טז

ועוד כ' הבי"מ שם רסעי' ג' דברי הריטב"א פ"ב דקדושין דמ"ג לאפוקי הטמין עדים חדא כו'. ועוד דהא מצי למימר לא שתקתי בשעת קדושין אלא בשביל שלא הי' שם עדים וכסבורה שלא הועיל מעשיך וה"ל כמקדש בלא עדים. ור"ל מפני שאם רצתה לטעון לא שתקתי כו'. הרי יכולה. ולכן תו אף כי מודה שכיוונה לשם קדושין ה"ל כמקדש בלא עדים. והיינו נמי טעם הריב"ש כו' עכ"ד. וזה ג"כ הפך תשו' מהרמ"פ דמה בכך דס"ל דע"י שכפרה להד"מ ה"ל הודאה שלא שחקה. מ"מ כיון שאין עדים רק טמונים והיתה יכולה לטעון שלא קבלה הקדושין רק לשחוק. להכי אף כי מודה כו' דה"ל כמקדש בלא עדים. מ"מ הנה בתשו' הב"י בדיני קדושין ססי' י' כ' ג"כ כדברי מהרמ"פ ממש כיון שהכחישה לגמרי שוב לא יכולה לטעון לשחוק כיוונתי דהוחזקה כפרנית כו'. ואע"ג דאמרינן פרק ז"ב מילי דכדי לא דכירי אינשי הכא שהיה מעשה בדבר ליכא למימר הכי. אלא שאח"כ כ' ויש לדחות דבריו דכיון דבין לדברי העדים בין לדבריה אינה מקודשת אע"ג דלדברי העדים נצטרך לומר ששחקה בהם ולדבריה אין צריך מ"מ לא שייך לומר אנן לא טענינן לה עכ"ד. ואפ"ל משום דבש"ג פ' זה בורר הביא שנחלקו הראשונים בדין זה כשלא ראו העדים דהראב"ד פסק דאינה מקודשת וכדעת הרשב"א והריטב"א ונחלקו עליו. והש"ג הביא ראי' להחמיר מיבמות פרק מצות חליצה (דף ק"ה סע"ב) ועדים רואים אותו מבחוץ. הרי זה חשוב עדות לענין חליצה אע"ג שלא ידעו מהעדים כלל. וא"כ שמא לא נתכוונו דהא חליצה בעיא כוונה שם (דק"ו ע"א). וע"ש בהריטב"א דפי' מנא ידעי משום דאין דבר שבערוה פחות משנים כו'. וע"ז מתרץ ועדים רואים אותו מבחוץ. וצריך לחלק דבחליצה הוא יותר בחזקת שמכוונים לחליצה. משום שאפשר ג"כ רקקה וקראו משא"כ בקדושין שייך יותר דלשחוק כיוונו. ולפע"ד עוד ראי' להחמיר מהא דאיתא בגמרא רפב"ת דערכין (דכ"ט ע"ב) המוכר את שדהו בשנת היובל עצמה כו' ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר כו' ומעות חוזרין ופריך שם (ד"ל ע"א) מ"ש ממקדש אחותו דהמעות מתנה. וכדמפרש הש"ס פ"ק (דב"מ דט"ו ע"ב) משום אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו גמר ונתן לשם מתנה. וא"כ ה"נ נימא הכי. וכ' התוס' וז"ל ומיהו לפי האמת שהוכחנו דמעות חוזרים אמרינן דלא דמי למקדש אחותו לפי שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. אבל במוכר שדהו בשנת היובל אין העולם בקיאין בכך ולא גמר ונתן לשם מתנה עכ"ל וכ"כ התוספת עוד בגיטין פרק השולח דמ"ה ע"א. וא"כ כמ"כ עד"ז י"ל גבי מקדש בלא עדים דאין אדם יודע כ"כ שאין קדושין תופסין בכה"ג עד שנאמר שגמר ונתן לשם מתנה וכן שהיא נתכוונה לכך דדוקא גבי מקדש אחותו אדם יודע כו'. שזה דבר הנודע ומפורסם לכל שאין שום אדם מקדש ונושא אחותו כו'. משא"כ במקדש בלא עדים ודאי אין הכל יודעים וכמו במוכר שדהו בשנת היובל כו'. וע"כ ס"ל למהרמ"פ דאף לפ"ד הרשב"א אין להקל אלא בטוענת כן שלפי שידעה שאין קדושין תופסין בלא עדים ע"כ קיבלה לשם שחוק. הא כשלא טענה כן הוא בחזקת שקיבלה לשם קדושין משום שאין הכל בקיאין בכך שאין קדושין תופסין בלא עדים ולכן ס"ל בדין שנשאל שהיו עדים רואין רק שהיא לא ראתה עד השני. דכיון שהכחישה וה"ל הודאה שלא כיוונה לשחוק היא בחזקת מקודשת גמורה. דהא בלא"ה י"ל שאין הכל בקיאים כו'. ודי להקל כשטוענת כן בפירוש לא כשאינה טוענת וכ"ש כשהיא מודה שלא כיוונה לשחוק. ואפשר לומר דס"ל למהרמ"פ דעדיף מהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה שהוא רק מחמת החזקה כו'. וכ"ש הכא שראו עדים שקידשה רק שבאנו לבדות שמא כיוונה לשחוק וכיון שאין הכל בקיאים בדין זה. וגם היא מודה שלא כיוונה לשחוק היא מקודשת:

קיצור. הבית מאיר הביא ג"כ מהריטב"א פ"ק דקדושין דכיון שיכולה לטעון לא נתכוונתי אלא לשחוק ה"ל כמקדש בלא עדים ולא כמהרמ"פ. וכ"כ הב"י בתשו' בדיני קדושין סי' י'. מיהו כיון שהש"ג פרק ז"ב כ' שיש חולקין דעדים רואין מבחוץ מהני כמו ביבמות ק"ה ע"ב. א"כ י"ל אף להרשב"א דוקא כשטוענת לשחוק כיוונתי אבל אנן לא טענינן לה: