ח

נידון גב"ע השני. שלא ראו הנתינה ממש לידה רק שיש להם הוכחה שקבלה. להתומים ססי' צ' סס"ק י"ד אף להמרדכי אינו כלום. אך לכאורה מדברי הרא"ם שבמרדכי פ' האומר דקדושין ססי' תקל"א משמע כשעד רואה דבר המוכיח אף שאינו ידיעה ודאית חשוב עדות מספק. והוא תולה באשלי רברבי היינו תשו' מיימוני סי' א' עם הרמב"ם והרשב"א ור"ח ההובא בש"ע סי' ל' ס"ה בדין אם העדים מסופקים אם היה קרוב לו או קרוב לה. אכן באמת אינו כן דהתם שאני שמרצונה ומדעתה זרק לה הקדושין ועי"ז איתרע חזקת פנויה שהיה לה. ובכה"ג הוא דפליגי הרמב"ם והרשב"א ור"ח על מהר"מ שבתשו' מיימוני הנ"ל. משא"כ בנד"ז שלא נודע לנו שום רצון ממנה על קדושין. וגם לא ראו הנתינה א"כ הספק שמא קבלה משום ההוכחה שלהם כיון שאין זה ידיעה ודאית רק הוכחה בעלמא אינו כלום. וראיה מהרשב"א בתשו' סי' אלף קע"ט וסי' אלף קצ"ג:

ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' ל' דהמרדכי דקדושין סי' תקל"א מיירי כשנתרצית לקדושין. וגם מהתה"ד סי' ר"ז מבואר דפי' דבר מוכיח דמהני היינו דוקא כשיש רצון לשניהם על קדושין. ועכ"פ כשכבר היא משודכת לו ועומדת לאירוסין אזי כשיש עדים על התחלת השילוח חשוב הוכחה משום דמסתמא יוגמר דוגמת הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. משא"כ בנ"ד דאין שום שידוכין ביניהם כלל וגם אין עדות על ההתחלה רק מצידו ולא מצד שלה כלל וכלל אינו כלום. וכ"נ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח בד"ה וקרוב הדבר לומר:

י ועוד דכאן י"ל עוד שאפילו את"ל שקבלה הגר"כ מה שאין לחוש לזה מדינא כנ"ל אות ח' ואות ט'. אך עוד זאת י"ל שגם אם קבלה זהו מפני שלא שמעה לשון הקדושין. שהרי עד א' אומר שאע"פ שהוא שמע עכ"ז לדעתו היא לא שמעה. וכן עד א' אומר שגם הוא לא שמע כלל. ועד אחד אמר שהוא שמע רק תיבות במטבע זו כדמו"י. ואם הם שהזמינם יוזיפ לזה להיות עדים לא שמעו מכ"ש שי"ל שהיא לא שמעה. ויש ראיה לזה מתשו' הרשב"א סי' אלף קע"ט ויותר מזה משמע בתשו' הב"י בדיני קדושין סי' ב' ד"ג סע"ד ובתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג דס"ו ע"ג בד"ה וגם יש לחקור. ואף שדבריהם צ"ע לזווגם עם תשו' הרשב"א הנ"ל ועיין תשובת אמונת שמואל סי' ה'. מ"מ בנד"ז שגם העדים לא שמעו וע"א ששמע אומר בפירוש שלדעתו היא לא שמעה י"ל לכ"ע נאמנת לומר שלא שמעה:

יא לר' יוחנן דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין צריכה גט. מ"ש מזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. צ"ל משום דשם ידוע שהותחל ענין קדושין. משא"כ עדי יחוד אינו התחלה לקדושין. ובנתגרשה מן הארוסין לכ"ע א"צ גט. ולכן בנ"ד דג"כ אין שום התחלה ודאית רק הכל ספיקות ויש לכל הפחות שני ספיקות גדולים להקל א"צ גט. להרשב"א י"ל טעמי' דר' יוחנן משום דהוי ג"כ שני ספיקות. ואנן דלא קיי"ל כר' יוחנן י"ל משום שאין הספיקות שקולים. או משום דשם חשוב ג"כ איתרע החזקה משא"כ בנד"ז. ולהרמב"ם נראה דר' יוחנן אינו חושש אף שהוא רק ספק אחד וכנ"ל:

יב ועדיף נ"ד ממ"ש השאגת ארי' בתשובת בית אפרים סי' מ"ב להתיר ע"י ס"ס. ומהריב"ל ח"ב סי' ז' שהחמיר שלא להקל ע"י ס"ס. י"ל שם איתרע החזקה. דעכ"פ שמעה בודאי לשון קדושין משא"כ הכא. וראי' דבשני ספיקות כשיש לזה עוד חזקה דלא אתרעי כלל לא חיישינן מר"פ בתרא דיבמות. והתשו' רשב"א סי' אלף רי"ו שלא הקיל בשני ספיקות שם ודאי אתרעי החזקה. גם י"א דשם לאו חזקה היא. גם י"א דאין שם שני ספיקות גמורים. גם החזקה דנד"ז אלימא טובא. וגם סופה מוכיח על תחלתה וגם טענת ברי וגם השני ספיקות הם שקולים כמו תרי רובי. וא"כ יש תרי רובא. וחזקה וסופה מוכיח. וטענת ברי. יג וכ"ז אף לדברי העד יעקב שאומר שהוא שמע ל' הקדושין וכ"ש לדברי הבחור אברהם שאומר שלא שמע רק תיבות במטבע זו כדמו"י. ובודאי שיש לתפוס עדותו כמו שביאר דבריו מצד ג' טעמים. ונוסף ע"ז עוד טעם שי"ל שהוא פסול לעדות זה לגמרי. וגם שישאר עד א' מוכחש משני עדים:

יד ההוכחה מדבריה לא עדיף מאמרה שקבלה ופסק הרשב"א בתשו' אלף קצ"ג דאינו כלום כיון שאין כאן עדות גמורה ע"י העדים מצד עצמן כ"א בצירוף פיה שכפרה והוחזקה כפרנית. א"כ ה"ל כדין הודאת פיה לבד. וכ"ד הריטב"א דהודאה הנמשכת מתוך כפירה לא עדיף מהודאה: