ב

ומה שיש לחוש כיון שבתחלה בעדותן הראשונה הטילו הב"ד עליהם ברמ"ח שיאמרו להם האמת בענין זה ואח"ז הגידו עדותם שהוא כן וא"כ כשהעד חוזר בו ומעיד באופן אחר הרי משים עצמו רשע על עדותו הראשונה ששקר העיד ומשנה שלימה שנינו פ"ד דשבועות (דף ל"א ע"ב) השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבים על כל אחת ואחת וכ' בחי' הריטב"א שבועות דל"א ע"ב וז"ל וא"ת וכי חוזרים ומעידים בב"ד מאי הוה דהא לא מהני סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעים לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהרי משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע. וי"ל דלאו ברשיעי עסקינן שיאמרו עתה בב"ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו. דבהא ודאי נאמנין. ועוי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דיבורי' ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי עניני הוא. ובתרי גופי פלגינן דיבורא וכההיא דעד שהעיד לאשה שהרג את בעלה דפלגינן דיבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשום עצמו רשע. וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב"ד ונשבע על כך אם חזר והודה בב"ד מקבלין עדותו כו' עכ"ל. והנה לכאורה הכא בנדון שלפנינו לא שייך הני תרי תירוצים דהא נשבעו שאמר ונתן. וא"כ איך יאמרו שהיו שכוחים באותה שעה. וי"ל דשפיר שייך תירוץ זה שנאמר שהיו סבורים דאע"פ שלא אמר רק בטבעת זו כו' הוי אמירה וגם אף שלא ראה הנתינה בפועל כיון שאצלו קרוב הדבר שנתן. נשבע. ולכן עכשיו ששואלים מהם בפרטות הם אומרים וכמ"ש בירושלמי תמן כשאומר לא חתמתי ברם הכא באומר ע"ז חתמתי וע"ז לא חתמתי כו'. וכמ"ש לקמן אות ד' בשם תשו' הרב"י בדיני קדושין סי' ד' כי האי גוונא. אך בעדות אלטער לא שייך לומר כן דהא עכשיו אומר שלא שמע כלל ולא ראה כלל. מיהו ק' על תירוץ הריטב"א דהא מתחייב עי"ז בשבועות ביטוי כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שבועות דין י"ד ובפרק יו"ד דין י"ו י"ט. וכיון דמתחייב בשבועות ביטוי מחזקינן דבשקר נשבע. והרי אעפ"כ עדות שמעיד אח"כ בב"ד מקבלין עדותן ומש"ה נפטר מדין שבועות העדות וצ"ע. ע"כ לכאורה מוכרח משם דכיון דמד"ת יכול לחזור בו ממה שאמר שאינו יודע לו עדות משום שהיה חוץ לב"ד ואם לא יגיד היינו בב"ד ע"כ אפילו נשבע יכול לחזור ולהעיד. ואף שממילא מבואר שהי' רשע למפרע מ"מ בעדותו זה אין משים א"ע רשע על העדות שמעיד עכשיו רק אלמפרע על מה שכפר תחלה. וא"כ יש לדמותו למ"ש התוספת פ"ג דכריתות די"ב ע"א בד"ה או דילמא. ואע"ג דלא משוי אינש נפשי' רשיעא כו' היינו ליפסל נפשי' לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאימור מתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וה"נ מתכוין לטובה להעיד עדות אמת ומודה שנשבע לשקר. וכ"כ התוספת פ"ק דב"מ ד"ג סע"ב סד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. וי"ל דאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה. ובשט"מ שם כ' בשם הרמב"ן קשיא להו היכי מצי למימר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן עדותיה ופלגינן דיבורי'. אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן הואיל והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו עכ"ל. וא"כ כמ"כ הכא במודה בב"ד שיודע עדות אף שמשים א"ע רשע למפרע מ"מ אינו לפסול עדותו כ"א אמילתא אחריתא שנשבע לשקר אבל עדותו בא להעיד. וא"כ מקבלין עדותו ולא שייך בזה אין אדם משים א"ע רשע דזה לא נאמר אלא שאין נאמן לפסול א"ע מעדות. אבל הכא אין זה שייך כלל ליפסל א"ע מעדות. אך ק' דזה דומה למ"ש בפ"ק דסנהדרין (ד"ט סע"ב) לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אבל הכא שאנו ידענו שנשבע. וא"כ לדבריו שבא להעיד. וא"כ ע"כ בשקר נשבע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ויש לחלק דהתם בשעת העדות מוכרח להזכיר שנעשה רשע כי זהו מעיקר עדותו שפלוני רבעו לרצונו. אבל הכא העדות הוא מלתא אחריתי שאין בה שום רשעת מצד עצמו היינו שבעצם העדות אינו משים א"ע רשע כלל. כ"א שמזה נוכיח שעשה מעשה רשע מקודם מה שנשבע וכיון שאין זה מעדותו ע"ז לא שייך אין אדם משים א"ע רשע. ודומה להא דכריתות י"ב וב"מ ד"ג ע"ב כנ"ל. מיהו זהו דוחק דמ"מ הכא ידענו דרשע הוא אם עדותו בב"ד אמת:

קיצור מאות ב'. שיש לחוש משום דכשמעיד באופן אחר הרי משים א"ע רשע שהרי נשבע תחלה ויש לפשוט מדין המשנה פ"ד דשבועות השביע עליו חמשה פעמים חוץ לב"ד ותירץ הריטב"א דאפילו אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דבוריה. ובנ"ד לא שייך כן בעדות אלטער. ואפ"ל דא"צ כלל לפלגינן דבוריה. כיון בעדותו בב"ד אינו משים א"ע רשע ולא כמו פלוני רבעני לרצוני רק שאנו מוכיחים כאשר נעריך לפנינו מה שהעיד ונשבע חוץ לב"ד עם עדותו בב"ד נבין שהיה רשע למפרע זה לא איכפת לן. שהרי אין עדות ממש שהוא רשע: