ג

ומ"ש באהע"ו להוכיח דבדרבנן סמכי' אסי' אפי' את"ל סי' דרבנן מדין מצא חבית של יין כו' בא ישראל ונתן בה סימן כו' בפרק אלו מציאות (דכ"ד ע"ב) וגם בתשו' פנ"י הנ"ל הביא ראיה זו. ובאמת לק"מ משום דהא פשיטא דהא דנקט בגמ' נתן בה סי' דוקא הוא רק משום דאיכא הכא דררא דממונא ואתא לאשמועי' דלא מהימן אפי' להתירה בשתיה עד שיתן בה סי' דוקא משום דחשדי' ליה דמשקר כדי שיחזירנה לו כמו דמתירים בכל מציאה דעלמא. אבל משום דררא דאיסורא בלחודיה פשיטא דא"צ סי' וסגי באומר שלי היא וממני נפלה שהרי על עצמו נאמן באיסור ומתארחים אצל כל אדם. ואפי' אין לו בה טביעות עין גמורה יש להתירה לו היכא דאפשר למיתלי שנפלה במקום שנמצאה דהא בפסחים (דף י' ע"א) גבי על ובדק ואשכח קי"ל כרבי ואמרי' ככר שאבד הוא ככר שנמצא (ואפי' מצא בזוית אחרת לפי מ"ש התוס' שם ריש ע"ב) אלא די"ל דהתם דוקא בבית וכה"ג אבל לא בשוק או אפי' ברקתא דנהרא בי"ד סי' קכ"ט סי"ז [ועיין בגמרא פ"ג דבכורות (דכ"ה סע"ב) בשלמא שדה כו' כי היכי כו' מוכח דלרבי אף היכי דשכיח שיאבד שם גם מאחר עכ"ז אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא]. ומ"מ היכא דאיכא למיתלי שנפלה במקום שנמצא תלינן בסתם יינם דרבנן ואמרינן כאן נמצא כו' אלא דאיכא למיחש לאיחלופי במתכוין ולהא ודאי מהני סי' בעלמא לכ"ע משום דלא טרח ומזייף כדלעיל [ועוד דאפילו אם נאמר דהתם מצד הסימן התירו היין אין ללמוד כלל מאיסור סתם יינם דרבנן למשאל"ס דרבנן דאיסור אשת איש חמיר טפי טובא וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות ה"ג מפני איסור כרת כו' ועי' פ"ק דסוכה (דט"ז ע"ב) אבל שבת דאיסור סקילה יש סברא להחמיר בהדרבנן שבו יותר מאיסור עשה דאורייתא כו'. ועוד כמ"ש התוס' ריש כתובות א"נ הכא כדי שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו כו' אע"ג דלא שכיח. וכן מצינו דבאיסור שבויה אע"ג דהוי דרבנן החמירו בו חכמים לענין תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי כמו באיסור דאורייתא ממש שלא להעמיד אחזקה דהתירא כמ"ש התוס' בכתובות (דכ"ו ע"ב). ובקדושין (דס"ו סע"א) שכ' דאיכא איסורא דאורייתא ור"ל דעיקרו דאורייתא. וכ"ש שי"ל כן במשאל"ס לענין דלא מהני ביה סימן בינוני את"ל סי' דרבנן. דאיכא ג"כ חזקת איסור. ועיין בבית מאיר סי' קנ"ו ס"ה שהקשה מדין הנ"ל דשבויה על דינו דתשו' הרא"ש וטוש"ע שם. ויש לתרץ משום דהתם בדינו דהרא"ש הרי בלא"ה אמרינן בגמ' פ' החולץ (דל"ו סע"ב ודל"ז ע"א) דהיכא דלא אפשר כגון באשת כהן עבדינן כרבנן וסמכינן ארובא לכך ס"ל להרא"ש דאף היכא דאפשר כגון באשת ישראל מ"מ בתרי ותרי לא תצא ול"ד לשבויה שהחמירו באשת כהן להוציאה מבעלה וליכא מאן דפליג. א"כ י"ל לכאורה להרא"ש דין משאל"ס כיון שג"כ אם נשאת לא תצא לא דמי לשבויה דתצא. ולכן אין ראיה להחמיר בו כבאיסור דאורייתא ממש. אך זה אינו דהתם עיקר הטעם כיון דאיכא רבנן דפליגי אדרשב"ג משא"כ במשאל"ס ליכא למ"ד להקל לכתחלה. ועוד דהתם איסור לאו והכא איסור א"א. ועוד דלא דמי כלל מה שהקיל הרא"ש שהוא היכא דתרי מסייעי לה וגם שכבר נשאת לקולא דסימני' את"ל סי' דרבנן ולהשיאה לכתחלה. ותדע דבמרדכי שלהי יבמות סי' צ"ב מבואר בהדיא לאסור גבי משאל"ס בעובדא כיוצא בזה דהרא"ש ממש ע"ש. ועוד שבאמת י"ל דהרשב"א בתשו' סי' רמ"ג ובמיוחסות להרמב"ן סי' קע"ח שהביא הב"י בי"ד סי' ט"ו ובש"ע שם. פליגא על תשו' הרא"ש הנ"ל וכ"ד ריא"ז בש"ג פרק ר"א דמילה שהגדיים הקטנים שהם מסופקים אם יש להם שמונה ימים אם לאו אסורים. וישוב דברי הש"ע שפסק בי"ד כהרשב"א ובאה"ע סי' קנ"ו ס"ה כהרא"ש היינו משום דהתם באה"ע יש עוד צד להקל וכמ"ש מזה בתשו' אחרת המתחלת שייך לי"ד סס"י ט"ו]. וגם מ"ש באהע"ו בראייתו הראשונה צ"ע גבי גט דנקב בעלמא הוי סי' דאורייתא א"כ בב' נקבים להוי סי"מ משום צירוף סימנים ולא אשכחן הכי בגמרא ופוסקים אלא בצד אות פלונית דוקא. וגם מ"ש בראייתו השלישית מסימני אזנים וזנב וקול. ברמב"ם פ"ט מה' כלאים ה"ו וטוש"ע י"ד סי' רצ"ז ס"ט. [וכן הוכיח מזה הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל בתשו' חינוך בית יהודא סס"י ק"ל דחיבור סימנים הוי כסימן מובהק וכ"ה בתשו' פנ"י דלעיל אלא שכתב דלפי' הרמב"ן והר"ן בגמרא שם פ"ה דחולין (דע"ט) אינו ראיה כלל ועי' חידושי הר"ן שם] לק"מ דהתם מספקא ליה לר' יהודה אי חוששים לזרע האב ושמואל פסק הלכה כחנני' דחוששים וכ"ה בסתם משנה וה"נ ס"ל לרבא כמ"ש התוס' ורא"ש שם אלא דאנן חיישינן לחומרא כר' אבא וגם קיי"ל כרב אשי דמספקא ליה דלמא סימנים דאורייתא. ומאחר דאיכא כל הני צדדים להקל אין לנו להחמיר יותר מדר' אבא:

קיצור (גם ראיית האהע"ו מדין מצא חבית של יין אינה ראיה. וכן ראייתו מסימני אזנים וזנב וקול דחיבור סימנים הוי כסי"מ המועיל מדאורייתא. אינה ראיה מוכרחת כלל):