ט

ולכן בכה"ג אפי' להחולקים על תשו' מיימוני אינה מקודשת וכ"כ רמ"א בתשוב' סי' ל' הביאו הכנה"ג באה"ע סי' מ"ב בהגהב"י אות מ"ב וז"ל הרמ"א שם ואין להקשות מהא דכתב המרדכי פרק האומר ססי' תקל"א אם עד רואה דבר מוכיח כו'. א"כ אפשר לומר מאחר שהרב ר' פנחס ראה דבר מוכח שנשא הארבעה זהובים אדומים אפשר לומר דהוה כאלו ראה הנתינה מ"מ נ"ל דאין בעדותן כלום דזה לא מקרי דבר מוכיח כלל דאפשר שנתן לאיש אחר והוא נתן לכלה שדרך לפעמים לעשות בכה"ג כו'. א"כ מאחר שלא ראה הנתינה אפשר לומר שהכלה לא קיבלן בעצמה ולכן לא מקרי דבר מוכיח כלל. ולא היא דומיא שכתב עליו בספר החכמה שהביא המרדכי כי מעשה ההוא הי' שנתרצית לקדושין ושניהם לקדושין נתכוונו רק שלא ראה הנתינה. ואפשר שבמעשה ההוא שמע העד ג"כ הלשון שאמר בשעת הנתינה רק שלא ראה הנתינה אבל כשאין הוכחה כלל שנתן אינה מקודשת עכ"ל הכנה"ג. א"כ מלשונו דוקא שנתרצית האשה כו' מובן בנ"ד שמעולם לא נתרצית הבתולה כלל לקדושין וגם הנתינה לא ראה. ושלדעתו לא שמעה ג"כ כלל לשון הקדושין אין כאן שום חשש קדושין. והיינו אף לדברי הרא"ם היותר מחמיר בזה וכ"כ בתשו' מהרש"ל סי' כ"א מאחר שהר"ר פנחס לא ראה הנתינה כו'. ואין לומר מאחר שראה הר"ר פנחס תחלת המעשה אפי' לא ראה הנתינה מ"מ סגי בהכי כמ"ש בספר תה"ד סי' ר"ז מ"מ לא נראה דמהני אלא כשראו תחלת ההכנה לסבלונות דהיינו השילוח דאז הוה כאלו ראו כל המעשה כו' עכ"ל. וז"ל התה"ד סי' ר"ז רש"י פי' טעם הסבלונות משום דשמא עכשיו קידשה בהני סבלונות וכתב הטור אה"ע דלפ"ז צריך שישלחם בעדים ורש"י פי' נמי הכי מי ששידך אשה ושלח לה סבלונות בעדים משמע דוקא בעדים. והא דכתב רבינו שמחה דלעיל דאפילו לפרש"י לא בעי עדים נראה ליישב ולומר דודאי בעינן עדים בשעה שהמשלח שולח סבלונות אבל בשעת שנותנים הסבלונות להאשה סובר רבינו שמחה דלא בעינן עדים התם ונוכל לומר דהאה"ע נמי מודה בזה דרש"י גופיה נמי לא פי' אלא בשולח סבלונות בעדים וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קדושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו ונתנן כאשר צוה המשלח ובהכי סגי דהוה שפיר עדות של שנים בדבר ערוה מדאמרינן פ' האומר (דס"ה סע"א וע"ב) דלבית הלל הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ואע"ג דהביאה היא הקדושין והמקדש אשה בביאה העדים אינן רואין הביאה הואיל ורואין דברים שמתוכן יבוא לידי ביאה חשוב עדות. וה"ה שולח סבלונות עכ"ל התה"ד. א"כ דוקא בכה"ג הוא דחשוב דבר מוכיח דכיון שכבר עשו קנין על השדוכין ודרך כל כלה לקבל הסבלונות ששולח לה החתן. וכמש"ש בשם רבינו שמחה דהוי חזקה הבאה מכח הרוב ועדיף משאר חזקה כו' וע' במהרי"ק שרש ע"ב דיש כמה חזקות וחזקה הבאה מכח סברא עדיפא כו' ע"ש. ולהכי כשהעדים ראו ששלח לה הסבלונות אף שלא ראו הקבלה של הכלה חשוב דבר מוכיח וכה"ג בענין קדושין ס"ל להרא"ם שבמרדכי פ' האומר דקדושין סי' תקל"א דכיון שנתרצו שניהם לקדושין באותו מעמד ושניהם לקדושין נתכוונו רק שלא ראה הנתינה יכול להעיד והיינו בגוונא דהתה"ד גבי סבלונות משא"כ בנד"ז שמעולם לא נתרצית הבתולה להתקדש לו. א"כ כל מה שראה הכנת הנתינה ממנו שרוצה ליתן אינו כלום. כיון שלא ראה שקבלה. ואין כאן הוכחה דומיא דהתה"ד שנוכל לדמותו להן הן עדי יחוד כו'. וכ"כ בתשוב' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח דצ"ט ע"א בד"ה וקרוב הדבר לומר. דאע"ג דגבי זרק לה קידושיה ספק קרוב לו כו' כיון דודאי זרק הקדושין לית לן למימר אוקמי אחזקתה כו'. אבל היכא דאין לנו שום הוכחה שנתרצית אלא מה ששתקה כו'. ותוכן דבריו היינו דהתם שנתרצית לקדושין ע"כ לא מוקמינן אחזקה אבל בשתיקה דלאחר מתן מעות אע"ג דיש ספק גדול ממה שלא השליכתה הפקדון תלינן דאימור סברה דמחייבה וטועה היא כמ"ש הר"ן עיין עליו. וכ"ש וק"ו הכא דאין ממנה שום רצון. וע' בספר עצי ארזים בה' קדושין סי' מ"ה ס"ק י"ג וסי' מ"ב ס"ק י"ג שהקשה על התה"ד מתשובת הרשב"א סי' אלף קצ"ג ולא ירד לחילוק זה שחילקתי: