יד

ובגוף ענין ההוכחה שמוכיחים העדים שקיבלה הגר"כ מיוזיפ שהוא מפני שאמרה איך יכול לומר שקידש אותי והרי אין לי רק גריווניק אחד שהבאתי מביתי ויותר אין לי עכ"ל. והם יודעים שגר"כ אחד נתנה לאשה על החתונה. וא"כ מאין לה עוד גר"כ זה השני מזה הם מוכיחים שזה הגר"כ הוא מהקדושין עכת"ד. הנה בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ג כ' וז"ל ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קדושין איני רואה בו חשש קדושין כו' דאפילו גבי ממון שהעדות מתקיימת בו בידיעה בלי ראיה ובראיה בלא ידיעה ואמרינן ראיה בלא ידיעה כיצד. מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבאו ויעידו אפילו הכי אם הלה טוען במתנה נתנם לי נאמן ופטור וכדאמר רב המנונא בפרק שבועת העדות (דף ל"ד) אלמא במכחיש בכענין זה פטור. ואין ראיה בלא ידיעה חייב אלא משום שטען לא היו דברים מעולם ומשום דהוחזק כפרן ולגבי קדושין עדות ממש בעיא והודאת שניהם כמי שאינה א"כ לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאינן יכולים להכחישן כש"כ כאן שהיא שותקת וכשהיא מודה עכשיו מדין הודאתה אתה בא לאסרה אל תאסרנה עכ"ל. וביאור דבריו במ"ש כ"ש כאן שהיא שותקת ר"ל שאפילו לא היה שותקת אלא היתה טוענת לא היו דברים מעולם שלא קבלה אותו האתרוג כלל. והעדים היו מעידים שראו האתרוג בידו של ראובן ועכשיו רואים אותו ממש בידה. וכדפי' מהרי"ט בתשובת סי' מ"ג דס"ו ע"ג סד"ה הראש השלישי. דמיירי שהעדים מכירין שהוא האתרוג שהיה בידו של ראובן וא"כ הוחזקה כפרן. ובדיני ממונות כה"ג מתחייב בראי' בלי ידיעה. ר"ל אף שאין יודעים העדים אם בהלוואה נתנן לו או במתנה. והכא ג"כ אף שאין יודעים אם לשם קדושין קבלה. או לשום מתנה. וכמ"ש בספר המקנה סי' מ"ב סעי' ד' בד"ה וצריכים העדים. דהרשב"א מיירי בענין שיש להסתפק שנתן לה במתנה אף ששמעו שאמר לה שתתקדש לו בזה אולי חזר בו ונתן במתנה עכ"ל. וא"כ נימא נהי דאם היתה טוענת שבמתנה נתנם לי היתה נאמנת כדרב המנונא פרק שבועת העדות. אבל כיון דטוענת להד"מ (ואתרוג אחר הוא או שהאתרוג עכשיו ביד נערה אחרת) והעדים מכחישים אותה על להד"מ. א"כ הוחזקה כפרן. ואמרינן דלשם קדושין קבלה כמו ששמעו העדים שאמר לה שתתקדש לו בזה. ע"ז אומר הרשב"א דהא דהוחזק כפרן לא שייך רק גבי דין ממונות משום דענין הוחזק כפרן הרי אין לנו עדות ע"ז כלל שלא נתנם לו במתנה ויוכל להיות שנתנם לו במתנה. אלא מדין הודאת פיו אתינן עלה שאחר שטוען להד"מ ה"ל כאלו הודה שלא נתנם לו במתנה. וכ"כ הריטב"א בשבועות דל"ד שם וז"ל ואע"פ שלא ידעו הם אם הי' מלוה או מתנה או פרעון לפי שהוחזק כפרן כו'. והשתא לא משכחת לה בקנס כדאמרינן לקמן דבעדות קנס לא משכחת ראי' בלי ידיעה שאם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם (ור"ל שמ"מ אין יודעים אם היא אשה שמחוייב לה קנס או לא כגון אם ישראלית בעל או נכרית ע"ש דל"ד סע"א) אע"פ שהוחזק כפרן אינו משלם קנס שזה בכלל אשר ירשיעון אלקים הוא פרט למרשיע את עצמו. דכיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"ה דפטור בהודאה הבאה מתוך כפירה עכ"ל. וכמ"כ בעדי קדושין לא שייך הוחזק כפרן. דהיינו ענין הודאה הבאה מתוך כפירה וכיון דבקדושין לא מהני הודאת שניהם רק העדאת עדים ממש ה"ה הודאה הבאה מתוך כפירה. ולכן אמר כ"ש כאן שהיא שותקת ולא טענה להד"מ וא"כ אין שייך כאן הוחזק כפרן. והיתה יכולה לומר לשם מתנה נתן לי. וכשהיא מודה עכשיו מדין הודאתה אתה באתה לאוסרה. ר"ל מדין הודאה גמורה שלא ע"י כפירה. אל תאסרנה. דמדין הודאת פיה אינה נאסרת דעדים בעינן וכ"ד מהר"מ בתשובת מיימוני סי' א' שכ' אע"פ שמלבד שהעדים מסופקים אם נפל בחיקה כו'. היא בעצמה מודה שנפלה הטבעת בחיקה כו' ע"ש. הרי הודאתה אינו כלום כל שהעדים אינם יודעים בעצמם וכתב שזהו דומיא המקדש בעד אחד שאין חוששין לקדושין אע"פ ששניהם מודים וזה ודאי כדעת הרשב"א. וכ"כ בד"מ סי' מ"ב סק"ד דמהר"מ ס"ל כהרשב"א אך אפשר שגם החולקים על מהר"מ עיין בש"ע סי' ל' ס"ה בחמ"ח שם סק"ט ובבית מאיר ובספר המקנה היינו מטעם אחר דכיון שהעדים מצד עצמן מסופקים שמא היה קרוב לה חשוב עדות בלי הודאתה כלל. אבל בנדון דהרשב"א כיון שלולי העדות אין כאן עדות ולא דמי לספק קרוב לה דהתם זרק לה הקדושין מדעתה משא"כ הכא א"כ גם מצד הודאתה י"ל דלאו כלום הוא: