ב

הנה נידון החקירה הא'. הנה אע"ג שהרמ"א בסי' מ"ב ס"ד בהג"ה פסק כמ"ד דעדי קדושין אינם צריכים דו"ח. והיינו כת"ק סוף יבמות גבי עדות אשה דלדיני ממונות מדמינן לה. מ"מ סיים אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות והיינו כמ"ש בש"ס רפ"ד דסנהדרין כאן בדין מרומה כו'. ופי' הב"ש שם ס"ק י"ד דהיינו כשהיא מכחשת והוא מתשובת ר"י שבמרדכי פאד"מ הואיל והיא מכחישתו הובא ב"י סי' מ"ב ובח"מ סי' כ"ט. וכ"כ האגודה בסנהדרין פ"ד סעיף מ"ב וז"ל ולולי כן לא היתה צריכה לקבל גט כי עדים שבאין לאוסרה צריכים דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתו כו'. ועוד אפילו בדיני ממונות בדין מרומה בעי דרישה וחקירה ואין לך דין מרומה יותר מזה עכ"ל. והנה הא דדין מרומה צריך דרישה וחקירה פי' התוספת בסנהדרין רפ"ד (דל"ב ב') לא שיודעין בו שהוא מרומה דא"כ אין לדונו כלל. וכ"כ בהג"א בשם ריב"ן היינו שנראה בעיני הדיינים כו'. וכ"נ מפרש"י שם וכן הסכים בחי' הר"ן. ומהר"מ אלשיך בתשו' סי' מ' כתב וז"ל דחמשה גווני דין מרומה איכא חדא דלא אתחזק בדעתיה דהוא דין מרומה אלא דמספקא ליה ומש"ה בעינן דרישה וחקירה לברורי מילתא והיינו ההיא דר"פ אחד דיני ממונות. שנית דמשמע ליה דהוא מרומה ודאי ומש"ה אפילו מידן לא דיינינן לי' והיינו ההיא דר"פ שבועת העדות כו'. הרי רק כשמספקא ליה צריך דו"ח מדינא. וא"כ הכא לפחות מספקא להו שהדין מרומה וכמ"ש בגב"ע הראשון שהדיינים הבינו שיכול להיות בזה טענת רמאות א"כ ודאי צריך דרישה וחקירה ומה גם כבר נמצא כן בתשובת הריב"ש סי' רס"ו בד"ה וכן דאין לפסול דע"ג א' וז"ל ובודאי אין לך דין מרומה גדול מזה שיאמר אדם שהוא קדש אשה אחת חשובה בלא שדוכין ושלא בפני קרוביה ובלא ברכת ארוסין ושלא בעשרה ובהכמנת עדים בדרך ערמה עכ"ל. וכש"כ הכא שהבתולה יש לה אב. ושתתקדש בלי דעת אביה שהיא אצלו. וביותר נגלה שהוא דין מרומה ממה שהעיד יעקב איך שאמר לו יוזיפ תחלה שמוכרח להטעות אותה לומר שיתן לה הגר"כ על ריקוד שמתיירא שמא תרגיש שזהו לשם קדושין. הרי מבואר איך שרצה רק להטעות אותה לבד והרי יעקב לא העיד תחלה בענין אחר. א"כ מעדותו מבואר ברור שאין לך ענין מרומה ושקריי גדול מזה. וכן מעדות אברהם בן צבי. שבראותה שכולם אומרים לה שקידש אותה התחילה לבכות ולזעוק. א"כ מזה ג"כ נראה ברור שנעשה הכל במרמה ולא הסכימה כלל להתקדש לו. דא"כ איך ברגע אחת נהפך לבה לבכות ולזעוק. ובכה"ג אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. כיון שבלא"ה קרוב הדבר שלא נתרצית מעולם. והנה בהגדה זו דאברהם בן צבי אינו סותר כלל למה שאמר בגב"ע הראשון. שהרי גם בגב"ע הראשון לא אמר שהיא הסכימה על הקידושין כ"א סיפר מה שעשה יוזיפ. א"כ ע"ז (שהוא) כשאמרו לה שקידשה התחילה לבכות ולזעוק לא נמצא סתירה בגב"ע הראשון וא"כ זה ודאי יש לקבל ממנו לכל הדיעות וא"כ יש שני עדים שהדין מרומה. דעדיף ממ"ש רש"י בסנהדרין שם שמכירים בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו. דהכא מלבד דה"ל שהוא רמאי. הרי מדברי שני העדים מובן ומבואר שעיקר המעשה היה ברמאות ועדיף ג"כ ממ"ש הריב"ן ע"ש. ואע"ג שבעת עדותן לא היה מובן כ"כ שהוא מרומה רק מטעם דהריב"ש הנ"ל שיאמר אדם שהוא קדש כו' בלא שדוכין כו'. אבל ההוכחה מדברי העדים יעקב ואברהם נתגלה אח"כ מ"מ נראה דאמרינן תגלי מלתא למפרע. וכמו בכל עדים שכ' הב"ח סי' מ"ו בפשיטות דא"צ שהב"ד ישמעו כל דברי העדים בבת אחת. וכהא דאמרי' פ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. ואפילו לת"ק דר"נ בכל עד עד שלא נגמרה עדותו יכול להוסיף דבר כו'. וגדולה מזו כ' הב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ג' היכא שאינו סותר עיקר הדברים הראשונים כו' יכולים לחזור ולהגיד כו' אחר שנחקר עדותם בב"ד כו' כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כו' ע"ש. ולא דמי למ"ש בגמרא ר"פ החולץ (דף ל"ה ע"ב) דר"ל ס"ל תגלי מילתא למפרע לא אמרינן דכבר פירשו התוס' שם ד"ה תגלי. משום דאין ספק זה ראוי להתברר עכשיו. אבל הכא שנתגלה אח"כ מעשה שכבר היה מקודם שפיר אמרינן תגלי מילתא למפרע: