא"כ ה"ל ספיקא דדינא והכא לחזור בו ולבטל עדותו הראשונה י"ל אף להתומים יכול ועוי"ל דהכא שאומר שהיה אנוס מחמת נגדא נאמן כדין המשנה פ"ב דכתובות כשאין כת"י יוצא ממק"א והכא דלא נגמרה עדותן ה"ל אין כת"י יוצא ממק"א ואפילו אם לא היה יכול לחזור בו ה"ל מוכחש מפי שני עדים: