ג

ויש לבאר הדבר עוד דהנה הא דאין אדם משים א"ע רשע פי' בתשו' מהר"ם לובלין סי' פ"א סד"ה ואם כן בנ"ד. דל"ה ע"ד. וז"ל לא מסברא בעלמא אמרו כן אלא מדינא כדאיתא התם בסנהדרין פ"ק ד"ט ע"ב. רבא אמר דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ופרש"י כלומר ע"י עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות. וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל ע"פ עצמו מטעם קורבא אין לחלק בשום אופן עכ"ל. וא"כ זהו שאין מאמינים לו על מה שפוסל א"ע אבל הכא במתניתן פ"ד דשבועות שבא לב"ד והודה שיודע לו עדות כמו שהתובע משביעו. א"כ זה יש להאמינו. אלא שתאמר א"כ פוסל א"ע לומר שנשבע לשקר. והרי הא בהא תליא שאם תאמינו העדות תאמין שנשבע לשקר וע"כ האמנת העדות גורם שמאמינים לו ליפסל א"ע. ע"ז יש להשיב כיון שבשעה שמעיד העדות בב"ד א"צ ואין מוכרח להזכיר נידון השבועה לשקר א"כ אני מקבל זה. וכשאני בא לדין אם פסול לעדות מחמת שנשבע לשקר אומר שאין פסול ע"פ עצמו. דכוותה אשכחן פט"ו דיבמות שהאשה נשאת ע"פ עצמה ולגבי צרתה הוא בחזקת חי לגמרי ואוכלת בתרומה אלא שיש לחלק דהתם האשה והצרה הם שני גופים אף שהבעל גוף אחד הדין נותן להאמינה גבי גופה ולא לגבי חברתה כלל. אבל הכא הכל איש אחד ועדות אחת. ועוד דאף אם נניח חילוק זה עכ"ז זהו שייך כשאין שני עדים ששמעו איך שנשבע חוץ לב"ד שאין יודע לו עדות רק התובע והוא. ע"ז שייך לומר כן. אבל כשיש שני עדים ששמעו איך שהשביעו חוץ לב"ד וכפר בו הרי אם עדותו שהעיד בב"ד אמת ממנ"פ השני עדים מעידים שרשע הוא שהרי ממנ"פ אם עדותו בב"ד אמת ע"כ נשבע לשקר בפני שני העדים והרי הוא מודה ג"כ לדבריהם שנשבע כן א"כ אינו נעשה רשע ע"פ עצמו כ"א גם ע"פ שני עדים בצירוף עצמו שאינו מכחיש להעדים שרשע הוא. ועוד דאף שאין שני עדים שהשביעו חוץ לב"ד וכפר מ"מ התובע עצמו מודה שהשביעם חוץ לב"ד ה"פ וכפרו בהם א"כ מאי מהני ליה הודאתם הרי לדבריו רשעים הם שנשבעו בשקר ה"פ והרשע פסול לעדות א"כ איך יוציא ממון בעדותם. כיון שלדבריו הם פסולי עדות מן התורה. עכ"ז י"ל כמ"ש הריטב"א כיון שאינו מוכרח גמור שהיה רשע כגון שי"ל ששכח או שי"ל שהי' טועה דהי' נשבע ומחשב בלבו איזה תנאי כדרך הנזכר בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ד בש"ך ס"ק ל"ג ובט"ז ס"ק כ"ו. או י"ל שמא היה אנוס מחמת פקוח נפש שהיה ירא מהנתבע בדבר שיש חשש ס"נ ואף שכ"ז רחוק מאד מ"מ מאחר שאפשר הוא אין שני העדים ששמעו יכולים להעיד בודאי שרשעים הם. וכן התובע א"י ודאי שרשעים המה. וצ"ע מהא דאמרינן ביבמות פרק החולץ דמ"ז ע"א ולדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי. וה"נ נימא לדבריך נשבעת על שקר ורשע אתה ואין עדות לרשע. ויש לחלק ג"כ דהתם בהעדות גופא מזכיר איך שהוא נכרי ופסול לעדות ואין נאמן לפסול א"ע זהו פי' אין עדות לנכרי משא"כ הכא בעדותו השניה אין מזכיר כלל שהוא רשע כ"א עי"ז מוכיחים שהי' רשע למפרע אינו נפסל דאפשר תולין בסברא דלעיל. ומיהו בש"ע ח"מ סי' ל"ד סכ"ד משמע דאין תולין בדבר שצד הזכות רחוק יעו"ש. וע' בש"ך סק"ח. ובב"י רס"י ל"ד בסעיף ה' בד"ה כ' הריב"ש בסי' שי"א ואע"פ שאין רוב העולם טועים בזה אבל כיון שהשכחה מצויה כו' יעו"ש. ובהא אתי שפיר דלק"מ אמתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל ממתניתין פ"ב דכתובות די"ח ע"ב העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים. ובגמרא שם אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות (נאנסו דלא משוו נפשייהו רשיעי וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר) אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע (אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות) וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה"ע דין ו' ז' והטוש"ע סי' מ"ו סל"ז. ומ"ש מהא דפ"ד דשבועות דנשבעו חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו מקבלין עדותן אע"פ שאומרים בשקר נשבענו. א"ו החילוק פשוט דהתם בעדותו שמעיד בב"ד אין מבואר שהוא רשע כלל ע"כ נאמן בזה. אבל הכא עיקר עדותו שמעיד שהוא רשע היינו שחתם בשקר מחמת ממון ועי"ז בא לפסול השטר. וכיון שבעיקר עדותו הוא רק שהוא רשע הרי זה אין מקבלין ממנו מפני שאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן ע"ז לבטל עדותו שהעיד על חבירו. אבל לפמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות דהתם הטעם משום דפלגינן דבוריה וכמו פ"ק דסנהדרין ד"ט סע"ב יש להקשות דא"כ אמאי גבי אנוסים היינו לא פלגינן דבוריה ואף שהתוס' שם בכתובות הקשו אמאי לא פלגינן דבוריה כמו בפלוני רבעני לרצוני. ותירצו שם כמה תירוצים. אפשר התירוצים ההם לא יספיקו לחלק אמאי פלגינן דבוריה במתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל דמש"ש משום דאונס מחמת נפשות לא שכיח. הלא גם במתניתן דשבועות לא שכיח מאד השכחה שישכחו ה' פעמים כו' כמשי"ת לקמן. ואעפ"כ פלגינן דבוריה. גם מ"ש עוד א"נ שאני הכא דמחמת ממון הוי פירושא דאנוסים היינו כו' הלא כמ"כ וכ"ש במתניתן דשבועות כיון שמעידין עדות בב"ד מוכרח שבשקר נשבעו. גם התירוץ הד' שכתבו א"נ כו' מיד עושין עצמן רשעים כו' כש"כ שכן הוא במתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל. וא"כ אמאי שם פלגינן דבוריה. מיהו התירוץ שכתבו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבוריה כדי לפסול השטר וכ"כ בסנהדרין ד"ט סע"ב כיון מדאורייתא עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כו'. תירוץ זה אתי שפיר גם להריטב"א לחלק כן בין הך דשבועות ג"כ. וכ"כ בשט"מ שם בשם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל לחלק בין אנוסים היינו ובין פלוני רבעני לרצוני כו'. מכי חתמי אשטרא כבר נחקרה עדותן בב"ד כו'. וכיון דלא מהימני לשווייה נפשייהו רשעים מוקמינן לה אחת"י דבשטר חזקה דהא עה"ח על השטר כו'. נמצא השטר עומד על חזקתו בחותמיו. והא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו כו'. שאני התם דליכא שטרא עכ"ל:

קיצור מאות ג'. זה שאין אדם משים א"ע רשע מפני שהוא קרוב והיינו כשבשעת עדותו מבואר בתוך העדות דבר שהוא רשע כמו פלוני רבעני לרצוני. משא"כ בדין המשנה דשבועות הנ"ל בתוך עדותו אינו מבואר רק שפלוני חייב לפלוני ואין זה רשעת על עצמו רק שיש ממ"נ מבחוץ שהוא רשע ע"ז יש לתרץ גם באיזה טעם רחוק שאפילו בלא טעם אינו נפסל ע"פ עצמו כי י"ל שאמת שעכשיו עושה תשובה ומעיד האמת. וראי' לחילוק זה שלא יקשה אמתניתן פ"ב דכתובות והגמרא שם דאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון משום דאין אדם משים עצמו רשע ממתניתן פ"ד דשבועות דמקבלין עדותן בב"ד אף שלפ"ז בשקר נשבעו חוץ לב"ד. ולפמ"ש החילוק פשוט דהתם בעדותו מבואר שהוא רשע ע"כ אין מקבלים זה ממנו משא"כ במתניתן פ"ד דשבועות. ולהריטב"א דהכא הטעם משום פלגינן דבוריה אינו מתורץ הטעם דהתם לא פלגינן דבוריה רק ע"פ תירוץ א' של התוספת: