ד

אך אמנם אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא דצירוף סימנים טובא מילתא היא כמו סי"מ מהא דלא חיישינן בגמרא פ"ג דגיטין (דכ"ז ע"ב) דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים ואין לומר דדוקא משום צירוף ד' שמות שמו ושמה וב' עדים דזה אינו דהא אפילו בהוחזק ב' יב"ש בעיר א' ושמות נשותיהם שוין נמי לא חיישינן בכה"ג דאמרי מעולם לא חתמנו כו' כמבואר בהדיא ברמב"ם פ"ג הי"א דאפילו במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין וכ"ה בהדיא ברי"ף ורא"ש (שם וע"ש ברא"ש דל"ג יב"ש זה כפירש"י וכ"כ הטוש"ע כנ"ל וכ"כ רי"ו נכ"ד ח"ג שכן נראה מהרי"ף ורמב"ם. וז"ל הרשב"א בגיטין שם דאפילו לזמן מרובה ואפילו שכיחי שיירתא והוחזקו כו' והא דאמרינן מהו דתימא נחוש דילמא אתרמי שמיה כשמיה לאו למימרא דבלא הוחזקו עסקינן אלא ה"ק נחוש דילמא אתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כו'. והנה התוס' דגיטין שם סד"ה מעולם כתבו ולפ"ז צ"ל שלא ראו עדים חתימת הגט כו' משמע דלפרש"י דוקא צ"ל כן דאל"כ פשיטא ולא היה צריך להשמיענו כו' משא"כ לפירושם י"ל שראו עדים החתימה ואומרים שזהו כתב ידם והרבותא הוא דלא חיישינן שמא הם חתמו על הגט של יב"ש אחר והוא הוא הנמצא. וכן כתב הב"ח סי' קל"ב סי"ד דדוקא לפירש"י צ"ל כן. וכ"כ מהרי"ק שרש קפ"ד דלגירסא זו צ"ל שלא ראו עדים החתימה כו'. וא"כ לכאורה לפי' התוס' בטלה ראיה זו דמאחר שהעדים מעידין שזהו חתימת ידם ממש ושנחוש לחתימה כחתימה זהו ודאי לא חיישינן וכמ"ש הפנ"י בב"מ (די"ח) דא"כ קיום שטרות מאי מהני כו'. ומ"ש הפנ"י כיון דאיתרע כו' הנה בש"ע ח"מ סי' ס"א ססע"י א' מבואר דקיום כזה מהני אפילו בשטרא ריעא ממש ע"ש ואפילו להיש חולקים שהביא הרמ"א שם י"ל דדוקא התם כיון דמהדר אזיופא כו' וגם כמ"ש הסמ"ע שם סק"ז דבכה"ג שאין העדים זוכרים שחתמו שטר זה כו' משא"כ הכא. כיון דג"כ לחשוד השליח במשקר ג"כ לא חיישינן כמ"ש התוס' דכשהוא אומר שעל שלו חתמו נאמן. א"כ אין שום מקום לחוש כאן. ואין זה ענין כלל לדין חיבור סימנים. דהרי מבין העדים והשליח יש כאן עדות גמור שזהו הגט שהביא השליח כ"א רק לפרש"י ולפמ"ש התוס' בשטת רש"י שלא ראו עדים חתימת הגט כו' שפיר איכא למיחש לשמא אין הגט אותו שחתמו ליב"ש זה אלא גט אחר שחתמו עדים אחרים ששמותיהן כשמות אלו. ואפ"ה מסיק תלמודא דלא חיישינן לדילמא אתרמי עדים כעדים. ואע"ג דהוחזקו שני יב"ש. א"כ לפ"ז יש קצת ראיה לדין הנ"ל. משא"כ להתוספות. ולכאורה יש לתמוה עמ"ש מהרי"ק שרש הנ"ל דלא מיבעיא לספרים דלא גרסינן יוסף בן שמעון זה דודאי יש להוכיח כו' אלא אפילו לספרים דגרסי כו' דנהפוך הוא. אך באמת דברי מהרי"ק נכונים דהנה לפמש"ל בפי' שטת התוספות א"כ אינו מובן כלל מ"ש בגמרא מהו דתימא נחוש דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. דאפילו נחוש לזה אין כאן מקום לחוש אא"כ נחוש לחתימה כחתימה וזה ודאי לא חיישינן לדילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ועוד דגם בשינוייא נמי אינו מזכיר וחתימה כחתימה וכמ"ש כ"ז התוספות בעצמן. ושנאמר דלשטתם הקמ"ל הוא שאין חושדים שהשליח משקר במזיד במה שאומר שעל גט שלו חתמו העדים האלו. אע"פ שאמת שזהו רבותא מ"מ רבותא זו לא נזכרה בגמ' כאן כלל אלא שהתוספות למדו כן מדין בעל שאמר גרשתי את אשתי. א"ו עכצ"ל להתוספות כמ"ש בשט"מ פ"ק דב"מ בסוגיא זו. וז"ל כתבו בתוספות וצ"ל שלא ראו עדים החתימה כו' משמע שזהו רק לגירסא דגרסינן זה וכן יש בתוספות גיטין בפי' ולפ"ז צ"ל שלא ראו וכו'. וצ"ע דאפילו לא גרסינן זה אחרי שאין אנו חושדין אותו שמשקר במזיד א"כ אם ראו החתימה ואמרו היא חתימתינו ומעולם לא חתמנו אלא על גט אחד וזה אומר לי חתמו א"כ צ"ל וחתימה כחתימה וי"ל דאפילו לא חיישינן דילמא אתרמי חתימה כחתימה מ"מ יש ליישב דגרסי' מ"ד דילמא אתרמי ליה שמא כשמא ועדים כעדים כי שמא הוא אינו מכיר העדים או איירי שאין העדים בפנינו שיראה אותם אך יודע שהעדים שחתמו לו שמותם כשמות אלה העדים אך בחתימה טועה שסבור שמכיר החתימות ואינו מכיר ושמא עדים אחרים חתמו לו ששמותיהם כשמות אלה ואיחלף ליה עכ"ל. ועד"ז הוא כוונת מהרי"ק כמש"ש ואיכא למיחש לשמא לאחר חתמו ולא לזה והבעל סבור שזהו הגט שלו שחתמו כת האחרת מפני שהוא סובר שלא אבד אדם אחר שם גט כ"א הוא כמש"ש התוס' א"ו דלהא לא חיישינן עכ"ל. נמצא דבין לפרש"י בין להתוספות מוכח דין זה דלא חיישינן דילמא אתרמי עדים כעדים ואע"ג דהוחזקו שני יב"ש כנ"ל. וכ"ש להטוש"ע סי' קל"ב דס"ל כפי' התוס' דלא גרסינן יב"ש זה וגם ס"ל אפילו אין מעידין בפי' שזהו חתימת ידם. וי"ל שגם כוונת התוס' דב"מ (די"ח סע"ב) וצריך לומר כו' קאי גם לפירושם. אך יש לומר דהא דאתרמאי עדים כעדים גדול מחיבור ב' סימנים כיון שמלבד זה צ"ל עוד דאתרמאי שב' הכיתי עדים השוין כתבו ג"כ השני גיטין לשני אנשים שוין היינו לשני יוסף בן שמעון דאע"ג דמיירי שהוחזקו שני יב"ש מ"מ זה שיהי' מתרמי שגם הוא יכתוב גט ע"י ב' עדים הנ"ל ה"ז כעין סימן שלישי. וכמש"ל בשם הרשב"א בפי' דילמא אתרמי שמיה כשמיה. דילמא אתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כאן בגיטו עדים כעדים שהחתים זה כו'. הרי שזהו עוד סיבה (מלבד האבידה של הגיטין שיזדמן ג"כ לשניהם אלא שהאבידה שייך ג"כ בעדות אשה שנאבד בעלה ועי' לקמן סי') משא"כ ללמוד מזה לדין חיבור שני סי"ב באשה שנאבד בעלה כשנחוש שמא אחר הוא דאתרמי בו ג"כ השני סי"ב. הרי אין כאן רק שני סי"ב לבד ולא שגם שמו ג"כ כשם בעלה. יוסף בן שמעון. וכעין שחילקו בגמרא שלהי ב"ב (דקע"ב סע"ב) בין נפילה דחד דלא חיישינן לנפילה דרבים דחיישינן. ופרשב"ם דנפילה דחד היינו היכא אתרמי שמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו הלכך לא חיישינן. אבל גבי לויתי ממך מנה דהיינו נפילה דרבים שיש לחוש מאיש אחד בעולם נפל ואיש אחר בעולם מצאו התם ודאי חיישינן עכ"ל והרי התם מיירי שהוחזקו שני יב"ש בעיר א' ואעפ"כ נק' זה נפילה דחד כאשר באמת אין זה דומה כלל לנפילה דרבים שהם כל ריבוי האנשים שבעיר או במדינה. וכן פי' התוס' שם. וא"כ עד"ז ממש יש לחלק דנהי דמוכח מכאן דלא חיישינן לדילמא אתרמי שני סי"ב שזהו ענין עדים כעדים היינו דוקא בגט דיחיד דהיינו יב"ש דהיכא אתרמי שגם יב"ש השני יחתום עדים כעדים ממש שהחתים יב"ש זה. משא"כ בעדות אשה שנאבד בעלה כשבאנו להעיד עליו ע"י שני סי"ב חיישינן שמא איש אחר הוא מריבוי האנשים שבעולם שנזדמן בו ג"כ שני סי"ב הנ"ל. ולכן אין מכאן ראיה לדין חיבור שני סי"ב כ"א זכר לדבר לצירוף סימנים טובא יותר משני סימנים ואפשר הוא ראיה לדין חיבור שלשה סימנים לפ"ד תשו' ח"צ סי' קל"ד בענין שאלה דיחיד דמדמה סי"ב כמו פצע. ליחיד. וע"ש ד"ה ועוד יש למצוא וד"ה ובודאי ואפשר גם להחולקים ע"ז היינו משום דשאלה אין ללמוד מנפילה כמ"ש בבית מאיר סי' י"ז סכ"ד. אבל בנדון זה ענין אתרמי שלשה הסי"ב בגופו י"ל דלא יחלקו ע"ז דדמי לאתרמי שמיה כשמיה ועדים כעדים:

קיצור (יש זכר לדבר דצירוף סימנים מילתא היא. מהא דר' ירמיה דלא חיישינן דילמא אתרמי עדים כעדים ובין לפרש"י דגרסינן יב"ש זה יש ראיה. דהא לפירושו מיירי שלא ראו העדים החתימה. ובין לפי' התוס' אפילו לפי' מהרי"ק והב"ח דמיירי שראו העדים שזהו חת"י יש ראיה וכ"ש לפי' הטור ש"ע בהתוס'. אלא שמ"מ אין מכאן ראיה לדין חיבור שני סי"ב. אלא לשלשה סי"ב בגופו י"ל דהוי ראיה):

ה וגם יש להביא קצת ראיה לדבר לצירוף סימנים ואפשר ג"כ שהיא ראיה גמורה והוא מברייתא דיבמות (דקכ"ב ע"א) ושוב מעשה בקולר (חבורה) של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא נכרי אחד ואמר חבל על קולר של בנ"א שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם כו'. וז"ל הרמב"ם פי"ג מה"ג הכ"ו וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד והן אסורין בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח העו"ג לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהם עכ"ל וכ"ה בש"ע ססע"י י"ז הרי לפ"ד הרמב"ם וש"ע דמנין האנשים נושאי גמלים בצירוף שם מקום היציאה וההליכה מועילים להתיר ולפ"ד הרא"ם ברמב"ם הובא בק"ע סעי' צ"ח סגי במקום ההליכה או היציאה לחוד דשקולין הן לפ"ד האחרונים רא"ם וריב"ל ורח"ש בתשובותיהם. ועי' בק"ע סעי' י"ג ט"ו. וכן משמע מפשט לשון הברייתא שלא הוזכר שם מקום היציאה כלל. [מיהו אין זה הכרח כ"כ דהא גם מנין האנשים לא הוזכר בברייתא רק קולר של בנ"א. ואעפ"כ פי' הרמב"ם דמיירי שהזכירו דוקא מנין. ואפשר דמנין מוכרח לומר שהזכירו דאל"כ איך השיאו נשותיהם דילמא אחד מהקולר נחלה בדרך והניחוהו באיזה עיר או פונדק כעובדא דמתניתין סוף יבמות. או דילמא אחד מהן ברח מהקולר ע"כ מוכרח לומר דהזכיר מנין אע"פ שלא הוזכר בברייתא. אבל מקום היציאה אין מוכרח לומר שהזכיר וא"כ מדלא הוזכר בברייתא שם מקום היציאה י"ל כדעת הרא"ם דסגי בחד מינייהו]. אלא דמשום הכי בעינן הכא סימנים טובא משום דמקום היציאה בלא פשפוש שבתוספתא ומקום ההליכה לא חשבינן סימנים כלל כשהשיירות מצויות ממקום זה למקום זה והם סימנים גרועים כארוך וגוץ. ולא דמי כלל וכלל לסימן מקום דגבי אבדה. דהתם מיירי במקום מיוחד פרטי ומסויים ע"ש ברש"י בב"מ (דכ"ג ע"ב) גבי איכא דאמרי אמר רב מרי מ"ט אמר רבנן מקום לא הוה סימן ופרש"י נפקא מינה דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסויים לא הוה סימן עכ"ל מכלל דגם למ"ד מקום הוה סימן היינו כשכוון מקום מושבה מסויים. ולא שאבד בעיר פלונית. או אפילו ברחוב פלוני. דאל"כ אמאי אין מקום סימן אלא גבי הינוח ולא בשאבד ממנו דרך נפילה. כדאיתא בגמרא שם (דכ"ג סע"א) ופרש"י דליכא למימר מקום הוה סימן דהא לא ידע היכי נפול מיניה עכ"ל והרי יכול לידע שהלך רק ברחוב פלוני ובהכרח ששם נפל ממנו החפץ. ועוד מדאמרינן שם (דכ"ה ע"ב) גבי מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין כו' ולהוי מקום סימן. ומשני אמר רב עוקבא בר חמא במדדין ממקום למקום. והנה רב עוקבא בר חמא גופא אמר פ"ב דב"ב (דכ"ג ע"ב) כל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה. והכי קיי"ל. וא"כ הרי אכתי יוכל האובד ליתן סימן מקום שהרי יאמר שהניחם אחר הגדר אלא שהם מדדים ויוכל להיות שנדדו מהגדר עד חמשים אמה. וא"כ כיון שמסיים חמשים אמה יהי' זה סימן אעכצ"ל דלמ"ד דמקום הוה סימן היינו מקום פרטי ומסויים דוקא. ואין לומר דא"כ דמדדים דהכא היינו ג"כ שאינן מדדים יותר מחמשים אמה. א"כ מאי פריך בגמרא שם אי במדדין מעלמא אתו ומותרין. ואיך יבואו מעלמא כיון דכל הספק רק על חמשים אמה. אך זה כבר תירץ הדרישה סי' ר"ס סי"א וז"ל ואע"ג דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה כאן מיירי דאין כאן שובך לה ושמא עוברי דרכים הפילוהו בדרך ומשם נתדדה ובאה לכאן דמותרים וכמש"ר בססע"י י"א עכ"ל. וכ"כ בסמ"ע שם ס"ק מ"ה. וכ"ש דהוכחה זו היא ביתר שאת לפמ"ש בפרישה שם סס"י ר"ס דאף אם יבואו בעלים ויאמרו במקום זה שמצאוהו שם הנחנוהו אין מאמינים להם להחזיר לידם ע"י סימן מקום זה דאמרינן שמא מיד אחר נפלו במקום אחר ונתגלגלו לכאן ומ"ה לא יטול עכ"ל הרי דאפילו מחמת ספיקא שאפשר שבאו לכאן ממקום חמשים אמה אמה? אין זה סימן אפילו נמצאו במקום פרטי ומסויים שאומר זה המניח וכ"ש בשאינו אומר מקום פרטי ומסויים רק מקום חמשים אמה. אך לדעת הש"ך שם ס"ק מ"ה שהשיג על הסמ"ע ופי' דהמשנה מיירי שיש כאן שובך תוך חמשים אמה וחיישינן דמהשובך אתי. ומ"מ הוי נמי ספק הינוח הואיל ומקושרין ונמצאו נמי אחר הגדר או אחר הגפה וכן פרש"י ואיכא למימר אינש אצנעינהו הואיל ומקושרין עכ"ל. א"כ לפ"ז אין להוכיח מכאן דסיום מקום חמשים אמה לא הוה סימן. די"ל דבעלמא הוה סימן. אבל הכא שהסימן הוא כדי שלא נאמר דמהשובך הסמוך חמשים אמה באו לכאן. ולהכי לא אפשר לומר דיהי' סימן ע"י מקום חמשים אמה שהרי זהו גבול השובך אלא צ"ל מקום פרטי ממש:

ובאמת דברי הסמ"ע נכונים דדוחק גדול לומר דמ"ש אי במדדין מעלמא אתו היינו משובך הסמוך. דשובך מאן דכר שמיה כאן. גם התוי"ט הסכים לדברי הסמ"ע. וכן מבואר בהדיא בשט"מ כמשי"ת. ונראה דהש"ך קשיא ליה על פי' הסמ"ע דאם הפי' מעלמא אתו שמא נפלו מעוברי דרכים בסמוך לכאן חמשים אמה ומשם נתדדה ובא לכאן. א"כ גם באין מדדין ניחוש שמא נפלו כאן במקום הזה ממש מעוברי דרכים. אך באמת לק"מ דאם ע"כ צ"ל שהיה רק במקום הזה ממש אז יותר יש לתלות שהן דרך הינוח כיון שהן מקושרין וגם המקום הוא אחר הגפה או אחר הגדר שהוא מקום המשתמר קצת משא"כ במדדין שי"ל דמרחוק חמשים אמה באו לכאן ולא במקום הזה ממש היו יש לחוש לנפילה. וכ"כ בשט"מ בשם הריצב"ש וז"ל מדדין מעלמא קא אתי פי' אע"ג דכיון דמקושרין הן ע"כ של בעלים היו מ"מ כיון דמדדין מנא לך דבדרך הנחה באו שם מפני שהם במקום זה הרי אפשר שנפלו לאדם א' ברה"ר ומעצמן באו הנה עכ"ל. הרי החילוק בין אם עכצ"ל שהיו רק במקום זה או כשי"ל שממקום אחר באו הנה וכנ"ל. ועי' בשטמ"ק בדף כ"ב סע"ב בד"ה מקום רבה אמר מ"ש בשם הרמב"ן דבכריכות מפני שדרכן לאנוחינהו בקרקע כו' לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנחה תלינן בהנחה כו' אבל באינך כולהו כו' לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בנפילה תלינן עכ"ל ועי' בהרא"ש ר"פ א"מ סי' א' ובכל אינך כו' אבל כריכות כו' ועי' עוד בסמ"ע סי' רס"ב ס"ק י"ט. נמצא היוצא מזה דמקום דהוי סי"ב באבידה היינו מקום מיוחד פרטי ומסויים ואין ללמוד מזה כלל לעיגונא לענין מקום ההליכה או היציאה וגם מקום הליכתם בדרך לא דמי כלל למקום דאבדה ומציאה דהתם אומר שאבד חפץ כזה באותו מקום שנמצא אבל הכא מנא ידעינן שמתו ונאבדו כאן בדרך זה האנשים שהלכו כאן דילמא אזול לעלמא והני שנמצאו כאן מתים אחריני נינהו. ותדע במכ"ש מכריכות ברה"ר דלא הוה מקום סימן משום דמינשתפא ברגלים עי' בב"מ (דכ"ג רע"א). ומכ"ש לפמ"ש התוס' בב"מ דכ"ב סע"ב דאינו חשוד לשקר כו' וכ"מ בהדיא בגמרא שם דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום ה"נ לחברך ולאו משום דמשקר ואין לחוש אלא שמא שלו נוטל בידי אדם וזה הנמצא הוא של אחר וכולי האי לא חיישינן אבל הכא שמא הידועים לנו שהלכו כאן הלכו לדרכם והני אחריני נינהו. וחילוק זה ברור הוא לפ"ד התוס' פ"ק דב"מ (די"ח ע"ב) סד"ה נפק דק ועי' עוד בתוס' פרק כל הגט (דכ"ז ע"א) סד"ה כאן:

ומ"ש מהרי"ו סס"י ע"ט בדעת הרא"ש בתשו' צע"ג דלו יהא דהא דידעינן שאותו יהודי היה על הדרך חשיב כסי' מקום ממש הא קיי"ל סימנים דרבנן ובעינן סי"מ ומקום לא הוי סי"מ לכ"ע. והגם שכתב לצרף זה לסימני גופו וכליו הלא כ' שם בעצמו בתחלת תשובתו דכל סימני גופו שהיה שם הוי כמו ארוך וגוץ וסימני כליו הם כמו חיוורי וסומקי שהם הכל סימנים גרועים דאפי' למ"ד סי"ב מצטרפין מ"מ סימנים גרועים לכ"ע אין מצטרפין וכ"ש לפמשנ"ת דמה שהיהודי הלך בדרך ההוא לא דמי כלל לסימן מקום שבגמר'. ותדע שלא הזכיר הטור חידוש דין זה ואפי' ברמזים בפב"ת דיבמות סי' ז' השמיט ברייתא זו לגמרי מכלל דס"ל שאין כאן עוד חידוש דין כלל בברייתא אלא הא לחוד דעובד כוכבים מסל"ת נאמן משום דס"ל דעובדא דאנטוכיא דומיא דכרכום ביתר שלא היו השיירות מצויות לפי שהיתה במצור כדפרש"י וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שמתו במלחמה ואין השיירות מצויות בשעת חירום ומלחמה כדאיתא בפרק חז"ה. וכיון דג"כ לא הוחזק קולר אחר של בנ"א שהלך בדרך הזה. ה"ל כעובדא דיצחק ר"ג היכא דלא הוחזקו תרי יצחק ולא שכיחי שיירתא דשריא לכ"ע. וס"ל דסי' קולר שהם אסורין במאסר בצירוף שם מקום ההליכה ה"ל כמו יוסף בן שמעון וגם זהו ג"כ דבר של פרסום לכן כיון דלא הוחזק כלל קולר אחר בדרך זה וגם לא שכיחי שיירתא לכן התירו ונסתלקה תמיהת האחרונים מעל הרא"ש בתשובה זו. אבל מ"ש מהרח"ש משום דהגירסא היא קולר של שני בני אדם דאיכא נמי סי' מנין זה אינו כמבואר שם בהדיא בתשו' הרא"ש דחבורת בנ"א הוא לרבותא ע"ש כלל נ"א סס"י ב' משמע דכ"ש איש יחידי. ובספר סדר אליהו רבא דף כ' ע"ג כ' בשם תשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ה שכ' בשם ר"ח וא"ז דההיא דקולר של בני אדם ודששים בני אדם היה העו"ג מזכירם בשם ואומר פלוני ופלוני שאני מכירם בטוב מתו וכ"מ בשאלתות פ' תבא שאלתא קנ"ט וברי"ו נכ"ג ח"ג. ובר מן דין הנה בל' הרמב"ם וש"ע ליכא למימר כלל משום שידוע לנו שהלכו באותו מקום שנמצאו בו מתים בדרך דכל כה"ג ה"ל לפרושי כגון שאין בין מקומות היציאה וההליכה אלא דרך אחת בלבד שבודאי הלכו באותו מקום שנמצאו המתים בדרך. והלכך לכאורה אין כאן סי' גמור המועיל באבדה אלא סי' המנין לבדו כי הסי' דנושאי גמלים במקום שהגמלים מצויים י"ל דאינו אפי' סי"ב ואפ"ה מהני הכא אפי' לדידן דקיי"ל סימנין דרבנן משום צירוף עוד שני סימנים גרועים לפ"ד רא"ם ברמב"ם ופשט ל' הברייתא דסגי במקום ההליכה לבד בלא מקום היציאה והרי סי' א' גמור בינוני המועיל באבדה עדיף טפי משני סימנים גרועים ואפי' משלשה מאחר שאין מחזירין אבידה על ידן וע"י סי' א' גמור בינוני מחזירים וא"כ מכ"ש דמצטרף טפי עוד סי' א' גמור בינוני גבי עדות אשה למהוי סי' מובהק (ועפ"ז היה אפשר לומר קצת ישוב לתשו' מהרי"ו דלעיל שצירף סי' מקום עם הרבה סימנים גרועים שבגופו ע"ד מ"ש בדעת הרמב"ם. אכן באמת זה אינו דסי' מקום שבמהרי"ו לא הוה כלל גם סי"ב. ועוד שבאמת יש לדחות דכיון דהרמב"ם חידש ונקט או נושאים גמלים תמורת הסי' דקולר ומאסר שבגמ' אשר הוא ודאי סי"ב א"כ כמ"כ הסי' דנושאים גמלים עכצ"ל שהוא ג"כ סי"ב. וא"כ יש כאן שני סי"ב מלבד מקום הליכה וגם על דקדוק רא"ם ברמב"ם דסגי במקום הליכה לבד אין לסמוך הגם שפשטא דברייתא משמע כהרא"ם. אך הרי מפשטא דברייתא אין מוכרח כלל שמצד צירוף סימנים נגעו בה וכמ"ש לעיל בסמוך בשם ר"ח וא"ז מה גם במעשה דששים בנ"א שהלכו לכרכום ביתר לא נזכר רק סי' מנין לבד ומקום ההליכה והרי סי' מנין הוא סי"ב וא"א שיתירו ע"י סי' זה לבד עם מקום ההליכה דהוא סי' גרוע וא"כ הפי' שמצד צירוף סימנים התירו בברייתות אלו לא למדנו רק מדברי הרמב"ם וא"כ עכ"פ א"א להתיר יותר ממה שהקיל הוא ז"ל דהיינו צירוף סימנים הרבה סי' מנין וסי' קולר או נושאים גמלים שי"ל דהוה ג"כ סי"ב וגם מקום ההליכה והיציאה א"כ י"ל דבעינן צירוף שלשה סי"ב דוקא. ועי' בסדר אליהו דכ"א ע"ב מ"ש ואשר נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דעם היות דבגמ' נראה דסי' דקולר עם מקום ההליכה לבד סגי וכן נראה דמנין עם מקום ההליכה לבד סגי עכ"ז ברוחב בינתו ובקיאותו לא יוכל להלום דברים כפשטן מפני הקושיות כו' אשר ע"כ הוצרך הרמב"ם לומר דהני עובדי לא נתבארו כל צורכם בתלמוד מפני שלא הובאו אלא להוכיח דסמכינן אעובד כוכבים מסל"ת כו' עד אמנם בהצמדם גם יחד המנין והסי' והמקום הדעת חותך והשכל מחייב דלא אתרמי מנין כמנין וסי' כסי' ומקום כמקום זהו הנלע"ד בדעת הרמב"ם עכ"ל. הנה הצריך ג"כ צירוף ג' סימנים דוקא):

ואפשר שזהו ג"כ דעת הרמב"ן ורשב"א לפמ"ש המ"מ פ"ו מהל' שאלה הלכה ד' בשמם דגבי שומשמי שבגמ' פט"ו דיבמות (דקט"ו ב') ובהרמב"ם שם היינו טעמא שאין מוציאין מהנפקד אע"פ שיש עידי פקדון לפי שאין מנין סימן מובהק לגמרי שאם היה סימן מובהק אע"פ שאין העדים [מעידין] שהן הם היה נוטל כמו שכתבתי למעלה בשמם ז"ל עכ"ל וכ"כ הנ"י פט"ו דיבמות שם. וגבי שב מרגניתא דציירי בסדינא בפ' הכותב (דפ"ה ע"ב) דכ' המ"מ שם לעיל מיניה שהוא מפני שהיו שם סימנין מובהקין צ"ל לפ"ז דהיינו משום צירוף סי' מנין עם הא דצייריה בסדינא דחשיב נמי סי' גמור משום דלאו אורחא כ"כ כשומשמי בחביתא ואתי שפיר דלק"מ מ"ש עליהם הר"ן פרק הכותב וז"ל ותמיהני דהא משמע דסימנא דשבע מרגניתא היינו דאמר בסדין הם צרורות והן שבע וכ"כ רש"י ז"ל וכן יראה שלפיכך הזכיר התלמוד דאפקיד שבע מרגניתא דציירי בסדינא. ומה בין זו לההיא דשומשמי עכ"ל וכן הקשו התוס' שם ד"ה קיהיב סימנא על פרש"י עי' פנ"י שם בשם פסקי תוס' סי' רצ"ג והמגיני שלמה. ולפמ"ש לק"מ דשאני הכא דלאו אורחא לצרור המרגליות בסדין ע"כ זהו חשיב נמי סי' גמור ומצטרף עם סי' המנין להיות סי' מובהק משא"כ גבי שומשמי. אבל דוחק לומר דמיירי התם דה"ל סי"מ אחר במרגניתא מה שלא הוזכר בגמ' וכמו בכסא דכספא דא"כ למה להגמרא להזכיר דהוו שב וציירי בסדינא. וכ"מ בשט"מ שם דזה שהם שבעה וצרורות בסדין חשוב סי' מובהק שז"ל הא קיהב סימנא שאומר שהם שבעה ושהם צרורות בסדין ומוכחא מילתא שלא היו אלא של זה ודוקא בסימן מובהק אבל בסי' שאינו מובהק התם הוא טעמא משום דניחא להו לבעלי אבדה שיחזירו בסי' שאינו מובהק אבל בדברים אחרים סי' מובהק בעינן דסימנין מובהקין מדאורייתא עכ"ל. וכ"כ בספר הפלאה שם סד"ה קיהיב סימנא דמשמע מדברי רש"י ז"ל דדוקא מה שנתן שני סימנין שהיו באותן מנין וצרורים בסדינא כו' דס"ל דשני סימנים הוי סימן מובהק וכמ"ש האחרונים באה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד עכ"ל אלא שנדחק לחלק בין הך לההיא דשומשמי ולפמ"ש החילוק פשוט ומרווח טפי. כי גבי ההיא דשומשמי כיון דאורחא לתת אותם בחביתא אין זה סימן חשוב להצטרף לסי' דמנין:

והנה אף גם עיקרא דדינא דסי"מ דאיתמר בגמ' בדוכתי טובא דנקב יש בו בצד אות פלונית ע"כ משום צירוף סימנים נגעו בו מדנקטו נקב דוקא שהוא סימן גמור המועיל אי סימנים דאורייתא כדאי' בגמרא דה"ט דנקב בעלמא לא משום דמספקא ליה שמא סימנין לאו דאורייתא ולא נקטו סי' גרוע באות פלונית כגון שאות פלונית היא בראש שטה פלונית או בסופה דהוא סי' דארוך וגוץ בגט א"ו משום דסי' דראש שטה פלונית לפי שהוא אינו סי' גמור רק כארוך וגוץ לכך לא חזי לאצטרופי לסי' דאות פלונית ולכן ג"כ לא נקט כגון שאומר שאות פלונית היא משוכה לרחבה כדרך הסופרים ומנהגינו בכדת משה וישראל דהוא סי' דארוך באות עצמה. ומ"ש בהגמי"י הל' ס"ת פ"ז אות ז' למנוע מזה היינו בספרים תפילין מזוזות דוקא א"ו הטעם משום דסימן דכמו ארוך או גוץ לא חזי לאצטרופי לסימן דאות פלונית כ"א סי' נקב דוקא שהוא סי' גמור המועיל אי סימנין דאורייתא הוא שמצטרף לסי' דאות פלונית וא"כ מוכח דעיקרא דדינא דסי"מ משום צירוף סימנים נגעו בו כנ"ל וזהו פי' הירושלמי פ"ג דגיטין לפע"ד ולא כן תני אין סי' בגיטין והוא דמר תרין תלת שורין ברם הכא הא שבו היה נקוד. ופי' המפרש בעל קה"ע הא דתני אין סימן בגיטין היינו סי' שאינו מובהק כגון שאומר בכמה שורות נכתב הגט משא"כ נקב באות פלונית דהוי סי"מ. והנה מה שמפרש דמר תרין ותלת שורין היינו שבכך וכך שורות נכתב הגט הוא דוחק דאיך אפשר לכתוב הגט בתרין שיטין מאחר שאין למדין משיטה אחרונה אלא הפי' דמר תרין ותלת שורין שאמר לשון ונוסח ב' וג' שטות כמו שהן כתובות בגט ממש דהיינו תיבה זו בראש השיטה ותיבה זו בסופה וכן בשיטה ב' וג' ואפ"ה אינו כלום משום דהוא סימן דארוך וגוץ:

אך הנה בתשו' מהרי"ו סי' ע"ט מבואר הטעם (חסר):