א

מאחר שבגב"ע הראשון לא העידו השני בחורים רק שאמר לה ונתן לה ולא שאלו מהם איך ומה היה הדבר. היינו אם שמעה שאומר לה הרי את מקודשת לי כו' וקבלה על דעת זה. או אפשר שלא שמעה כלל מחמת שהיה בעת אסיפת עם על חתן מאהל וכמו שהעידו אח"כ בגב"ע השני. וגם היה צריך לשאול אם גילתה דעתה תחלה שרצונה להתקדש להנער יוזיפ או שאינו כן שאם לא ידעה מזה כלל תחלה קרוב הדבר שלא שמעה כלל ולא נתכוונה לקדושין. גם היה צריך לשאול מה עשתה אחר שנתן לה אולי השליכה הקדושין או צווחה שאינה רוצה כלל. וכמו שהעידו בגב"ע השני שאח"כ כששמעה שאומרים שקדשה התחילה לבכות ולצווח להכחישו. כ"ז היה צריך לשאול אפילו את"ל שא"צ דו"ח וגם את"ל שאין זה דין מרומה. מ"מ זהו דברים שצריכים להוודע בגוף העדות. דהא אין האשה נקנית אלא מדעתה ואם כן היו צריכים לשאול מהם אם היה זה מדעתה או לא. ואם לא הי' זה מדעתה והסכמתה צריך לידע אם ודאי שמעה כו' עד שנדע שזהו מדעתה ע"ד שפרש"י פ"ק דקדושין די"ב סע"ב דכי קבילתיה אדעתי' דהכי קבילתיה עכ"ל וזהו כשודאי שמעה מה שאמר ה"א מקודשת לי כו' משא"כ כשיש להסתפק שלא שמעה כלל וכמ"ש לעיל בשם תשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג בד"ה ושמא תאמר ואפשר שהנערה לא שמעה כו'. והיינו מפני שהיה דבריו כלפי העד ולא כלפי הנערה כו' ע"ש. וכש"כ שי"ל כן בנד"ז שהיה המעשה בעת דוחק ורעש וקול מאסיפת אנשים ונשים בבית המשתה. והיה ודאי מנגנים כלי זמר יש ויש מקום להסתפק שמא לא שמעה הבתולה כלל ורק היו דבריו כלפי העדים שהזמינם לעשוק הבתולה. וכמש"ל כה"ג בשם תשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ט וגם היה צריך לידע אם לא צווחה אח"כ וכנ"ל. וא"כ י"ל שזה נקרא שלא נגמרה עדותן וצריכים עדיין לדברי העד. ולכן יכולים לחזור בהן כמ"ש בתשו' אחרת בשם שו"ת משאת בנימין סי' ק"ו שהוכיח כן מהרמב"ם פ"ג מה"ע דין ה' ומתשו' הר"ן ומתשו' הריב"ש סי' רס"ו. ולכאורה י"ל שענינים אלו הם חסרון בגופה של עדות אפילו דיעבד דהא מעדותם אין ידוע ברור שנתקדשה מדעתה אם י"ל שלא שמעה לשון הקדושין מחמת רעש העולם בבית המשתה ושמא אמר בחשאי כדי שלא תשמע שלא נזכר בעדותן רק האט ער גיזאגט הרי את כו'. ולא נז' שאמר לה לנוכח רק אפשר אמר כן בחשאי להעדים במכוון שלא תשמע שאם תשמע לא תקבל. וגם אם נוסיף לזה שצווחה ובכתה אח"כ אזי י"ל הוכיח סופה על תחלתה שודאי לא שמעה ולא הבינה כלל שזהו ענין קדושין. וכמ"ש בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א וז"ל ואמרו פ"ב דחולין דל"ט ע"ב ופ"ח דב"ב דקל"ו דכ"ע מודים היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת הוכיח סופה על תחלתה עכ"ל. וכשלא נחקר כ"ז י"ל ה"ל רק ספק קדושין לבד. כי מאחר שלכל העדים לא ידעה מזה כלום קודם האמירה והנתינה. א"כ צריך עדות ברור שנתקדשה לדעת ועדותם הנ"ל אינו מספיק מחמת ספיקות הנ"ל וא"כ נקרא לא נגמר עדותן:

ועוד ראי' לזה שזה נקרא לא נגמר עדותן אף בדיני ממונות מהדין הנזכר בהרמב"ם והטור ובש"ע ח"מ סי' כ"ח סעי' ח' אח"כ כו' ואומרים לו אמור האיך אתה יודע שזה חייב לזה וכתב הסמ"ע שם ס"ק ל"ז דכבר העידו שהוא חייב לו אעפ"כ צריך לשואלו איך הוא יודע שחייב לו כו'. ודין זה הוא משנה מפורשת בסנהדרין פרק זה בורר דכ"ט ע"א דהיינו שמא מעיד עד מפי בעל דבר הוא הלוה שלא בפני המלוה או שמא מעיד עד מפי עד ומשמע בהדיא מהרמב"ם פי"ז מה' עדות דין ב' ובהטור סי' כ"ח סעי' י"ב ובש"ע שם סעי' ח' דאף דדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה. אבל בדיקה הנ"ל שהיא לכוין שידע גופה של עדות צריכה גם בד"מ ומעכבת כמו שמעכב דרישה וחקירה בד"נ. שהרי כן משמע מהמשנה שהרי כ' שאחר שבדקו העדים הנ"ל ונמצאו דבריהם מכוונים אז נושאים ונותנים בדבר וגומרים הדין. מכלל דבלא בדיקה זו אין זו עדות גמורה כלל. ובחי' הר"ן פ' היו בודקין משמע דבדיקה הנ"ל דהאיך אתה יודע שזה חייב לזה זהו לכתחלה לבדוק העדים ודיעבד אם לא שאלו אותן עדותן קיימת ואין דבריו מוכרחים. וראי' דכה"ג מצינו במשנה פ"ב דר"ה (דכ"ג ע"ב) כיצד בודקין את העדים כו' כיצד ראית את הלבנה כו' אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת. וכי גם שם נאמר שאם לא בדקו אותן כלל עדותן קיימת ועוד דגם לחי' הר"ן מ"מ כיון שעכ"פ לכתחלה צריכין לבדוק אותן כן א"כ נקרא לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' רס"ו סד"ה אבל מה שמבטל דע"ג ד' י"ל אע"פ שאין העדות בטלה מ"מ לא נגמרה והי' יכול לחזור בו כו'. ומצאתי מזה בחידושי הר"ן פז"ב שם וז"ל אמתניתן הנ"ל ואומרים לו אמור האיך אתה יודע שזה חייב לזה כו' לכאורה משמע לפום האי לישנא שכבר העיד העד שזה חייב לזה מאתים זוז דאל"כ האיך יפתחו לו ב"ד לומר שזה חייב לזה ואי הכי קשיא כיון דקיי"ל דדיני ממונות א"צ דו"ח כיון שהעיד העד שזה חייב לזה מנה מה להם לב"ד לשאול להם האיך הוא יודע. ואיכא למימר דאילו העיד העד פלוני הלוה לפלוני בפני מנה פשיטא דבכה"ג אין שואלין לו כלום. אבל כלפי שאמר מאמר סתום שזה חייב לזה מנה אפשר שזה העד טועה בעצמו. וסובר שכיון שאמר לו הלוה דרך שיחה אני חייב לפלוני מנה דמהני וליתא שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ויאמר לאנשים דרך שיחה שהוא חייב לפלוני כדי שלא יחזיקוהו בעשיר וכן נמי אם אמר פלוני אמר שהוא חייב לו לא אמר כלום דה"ל עד מפי עד הלכך הדבר ברור שאם כתבו בשטר יודעים אנו שפלוני חייב לפלוני מנה שזו עדות ברורה דעדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכאלו איימו אותן. ולא אמרו כאן שחוקרים האיך הם יודעים אלא בעדים המעידים בב"ד שצריכים איום וחקירה בלשון כדי שלא יטעו בעצמן. ויש מפרשים שקודם שיאמר העד כלום. שואלים אותו האיך הוא יודע כדי שיברר דבריו דמן הסתם המלוה הביאם לב"ד להעיד על חיוב זה. ומש"ה שואלין אותו בלשון האיך אתה יודע אבל לאחר שאמר יודע אני שחייב כך וכך אין לנו עליו כלום שעדות שלימה העיד ודיו ופרושא קמא עיקר עכ"ל חידושי הר"ן פז"ב אמתניתן הנ"ל. הרי מבואר מדבריו שאע"פ שהעידו בפני ב"ד ובפני הבעל דין שפלוני חייב לפלוני מנה צריכים מדינא לשאול מהם שיבררו דבריהם האיך הם יודעים שהוא חייב לו וכנ"ל בשם הסמ"ע. וא"כ כמ"כ בנד"ז שהעידו על לשון הקדושין שלו והנתינה ולא העידו שרצתה להתקדש לו ושידעה שמקדשה. ואדרבה מובן מעדותם שבתחלה לא שמעו שדבר עמה דבר מזה כלל. א"כ היו צריכים לברר מהם שמא הם טועים וסוברים שכשקיבלה המטבע והוא אמר קודם שנתן לשון קדושין היא מקודשת אע"פ שלא שמעה כלל. דאולי סבורים שכיון שאמר ונתן. א"צ כ"כ רצונה ע"ז. וא"כ יש לחוש אולי אמר בלחש והיא לא שמעה או שמא עכ"פ יש ספק אם שמעה וגם על הנתינה צריך לשאול אם ראו כולם שנתן מידו לידה ממש ושאחזתם אח"כ ולא השליכה אותם אחר שהרגישה שזהו לקדושין וכנ"ל דלא גרע מדיני ממונות. ועפי"ז יש לפרש מ"ש רמ"א באה"ע סי' מ"ב ס"ד בהג"ה כל עד שלא נחקר בב"ד לא מקרי עדות לענין קדושין. וכ' הב"ש שם ס"ק י"ד שלכאורה הוא תמוה שהרי פסק דעדי קדושין א"צ דו"ח. ובספר עצי ארזים שם ס"ק ט"ו כתב דגם בדבר שא"צ דו"ח שייך לשון עד שלא נחקר והכוונה הוא עד שלא נגמר קבלת העדות בב"ד עכ"ד. והביא ראי' ע"ז מלשון התוספתא והירושלמי העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר כו'. עד שלא נחקרה כו'. ולטמא ולטהר א"צ דו"ח. וא"כ מ"ש עד שלא נחקרה ע"כ הכוונה הוא עד שלא נגמר קבלת העדות בב"ד וא"כ נבין מהו עד שלא נגמר לענין קדושין ע"כ כבר העידו שפלוני קידש פלונית דאל"כ פשיטא שאין כאן עדות. א"ו צ"ל אף שהעידו כן כיון שלא ביארו דבריהם על דרך האיך אתם יודעים כו' חשוב לא נגמר קבלת עדותן בב"ד. ועיין בגמ' פ"ד דסנהדרין (דל"ז ע"ב) דלענין הבדיקה שמא אומרים מאומד הלב אע"פ שפסול בד"מ כמו בד"נ עכ"ז א"צ לשאול זה בד"מ. אפ"ל דבדיני קדושין אף למ"ד דא"צ דו"ח ולא דמי לד"נ כ"א לד"מ מ"מ חקירה זו שמא אמרו מאומד י"ל שייכא בקדושין כמו בד"נ דבד"מ אין זה שייך כ"כ. כ"א בעובדא דר' אחא בגמל האוחר שאינו מצוי. אבל בענין קדושין שפיר שייך שאומרים שנתן לה אף שלא ראו הנתינה מיד ליד ממש. וכמו שהי' בנד"ז שבגב"ע אמרו שלא ראו הנתינה לידה ממש כ"א שאומרים כן מהוכחה שאח"כ ראו גר"כ אצלה. וכמו בתשו' הרשב"א סי' תש"פ. ובהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א. א"כ אפשר מדינא צריך לשאול זה ג"כ שבקדושין כאלו שבלא שדוכין ובלא ידיעת קרוביה זהו דרך ערמה ע"י תחבולה קרוב ואפשר הדבר שלא יראו העדים הקבלה לידה ממש. ע"כ היה צריך לשאול עכ"פ איך ראו הנתינה כמו שבד"מ שואלים שמא הוא אמר לך שאני חייב לו כו'. והן אמת שאם הי' מבואר בעדותם שהיא נתרצתה להתקדש לו היה די. וכמ"ש הר"ן שבד"מ אם אמר העד פלוני הלוה לפלוני בפני מנה די בכך. אבל מאחר שבעדותם אין מבואר כלל רצון ממנה כ"א רק שהוא אמר ונתן. אלא שמזה אנו מוכיחים שרצתה ג"כ כיון שקבלה המטבע לכן היו צריכים לשאול מהם אם שמעה אמירתו ושקיבלה ולא השליכה ולא צווחה וכנ"ל וא"כ עדיין אין זה עדות גמורה כלל. וכל שלא נגמרה עדותן יכולים לחזור בהן. ועוד כיון שלא נחקרו העדים בדרישה וחקירה והבתולה מכחישתן י"ל שיכולים העדים לחזור בהן כמ"ש ר"י במרדכי פ"ד דסנהדרין הובא ב"י בח"מ סי' כ"ט ובאה"ע סי' מ"ב וכ"כ האגודה בסנהדרין רפ"ד סעיף מ"ב דהיכא שהאשה מכחשת בעינן דו"ח. וכ"כ הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ד. ואף שהסד"א בשם הרבה פוסקים חולקים ע"ז. מ"מ הא כתב דבלא"ה הוי ספיקא דדינא אם עדי קדושין צריכים דרישה וחקירה כמו שהעלה בסדר אליהו דצ"ח. ובתשו' שאגת אריה שבתשובת בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב כתב דרוב הפוסקים ס"ל דעדי קדושין ועדות לאוסרה על בעלה צריכים דו"ח וגם יש סברת מקצת אחרונים דטעמו דר"י הוא שאפילו אם עדי קדושין א"צ דו"ח כיון שזהו מדרבנן אבל מדאורייתא צריכים דו"ח לכן מהני עכ"פ שיוכלו לחזור בהן אם לא עשו דו"ח כ"כ בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ה' בשם הרא"ם סי' כ"ד בשם ר' ישעיה וכ"כ בסדר אלי' דצ"ח ע"א. מה גם בהצטרף טעם זה אל טעם הראשון דאף לו יהא רק כדיני ממונות י"ל שלא נגמר עדותן כנ"ל. יש להורות דיכולים לחזור בהן. כ"ש לפמש"ל באריכות דחשוב דין מרומה ולכן כיון שלא נעשה דו"ח כלל י"ל שאין העדות כלום. א"כ אף אם לא נסמוך ע"ז לבד מ"מ לכל הפחות מיהו יכולים לחזור בהן ואם חזרו בהן בטלה עדות ראשונה ונשארה עדות שניה. שהרי אף הריב"ש סי' רס"ו דס"ל שבדין מרומה דד"מ וקדושין שאף אם לא נחקרה העדות אין העדות בטלה עכ"ז נקרא לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן א"כ כ"ש לפ"ד רוב הפוסקים דס"ל שאם לא נחקרה עדותן העדות בטלה דפשיטא דיכולים לחזור בהן ואין בזה שום פקפוק כלל וכלל. דאם חזרו בהן מהני חזרתן ודנין רק ע"פ עדות השניה:

קיצור. מוכח במשנה וגמרא פז"ב (דכ"ט ע"א) ובחי' הר"ן לשם ובטוש"ע ח"מ סי' כ"ח ס"ח ובסמ"ע שם ס"ק ל"ז שאע"פ שהעידו שפלוני חייב לפלוני מנה. אין זה עדות גמור עד שיבארו איך יודעים שהוא חייב לו. א"כ עדי קדושין לכל הפחות אינו גרוע מד"מ וכשהעידו שאמר ונתן כיון שמובן מעדותן שלא דברו מזה כלל תחלה עם הבתולה א"כ צריכים לשאול מהם אם יודעים שנתרצית ע"ז היינו ששמעה לשון הקדושין ושקבלה אחר ששמעה שהרי המעשה הי' בעת אסיפת רוב עם וכלי זמר בבית המשתה דיש ויש לספק שלא שמעה כלל. עוד יש טעם נכון שיכולים לחזור בהן משום שהבתולה מכחישתו ולא נחקרה עדותן בדו"ח וביותר שהדין מרומה: