טו

ונחזור לענינינו דהודאה הבאה מתוך כפירה ס"ל להרשב"א והריטב"א דחשוב רק כהודאה ממש. ולא שייך בקדושין ובקנס הוחזק כפרן. ועפ"ז נ"ל שהדין שבתשו' מהרמ"פ ססי' ל"ב שכיון שהנערה אמרה להד"מ וע"ז הוכחשה משני עדים ולא ראתה אחד מהן. אפילו אם תטעון מעתה ששחקה בו אינה נאמנת דהא במה שטענה להד"מ הודתה שלא שחקה בו. ודומה להא דאמרינן פרק שבועות הדיינין (דמ"א סע"ב) ההוא גברא כו'. רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. דהתם טעמא מאי כיון דאמר לא לויתי או להד"מ א"כ מודה שלא פרע ה"נ כיון דאמרה להד"מ הודתה שלא שחקה בו וק"ל עכ"ל. הביאו הרמ"א בד"מ סי' מ"ב סק"ד ובש"ע שם ססעי' ג' בהג"ה. ולפע"ד דלהרשב"א והריטב"א דס"ל דגבי קדושין וגבי קנס הודאה מתוך כפירה ה"ל כהודאה לבד. א"כ יכולה לחזור ולטעון ששחקה בו. וזה שאתה ר"ל דה"ל כאלו הודית שלא שחקה בו. כאילו בממון דהאומר לא לויתי הודה שלא פרע. זה אינו דרק בממון מהני הודאת פיו אבל הכא הודאת פיה אינו כלום. ולכן לא שייך סברת הוחזק כפרן וע"כ יכולה לחזור ולטעון לשחוק כיוונתי. וכמו בשאלה דהרשב"א הנ"ל מ"ש וכ"ש שהיא שותקת דר"ל שאפילו היתה טוענת להד"מ אינה מקודשת. ובאמת דברי הרשב"א והריטב"א מוכרחים מהש"ס דשבועות הנ"ל. דגבי עדי קנס לא משכחת לה ראי' בלא ידיעה. וע"כ משום דבקנס לא שייך הוחזק כפרן. והיינו משום שהעדאת עדים בעינן. והוחזק כפרן אינו חשוב העדאת עדים כלל כ"א הודאת פיו. והרי גבי קדושין לא מהני הודאת פיה ואי אפשר להעמיד דינו דמהרמ"פ רק כשנאמר דטענת לשחוק כיוונתי לא מהני כלל נגד מה שמקבלת הקדושין וכמ"ש בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' א' ואע"ג דאמרה בלבי לא היה אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו כו'. דברים שבלב נינהו ודברים שבלב אינן דברים עכ"ל. וע' בקדושין פ"ב (דמ"ט ע"ב) ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת כו'. ונאמר דאע"ג שלא ראתה רק עד אחד אינה יכולה לומר לשחוק כיוונתי ושלא כדעת הרשב"א שחידש שכשאינה רואה את העדים יכולה לומר לשחוק כיוונתי כאשר באמת יש חולקים על הרשב"א. אבל לפי מה שתופס מהרמ"פ בזה בפשיטות כהרשב"א א"כ אין כאן עדות על קדושין כנ"ל. שהרי כיון שהיא לא ראתה את שני עדים א"כ אף לדברי העדים אין הקדושין כלום שי"ל לשחוק כיוונה כדעת הרשב"א ואם משום שכופרת לגמרי שלא קיבלה וא"כ מסתמא לא לשחוק קיבלה. א"כ מצד כפירתה באנו להחזיקה מקודשת ופיה לאו כלום הוא:

ויש להסתפק לפ"ד הרשב"א בתשובה דבעדי קדושין לא שייך הוחזק כפרן אם יכולה לחזור ולטעון המשל בנדון שלו אם יכולה לחזור ולטעון אמת שקבלתי אבל לשם מתנה. והגם שלפ"ד הרשב"א אין צריך לזה. שאפילו נשארה בטענת ההכחשה שלהד"מ וכיון שמוכחשת ע"ז מעדים אנו דנין כאלו היא מודה שקבלם ולשם קדושין אפ"ה אין כאן קדושין דה"ל מקדש בלא עדים כיון שרק מדין הודאת פיה אתינן עלה כנ"ל עכ"ז אם יכולה לחזור ולטעון הי' עדיף. ולכאורה נ"ל דיכולה לחזור ולטעון ומנא אמינא לה ממ"ש בש"ע ח"מ (סי' ע"ט ס"ט) אינו מוחזק כפרן אלא א"כ כפר בב"ד ובאו שני עדים והכחישוהו וכ' הסמ"ע אבל אם הכחישו עד א' אליבא דכ"ע לא נעשה כפרן כו' וסיים דלהרשב"א כיון דע"פ עד אחד לא נעשה כפרן על פיו וכיון שאינו יודע שלא פרע נאמן זה בשבועת היסת לחזור ולומר אין לויתי ופרעתי כאלו לא העיד העד כלל דיכול לחזור בו מטענת לא לויתי לטעון לויתי ופרעתי והוא מבואר באריכות בתשו' הרשב"א שהביא בב"י שם סי' ע"ה מחודש כ"ג. ומעתה כיון גבי קדושין לא שייך הוחזק כפרן א"כ לא נתחייבה מאומה ע"פ כפירתה. א"כ ה"ל כמו בממון כשהכחישו עד א' דיכול לחזור ולטעון הפך ממה שטוען תחלה. וכש"כ לפ"ד הסמ"ע בסי' פ"ז סעיף ה' ס"ק י"ד דגם כשהוחזק כפרן ע"פ עדים וחייב לשלם לא חשוב זה הודאה כהודאת פיו ממש לענין מודה במקצת כו' ע"ש. רק שלענין ממון חייב לשלם. ובשט"מ ריש ב"מ ראיתי סברא אחת דהא דהחוזק כפרן הוי דרבנן א"כ כיון דאין זה הודאה גמורה ודאי יכול לחזור ולטעון אלא אפילו לפ"ד הש"ך שם דחשוב מודה במקצת מ"מ כיון שכאן בקדושין ס"ל להרשב"א דהודאתה לאו כלום הוא א"כ יכולה לחזור ולטעון. וכמו בע"א המכחישו בממון כנ"ל. והנה הבית מאיר סי' מ"ב ס"ד בהג"ה בד"ה עד שיראו הנתינה הביא ג"כ תשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ג. מיהו מ"ש בכוונת הרשב"א דלא היה ראיה אלא כעין ידיעה כו' נלע"ד להפך דכוונת הרשב"א דאף בד"מ הוי כעין ראיה בלא ידיעה. דמהני מצד שהוחזק כפרן. ובקדושין לא שייך הוחזק כפרן וכנ"ל: