יא

והנה לכאורה יש להביא ראי' להרשב"א ממשנה שלימה פט"ו דיבמות (דף קי"ז ע"ב). עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא. ובגמ' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים (הרי הוא חשוב כשנים) ואין דבריו של א' במקום שנים משמע דבנשאת ממש ע"פ עד א' אין צריך להא דעולא דאפי' לא האמינתו כשני עדים רק כעד אחד שנאמן בזה מ"מ כיון שכבר נשאת על פיו אין מוציאין אותה מחמת עד א' שבא אח"כ ורק על קודם שנישאת דעדיין א"צ לאפוקה מבעלה ע"ז צריך להא דעולא וכן בירושלמי כאן דלא מייתי הא דעולא כלל וכ' הרמב"ן דאפשר לא ס"ל הא דעולא כלל ומוקמי לה בנשאת ממש וכהא דר' מנחם בר' יוסי. וגם לש"ס דילן משמע בנשאת ממש א"צ להא דעולא א"כ כמ"כ בשנים ונישאת על פיהם שאין מוציאין אף שבאו אח"כ שנים והכחישו דכך לי תרי כנגד תרי כמו חד לגבי חד. ואפשר עדיפי דהא אילו באו בבת א' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. משא"כ בתרי לגבי תרי י"א דאין מעמידין על החזקה וגם ר"י בר' ברוך בתוספות פ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) ס"ל כשהעידו שנים להיתר יצאתה מחזקת איסור על פיהם כו'. וגם הרמב"ן והרשב"א שחולקים על הרמב"ם בענין עד א' דלא מהני נשאת להעד וברי לי ול"ד לתרי ותרי. הרי תרי ותרי עדיפי מחד לגבי חד. וא"כ אם גבי חד לגבי חד מהני מה שנשאת על פיו גם בלא טעמא דעולא כ"ש גבי תרי לגבי תרי. אך בחמ"ח סי' י"ז סעיף ל"ט ס"ק ע"ו כתב בשם תשובת הר"ן דהטעם גבי נשאת ע"פ אחד אף בלא היתר ב"ד היינו כיון שנעשה מעשה ע"פ הראשון ה"ה כשנים ודברי השני הבא אח"כ ה"ה כאחד. וצ"ע דא"כ מאי מקשה הגמ' מהא דעולא דמשמע עכ"פ בלא עולא ניחא המשנה. ואיך ניחא הרי עדיין בלא עולא אינו יודע דהראשון חשוב כשנים. וכעין זה מקשה הב"ש שם סס"ק קכ"ג. ולכן באמת י"ל דבנשאת ממש א"צ להא דעולא. אלא כיון שעכ"פ נישאת בהיתר גמור שוב א"א להוציאה מספק וכדברי רמבר"י דבתרי ותרי הדין כן אף דלא שייך לומר שהשנים הראשונים יש להם נאמנות יותר מהשנים האחרונים אלא רק כיון שנשאת על פיהם בהיתר גמור שוב אין מוציאין מחמת התחדשות הספק אף שהם תרי ותרי ממש. וכמו קלא דבתר נשואין לא חיישינן לי' אף בקול שהוחזק בב"ד ואין מי שמכחישו כמ"כ הכא בהכחשה דתרי ותרי כשנשאת ע"פ תרי המתירים ולא באו המכחישים כ"א אחר שנישאת וכן בנשאת ע"פ עד א' ואח"כ כשנשאת בא עד א' לא תצא כן י"ל להביא ראי' לסברת הרשב"א שהביא הרדב"ז. ומ"ש הב"ש סעי' מ"ב ס"ק קכ"ח בשם תשו' הריב"ש סי' שע"ט דבתרי ותרי לא מהני מה שהתירוה ע"פ השנים תחלה ואף שתנשא לאחד מעידיה וברי לי זה רק כשהתירוה אבל כשנשאת ממש וצריכין להוציאה בזה לא דיבר הריב"ש שם. שוב ראיתי בתשו' הר"ן סי' מ"ז כ' כמ"ש החמ"ח וז"ל ואני איני אומר כן דבגמ' לא מתמהינן אנשאת כלל דפשיטא לן דכל היכא שנשאת אע"פ שלא התירוה ב"ד כיון שנעשה מעשה ע"פ עד ראשון ה"ה כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים עכ"ל. ועי' בספר הפלאה פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב) בד"ה תוספות ד"ה אי הכי. מה שנתלבט ג"כ בגמ' הנ"ל וסיים והעיקר נלע"ד דלדעת המקשה צ"ל דס"ל דבלאו דעולא נמי אמרינן דאחד חשוב כשנים אלא דבעינן דוקא שנעשה מעשה על פיו כו' עכ"ל. וזה ממש כמ"ש הר"ן בתשובה רק שבמחכ"ת לא ראה שכבר קדמו הר"ן והחמ"ח בזה. וכבר כתבתי שצ"ע כיון דהש"ס ר"ל דנשאת דוקא. א"כ עכצ"ל שלא ידע מהא דכל מקום שהאמינה תורה עד א' ה"ה כשנים א"כ מנ"ל דבנשאת ה"ה כשנים. והרי כתב אאזמו"ר הגאון בש"ע שלו ביו"ד הל' שחיטה סס"י א' סעי' י"ד ס"ק י"ד שרש"ל וב"ח ס"ל כמ"ש בנ"י בשם הריטב"א דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים אלא בדבר שצריך שנים מן התורה כו' אבל בשחיטה ושאר איסור והיתר כו' לא שייך כאן לומר אין דבריו של א' במקום שנים כו' ע"ש. וא"כ מקודם שידע הש"ס דיבמות (קי"ז ב') הא דעולא ודאי הוה ס"ד דגם בעדות אשה הדין כמו בשאר איסורין. דאע"ג דע"א נאמן הוי כמו בשאר איסורין דע"א נאמן ואעפ"כ כשבא ע"א והכחישו לא אמרינן אין דבריו של א' במקום שנים אף שהתירו תחלה ע"פ העד אחד יעו"ש:

ולכן הוה מפרש נשאת דוקא אבל לא נשאת אע"פ שהתירוה ב"ד ע"פ הע"א לא תנשא. ואפילו נשאת תצא כדין עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא דאפי' נשאת תצא. וא"כ לפ"ז איך ניחא לי' המשנה עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא מ"ש משאר איסורין אעכצ"ל דנשאת שאני ואין הטעם מחמת שע"י שנשאת נחשב העד כשנים אלא הטעם דכיון שנשאת כדין בהיתר אין מוציאין אותה מספיקא כמו דאין מוציאין קרקע מחזקתה מספיקא. כך ס"ל דאין מוציאין אשה מבעלה מספיקא כשנשאת לו בהיתר גמור וזהו סברת רמבר"י. וכן העמידו המשנה בירושלמי כרמבר"י רק הירושלמי ס"ל דרבנן דרמבר"י מקילי כה"ג אף בלא נשאת ואין כן דעת הש"ס דילן. ובאמת דברי הירושלמי צריך הבנה בזה. וצ"ל דכיון דע"א נאמן בעדות אשה ה"ל כהא דאמרינן פא"ט (דף מ"ג סע"ב) הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כו' ע"ש בחידושי הרשב"א. אבל בדברי רמבר"י אפשר גם הש"ס דילן מסכים עם הירוש' דאפי' בלא נשאת לאחד מעידיה לא תצא. לכן הוה ניחא לי' המשנה ע"א אומר מת ונשאת כו'. בהרד"ך בית חי"ת חדר ג' משמע קצת ג"כ דבנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל לרמבר"י דלא תצא אף שלא נשאת לאחד מעידיה וגם רבנן לא פליגי ע"ש מש"ש ואפי' לרבנן דוקא שנשאת לאחד מעידיה קאמרי דלא תצא כו' משמע בנשאת ואח"כ באו עדים א"צ לזה כו' יעו"ש. ודעת הראב"ן ביבמות (דף קכ"ב ודף קכ"ה) ג"כ כמ"ש הרדב"ז ומהר"ם אלשקר בשם הרשב"א:

קיצור. לכאורה יש ראיה להרשב"א מהמשנה (דקי"ז ע"ב) עד אומר מת ונשאת משמע שא"צ בזה להא דעולא. אלא דאין מוציאין מספק וא"כ כ"ש בתרי ותרי אך הר"ן והחמ"ח תירצו דע"א שנעשה מעשה על ידו אע"פ שבא אח"כ ע"א והכחישו עדיף מנשאת ע"פ שנים ובאו שנים והכחישום ואין זה מוכרח כיון דהמשנה לא ס"ל הא דעולא להמקשן ולהירושלמי. א"כ הטעם רק כיון שנעשה מעשה על פיו א"כ כ"ש בתרי ותרי י"ל כן:

והנה הפנ"י פ"ב דכתובות (דכ"ב ע"ב) בד"ה בגמרא א"ר מנחם בר"י כתב שמדברי הגאון מוה' אברהם ברודא בתשו' ח"צ סי' ב' משמע להדיא דלר' מנחם בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא אפי' נשאת לאדם אחר ואינה אומרת ברי לי והטעם דכיון שכבר נשאת בחזקת היתר יצאה מחזקת א"א וקאי לגמרי בחזקת השני שנשאת לו והוא השיג עליו ומ"מ לדעתו ג"כ בכה"ג אסורה רק מדרבנן ע"ש וכ"כ עוד בקו"א סעיף ע' ע"א דהיכא דנשאת יצאה מחזקתה הראשונה לגמרי. ובהפלאה שם ד"ה תוס' ד"ה א"ה כ' וז"ל ולכאורה היה נראה דמזה מוכרח (ר"ל מהסוגיא דיבמות (דקי"ז ע"ב) טעמא דנשאת כו') סברת הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל המובא בתשו' הגאון חכם צבי ז"ל דלר' מנחם בר' יוסי לא בעינן ניסת לאחד מעידיה וכיון דהתם צ"ל לדעת המקשה דאתיא מתניתין כר' מנחם בר"י מדתני מתני' ניסת דוקא תחלה קודם שבא עד השני (כוון לדעת הירושלמי) א"כ לא בעינן ניסת לאחד מעידיה אבל באמת מסוגיא ר"פ האשה רבה משמע דאף לר' מנחם בר"י בעינן ניסת לאחד מעידיה כו' עכ"ל עכ"פ שניהם הפנ"י וההפלאה לא ראו שיש תנא דמסייעא להגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל היינו הרשב"א בחידושיו פ"ג דקדושין (דס"ו). וכמו שכתבתי בשם הרדב"ז וגם לפ"ז הראיה מההיא דיבמות (קי"ז ב') טעמא דניסת היא נכונה ומה שתירץ ע"ז ההפלאה אע"פ שכ"כ הר"ן יש לגמגם ע"ז ולהרשב"א א"צ לזה. אך מ"ש ההפלאה אבל באמת מסוגיא ר"פ האשה רבה משמע כו' דבריו נכונים דהא בהדיא אמרינן שם (דפ"ח רע"ב) א"ר ששת כגון שניסת לא' מעידיה כו' ומיירי בניסת קודם שבאו עדים השניים והגם שי"ל זהו לרבנן דוקא אבל לרמבר"י א"צ לאחד מעדיה זה אינו במשמע דהא אמרינן אי הכי מאי למימרא אפי' רמבר"י לא קאמר כו' משמע דגם לרמבר"י הדין כן והוא אינו מקיל בשום פרט יותר מחכמים ומ"ש הפנ"י דזהו מדרבנן אינו במשמע כלל וגם מדאמרי' היכי דמי אלימא דלא נשאת לאחד מעדיה כו' צריכא למימר דדפנו משמע דהוא איסור ספק דאורייתא וקאי אפי' בנשאת ואח"כ באו עדים והראב"ן תירץ דזהו בדאתא בעל עם העדים אחרונים אז צריך דוקא שנשאת לאחד מעדיה וברי לי אבל בשאר תרי ותרי א"צ לזה. וק"ל דא"כ דבדאתא בעל אע"ג דלא ידעינן ליה ובתרי ותרי יש חומרא יותר משאר תרי ותרי כשלא בא הבעל א"כ מה אומר בגמרא שם אי הכי מאי למימרא אפי' ר"מ בר' יוסי כו' הא אתי למימרא דאפי' בא הבעל עמהם שריא. ועוד איך פריך סוף סוף תרי ותרי נינהו כו' הא בנשאת ואח"כ באו עדים לא אמרינן כן ורק משום שבא הבעל ומנלן דזהו חומרא יותר כיון דלא ידעינן ליה ע"כ תירוצו הוא דוחק. רק נראה לתרץ דבאמת זהו פלוגתא דהירושלמי וש"ס דילן דהירושלמי ס"ל דבנשאת בהיתר אף שלא נשאת לא' מעדיה לא תצא והש"ס דילן פליג ע"ז רק צ"ל שהסוגיא דיבמות (דצ"ג) דפריך מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא נמשך בזה אחר שיטת הירושלמי וכן המקשה פט"ו (דקי"ז ע"ב) טעמא דנשאת כו' ג"כ הוה קס"ד כן וכמש"ש בירושלמי בהדיא והתרצן דמתרץ כדעולא ממילא ניחא אף לש"ס דילן ובודאי לדינא קי"ל כש"ס דילן דאפי' נשאת ואח"כ באו עדים אם לא ניסת לא' מעדיה תצא ומ"מ בענין ברי לי נראה דאין להחמיר כפי' הר"ן כ"א כפרש"י בכתובות (כ"ב ב') והיינו בניסת ואח"כ באו עדים וגם לענין הבנים נראה שהם כשרים בודאי. ובנד"ז שלא באו עדים ממש רק שהבעל אומר סימנים שהוא הוא אף אם נאמר דחשיבי כמו סי"מ לא תצא דעדים ממש ודאי עדיפי מסי"מ. וכיון דלהירושלמי והרשב"א אף בבאו עדים ממש לא תצא יש לסמוך עכ"פ בכה"ג דלא תצא:

קיצור. הפנ"י כ' שדעת הגאון מהרר"א ברודא [ז"ל] ג"כ דאם באו עדים אחר שנשאת לא תצא אף שלא נשאת לא' מעדיה והוא נחלק עליו דתצא מדרבנן. ובהפלאה שם הביא שמסוגיא ר"פ האשה רבה (דפ"ח ע"ב) מוכח דתצא מדאורייתא אא"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי. אמת הראב"ן תירץ הסוגיא אך תירוצו דוחק. והעיקר דדעת הירושלמי הוא כמ"ש הרשב"א והראב"ן אבל ש"ס דילן ס"ל דתצא רק אפ"ל דגם הש"ס דילן יבמות (דצ"ג ע"ב) באומרו סמוך אהני והמקשה (דקי"ז ע"ב) נמשכו בזה דרך את"ל כדעת הש"ס ירושלמי. אבל באמת לא קי"ל כן אך זהו בבאו עדים ממש. אבל בנד"ז שלא באו עדים רק הוא בעצמו אומר שהוא בעלה ונותן סימנים ודאי י"ל דלא תצא:

והנה פ' אלו מציאות (דכ"ח ע"א) את"ל סימנין דאורייתא (אפ"ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל סימנים ועדים ינתן לבעל עדים) סימנין וסימנין (באו שנים ונתנו סימניה) יניח (עד שיבא אליהו) סימנים ועדים ינתן לבעל העדים סימנין וסימנין ועד אחד עד א' כמאן דליתיה דמי ויניח עכ"ל. לכאורה סימנין ועד א' ינתן לבעל הסימנין כיון דעד א' כמאן דליתיה דמי וכ' הרא"ש שם סימנין ועדים ינתן לבעל העדים ואפי' סי' מובהק דעדים עדיפי טפי כו' עכ"ל וע"ש. עכ"פ לפ"ז פשיטא דאפי' סי"מ ביותר ועדים ינתן לבעל העדים (ועי' בהגמ"ר דב"מ סי' תי"ז) וכ"כ הש"ך סי' רס"ז ס"ט סק"ז וראיה לזה מחולין פג"ה (צ"ו א') תדע דאלו כו' לא קטלינן ליה והיינו אפי' בסי"מ גמורים דהא אפי' להמ"ב סי' ס"ג עכ"פ סי"מ נמצא באחד מאלף וא"כ איך יענישו אדם מספק שאפ"ל שלא הוא עיין סנהדרין (דע"ט ב') וכמו דלא אזלינן בתר אומדנא דר"ש בן שטח בד"נ פאד"מ (דל"ז ע"ב) כ"ש בסי"מ שאין זה אפי' כאומדנא דרשב"ש. והא דמהדרינן גט אשה בסי"מ זהו בשביל שזה שואל גט כו' וכן בעיגונא דאתתא כיון שבעלה נאבד מצרפים זה להסי"מ משא"כ סי"מ מצד עצמן ודאי ל"ד לטב"ע כנ"ל. ואף שהפמ"ג בי"ד בההקדמה בכלל סימנים וטב"ע בד"ה דע דשלשה סימנים כתב ולענין אי אתי בי תרי ואמרי פלניא דהאי סי"מ ביותר קטיל גברא כו' הוה כמו טב"ע ועדיף מיניה אין דבריו נראים כלל ונגד דברי הרא"ש פ"ב דבב"מ סי' י"ג הנ"ל. ובתשו' א' דעיגונא מק"ק חומעץ הארכתי בזה. וגם מטעם דרוב הפוסקים ס"ל דחבור ב' וג' סי"ב הוי כמו סי"מ ביותר והרי בחולין שם אמרינן דהאי סימנים והאי סימנים הרי מיירי עכ"פ בחיבור כמה סי"ב לא מהני. מובן דגם סי"מ לא מהני דלא קטלינן גברא אלא ע"פ טב"ע ועי' פ"ז דסנהדרין (דס"ז ע"א) דאף על טב"ע דקלא לא קטלינן גברי דמצי למימר לאו אנא הואי אלא בעינן רואין אותו. וכן מבואר בשבועות פרק ד' (דל"ד ע"א) דד"נ אינה מתקיימת בעידי ידיעה בלי ראיה אף שהידיעה ודאית דומיא דנחבל שם (דמ"ו). וא"כ כיון שנשאת ע"פ שני עדים י"ל דאפי' זה אומר סי"מ שהוא בעלה מהדברים שעברו בינו לבינה לא מהני כלל נגד העדים כמו שנתבאר דעדים עדיפי מסימנים. ועוד כי ענין סימנים אלו מידיעת דברים הנעלמים שעברו הנה נמצא שאלה כזו בתשו' שבסוף ספר בית מאיר סי' ט' בעובדא דיאקב מפין שנתן גט למרים אשר שם אמר יאקב הנ"ל סימנים רבים ועצומים מדברים שעברו שמהם ברור שהוא יאקב מפין (בן חורגו של ר' נח) והוא בעל מרים הנ"ל כמבואר שם בהגב"ע ס"ז בעדות ה"ר ליב ייערטשינער וסעיף ט' בעדות הישיש מו' מרדכי וסעיף י' בעדות ה"ר ליב ש"ץ. וסעיף י"א הינטער דעם וואלד כו' וכן ססעי"ף י"ב איך ווער אייך סימנים זאגין גידיינקט איר כו' (ומלבד הסימנים בגופו סעיף י"ג). וססעי"ף י"ג אמר אבי חורגו מכח הסימנים (שאמר לו) א"א שיהיה איש אחר שיוכל לידע הסימנים הנ"ל וכן בסעיף ט"ז בעדות בינוש וע"ז כ' הבית מאיר בתשובתו שם דף י"ד ע"ד וז"ל והסימנים שהיה מגיד לסי' הכרה סימני' כאלו לא מצינו בכל התורה לא אשכחן כ"א סי' בגופו או בכליו למאן דלא חייש לשאלה או בכלים דלא מושלי אינשי אבל סימנים הגדולים ידיעת הנעלמים במה שעבר לא מצאנו ובפרט לרמאי כאשר אבאר עכ"ל וכ"כ עוד אח"כ וז"ל מלבד מה שהחלטתי מסברא דלא מצינו דלהוי ידיעה במה שעבר נחשב סי' וא"א להתירה עי"ז עכ"ל הרי ס"ל אפי' סימנים רבים ועצומים שאמר מהידיעה במה שמוכרח שהוא יאקב מפין לא מהני כלל אפי' להצטרף להסימנים שבגופו להחשיבו יאקב מפין וא"כ מדבריו מובן דסימנים כי הנך שאמר ידיעת הנעלמים במה שעבר לא נחשב סימנים כלל. וקשה עליו דלכאורה הרי מצינו זה בהדיא במד"ר פ' ויגש פצ"ד ע"פ וירא את העגלות אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפ' עגלה ערופה היית עוסק הה"ד וירא את העגלות ויחי רוח עכ"ל וכן פרש"י בחומש שם סימן מסר להם כו' הרי בהדיא שידיעת הנעלם ממה שעבר חשוב סי' עד שעי"ז האמין להם יעקב וכן ע"פ כי פי המדבר אליכם בפ' ויגש היינו מה שמדבר בלשון עברית כמ"ש בילקוט והיינו לה"ק במד"ר אמור פל"ב כי פי המדבר אליכם בלה"ק מ"מ משמע דהיינו ל' עברי שהרי בילקוט פ' שמות נ"ד א' ע"פ שני אנשים עברים נצים מכאן שהיו מדברים עברית שנאמר כי פי המדבר אליכם. וצ"ע בסנהדרין (דכ"א ע"ב). וא"כ אטו עוד אנשים מעבר הנהר לא יכלו לדבר עברית ואעפ"כ נחשב סי' כש"כ סיפורים רבים מענינים שעברו מזמן השידוך שלו עמה עד עת פרידתו ממנה דנחשב סימנים גם מצינו ע"פ ויהי בבקר והנה היא לאה דיעקב מסר סימנים לרחל א"כ נחשב זה סי'. וכמ"כ הכא שאמר סימנים רבים ועצומים ונפלאים שזה נחשב לע"ד יותר אפי' מסי' מובהק שבגמרא כי סי"מ אפשר מ"מ דאתרמי א' מני אלף. ועי' בק"ע סעיף צ' בשם תשו' הר"א מזרחי סי' ל"ז שאפשר לדעת הרי"ף והרמב"ם אין משיאין את האשה גם ע"פ סי"מ והיינו מה"ט. אבל סי"מ אלו שאומר מהדברים שעברו בינו לבינה מעת היותו עמה עד שנפרד ממנה ע"ז לא שייך כלל לומר דאתרמי סי"מ כסי"מ שאטו נביא יהיה זה כי לזה צריך נבואה להגיד כל הדברים הנסתרים שעברו בינו לבינה. וכמ"ש בנביאים מלכים ב' סי' וא"ו י"ב כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך הרי לידיעת דברים הנעלמים צריך נבואה כאלישע. ע"ד כ"א גלה סודו אל עבדיו הנביאים. וא"כ היה נראה לומר דהסימנים הללו הם כשני עדים ואולי הם ג"כ כמו אתא גברא וקאי דעדיף משני עדים בפ' האשה רבה (דפ"ח סע"א). וע"ש בתוס' ד"ה אתא ועכ"ז י"ל דהא מצינו שרחל מסרה הסימנין ללאה במגילה (י"ג ב') וב"ב פי"נ (דקכ"ג) וה"נ י"ל שמא בעלה המומר נתכוין להקניטה ומסר כל הסימנין לאיש א' שדומה לו קצת שיוציא ממון מהאשה וכתב לו כל הסימנים בכתב באר היטב ובאמת לא זה הוא בעלה והראיה שהרי עד א' אומר שהיה מכיר בעלה של זה היטב וראה את איש זה האומר שהוא בעלה ואין לו כלל תואר פני בעלה ומאחר דעד א' נאמן בעדות אשה לומר שמת א"כ אולי ה"ה כשמעיד שזה אינו בעלה י"ל ג"כ נאמן שהרי עד א' נאמן בעדות אשה כבי תרי ואע"ג דבפ' אלו מציאות (דכ"ח א') אמרי' את"ל סימנין דאורייתא עדיפי מעד א' זהו בדבר שבממון דעד א' אינו קם לממון אבל בעדות אשה דנאמן עד א' כבי תרי י"ל דעדיף מסימנים שהרי ע"פ סימנים בינונים אין משיאין את האשה ואפי' בצירוף סימנים בינונים רבים יש דעות דאין משיאין האשה ועמש"ל בשם הר"א מזרחי ובע"א לכ"ע משיאין משום דנאמן כבי תרי וכ"ש בהנך סימנים דהבית מאיר דוחה אותן לגמרי. וגם שי"ל שמסר הסימנין א"כ ע"א עדיף מינייהו וא"כ אפי' נאמר שכאן הוא כדין נשאת ע"פ עד א' אין להוציאה מחמת הסימנין דהא עד א' בעדות אשה שמת בעלה עדיף מסימנים ונוסף ע"ז שיש עד א' מכחיש שאינו בעלה וגם הוא עדיף מסימנים שהרי בא ג"כ להתירה. ועוד י"ל שזה העד אחד מצטרף עם העד א' שנשאת על פיו וה"ל שני עדים להתירה ואין כח בהסימנים נגד שני עדים וגם יש פנים לומר דחשיב נשאת ע"פ שני עדים. ואח"כ נולד הכחשה מסימנים שכנגדם עד א' י"ל ודאי אין לחוש. וקצת ראיה להבית מאיר מהגמ' פ"ג דתענית (דכ"ג סע"א) אמר חוני המעגל אנא ניהו לא הימנוהו לא נהגו ביה יקרא כדבעי ליה חלש דעתיה כו' וקשה שמסתמא היה יכול לומר להם סימנים מדברים שעברו בימיו אלא חשו שמא ידוע לאיש אחר סימנים אלו וע"כ לא סמכו על הסימנים האלו כלל. גם מ"ש הבית מאיר ובפרט ברמאי הנה אע"פ שהש"ך בח"מ סי' רס"ז סק"ג מסיק דסי"מ גמור כמו נקב יש בו בצד אות פלונית מהני אפי' ברמאי. הנה בשט"מ שם כתב בשם הרמ"ך וז"ל ואם הוא ידוע ברמאי אפי' אמר סימנים מובהקים לא יתנו אא"כ יביא עדים שהיא שלו. וגם הראב"ד שם כ' אבל אם לא יביא עדים לא ידעתי אם נותנים לו אפי' בסי' מובהק עכ"ל והיינו אפי' סי"מ לגמרי מדבעי עדים דוקא וכ"מ ממ"ש תחלה והראב"ד כ' כו' כיון דאית בה סימן מובהק משמע דמפרש סימן מובהק היינו סי"מ לגמרי יעו"ש. ועכ"ז ברמאי ידוע לא מהני סימן מובהק. ואף להש"ך דסי"מ לגמרי מהני אפי' לרמאי זהו משום דבאבידה מהני סי' בינוני לכן גם ברמאי מהני סי"מ לגמרי להחשיבו כסי"ב משא"כ בעדות אשה דסי"ב לא מהני א"כ גם סי"מ דרמאי נחשב רק כסי"ב וכיון דנחשב רק סי"ב אין כחו להכחיש העדים שנשאת על פיהם והעד אחד שמעיד שאינו בעלה:

קיצור. בפ"ב דב"מ מבואר דאפילו את"ל סימנים דאורייתא עדים עדיפי ואפי' מסי"מ לגמרי עדים עדיפי וכן מוכח בחולין פג"ה (דצ"ו ע"א) דטב"ע עדיף מסי"מ והרי נשאת ע"פ עדים היינו ע"י טב"ע א"כ עדיף מסי"מ שאומר האיש. עוד שהבית מאיר בתשובה סי' ט' כתב דהסימנים מידיעת דבריו הנעלמים אף שהם סימנים רבים מאד לא נחשבו כלל לסימנים שנזכר בגמרא. ולכן אף שהי' שם תרי ותרי וסימנים רבים ועצומים כהנ"ל המסייעים להנך תרי האומרים שזהו בעלה לא צירף אותם כלל למידי ודן הדבר כדין תרי ותרי ועי' ש"ך בח"מ סי' רס"ו סק"ו ובאמת צ"ע מה שעשה מהנך סימנים דידיעת דברים הנעלמים ללא דבר שלפע"ד מוכח מהכתובים דחשיבי סימנים. ואם חשיבי סימנים י"ל דעדיף גם מסימן מובהק כי זהו כמו דבר ברור ממש. אך זה י"ל שבעלה מסר הסימנים לאיש אחר. ובאמת אינו בעלה. וכמו ברמאי אין מחזירין אבידה אף בסי"מ מה"ט. וכיון דאף אם הוי סי"מ שמדין הגמ' לא תצא כמו שנתבאר כ"ש בהנך סימנים שי"ל שמסר הסימנים שלכן להבית מאיר לא חשיבי סימנין א"כ לא תצא. ועוד שיש עד א' שאומר שמכיר בעלה היטב וזה אינו הוא ואפ"ל עד ע' בעדות אשה עדיף גם מסי"מ:

נמצא יש שלשה טעמים להתירה שלא תצא הא' דלו יהא הסימנים שאומר האיש חשובים סי"מ לגמרי י"ל דלא תצא כיון שנשאת ע"פ שני עדים. הב' שי"א דסימנים אלו לא חשיבי מצד שאפ"ל שהבעל מסר הסימנים לזה. הג' מצד שיש עד אחד שראה אותו ואומר שאינו בעלה. וע"א אע"פ שבדבר שבממון גרע מסי"מ מ"מ בעדות אשה שהאמינוהו כשנים י"ל דעדיף מסי"מ. ועוד אפ"ל היתר ע"פ המשנה וגמרא בגיטין פרק הזורק גט (ד"פ) כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה כו' ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וביבמות פ"י (דצ"א ב') ואמאי נימא מאי הוה לה למיעבד איבעי לה לאקרויי לגיטא. וכתבו התוס' ס"ד דהכא לא שייך איבעי לה לאקרויי לגיטא כמו לעיל גבי הי' במזרח וכתב במערב. דהכא מיירי אפי' אקריאת גיטא אחר כתיבה קודם נתינה ועיילי' לבי ידיה ואיחלף. ומשני דאיבעי לה לאקרויי לגיטא לאחר שנתן לה הסופר. ובפ"ב דגיטין (די"ט ע"ב) בד"ה צריכי כתב ג"כ בחד תירוץ כן וז"ל אי נמי התם בעייליה לבי ידיה וקנסינן לה דאיבעי למהדר מיד לאקרויי או לאחר נתינה עכ"ל. ולתירוץ ראשון שם מיירי דלא קראוהו כלל ובחה"ר שם כ' כתירוץ האי נמי וכ"פ בש"ע סי' קל"ה ובתשו' א' כתבתי שיש להעמיד ג"כ התירוץ הראשון של התוספות ע"פ הדין דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן היכא דלא ריעא טענתיה כמ"ש המל"מ רפ"ג מהל' יבום ועי' בב"ש סי' קמ"א סעיף נ"ו ס"ק פ"ד בשם רי"ו ובמכמ"א שער וא"ו סס"י יו"ד ב' דמשמעות הב"י נ' דלא ס"ל כן וכן מצאתי בחידושי הריטב"א פרק המקבל ס"ל דבש"ק הבעל נאמן משום דאומר גירשתי וכ"פ הלבוש סי' קמ"א סנ"ו ופשטא דגמ' דיבמות (דצ"א ע"ב) משמע כתירוץ הראשון וכ"כ הש"ג פרק הזורק גט בשם הסמ"ג ר' אליעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט כו'. ובירושלמי מה אנן קיימין אם בשטעה אף ר' אליעזר מודה (פירוש בקה"ע אי בדידעינן בודאי שטעה הסופר ודאי דאף ר"א מודה דתצא) אם בשלא טעה אף רבנן מודו (פירוש אי בדידעינן שלא טעה אף רבנן מודו דלא תצא דודאי עשו קנוניא) אלא כן אנן קיימין בסתם (דלא ידעינן אי טעה אי לא) ר"א חשש שמא לא טעה ורבנן חוששין שמא טעה ובקה"ע הגיה ר"א לא חשש שמא טעה. ובתוספות קה"ע הביא מ"ש בספר הון עשיר. אם בשטעה אף ר"א מודה דרגלים לדבר כו' ור"ל דאף אם ודאי טעה הסופר ונתן הגט לאשה ושובר לאיש אין זה רק רגלים לדבר. אבל לא הוה דבר ברור שלא קיבלה הגט. שהרי י"ל שאע"פ שהסופר טעה הנה האיש והמסדרים קרוב שהכירו טעותו והחליפו את של זה לזה אלא דמ"מ רגלים לדבר חשיב כיון שידענו שהסופר טעה וגם אח"כ הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה ובחידושי הרשב"א הביא הירושלמי הנ"ל ומ"ש בתוס' קה"ע די"ל דש"ס דילן פליג אירושלמי לתירוץ קמא דתוס' (די"ט ע"ב) והרשב"א ס"ל כתירוץ הב' דמיירי בעיילי לבי ידי' ואין כ"כ רגלים לדבר משא"כ לתירוץ קמא יש רגלים לדבר דקראו תחלה וניתן הגט כראוי. דבריו תמוהים וכתבם שלא בהשגחה כלל דהא אדרבה נהפוך הוא דלתירוץ קמא אין רגלים לדבר כלל דלתירוץ קמא מיירי שלא קראו הגט כלל קודם נתינה משא"כ לתירוץ ב' מיירי בדקריוה ובתר הכי עיילי' לבי ידי' וכמבואר ג"כ בהרא"ש שם סי' י"ו. וא"כ כיון דלתירוץ ב' ס"ל להרשב"א כהירושלמי כ"ש לתירוץ קמא. והנה באירוסין יכול להיות שנתארסה מיד אחר הגט כיון שהגט נכתב צ' יום מוקדם עי' (גיטין י"ח). והנה בגמרא גרסינן היכי דמי לאלתר אמר רב יהודה אמר שמואל כו' עמדו זהו לאחר זמן וכ' הריטב"א כלומר ומגורשת גמורה היא נ"ל דהיינו דוקא כשאמרה היא שגט נמי נתן לה אלא שנפל מידה כו' הא לאו הכי ודאי לא הי' מכשיר שאם היה עומד (צ"ל שאם היא אומרת) שלא נתן אלא השובר שבידה והוא אומר כן אנו מאיזה טעם נכשיר אחר שלא נשאת א"ו כדפרישית כן נ"ל וצ"ע. ומיהו לרב אדא בר אהבה דאומר נשאת זהו לאחר זמן אתי שפיר משום דלאו כל כמיניה לאבד זכותו של שני ושמא אח"כ החליפו להוציאה מתחת ידו עכ"ל. ופירושו בהא דרב יהודה אמר שמואל הוא דוחק גדול והנה הרשב"א כתב דלאו דוקא נשאת אלא ה"ה נתארסה. ובקה"ע בירושלמי כתב דבנתארסה שייך קנוניא שיוכל הראשון להחזירה משא"כ בנשאת הקשו התוספות (דפ"א א') מה קנוניא שייך דכיון דנשאת לשני לא מצי הראשון להחזירה. ותירצו אבל באמת משמע דבנשאת פשוט יותר דלא כל הימנו לאבד זכותו של שני מבאירוסין. וענין הקנוניא י"ל שמכוונין לאסור אותה על בעלה השני לפי שהיא שונא אותו כ"כ הב"ח סי' קנ"א וכ"כ הפני משה בירושלמי וכ"כ מהר"ם שיף. וע"ש דגם בהא דשמואל ס"ל שייך קנוניא ולא כהריטב"א ומהפוסקים הנ"ל מבואר דאף גם שהיא אומרת ג"כ שהשובר שיוצא מתחת ידה זהו שנתן לה המגרש בתורת גט עכ"ז אינם נאמנים לאבד זכותו של שני שנתארסה או ניסית לו. ולכאורה פלוגתא דת"ק ור"א זהו כעין פלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה סוף נדרים גבי האומרת טמאה אני לך דת"ק כמשנה ראשונה ור"א כמשנה אחרונה שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר כו' ואפ"ל דת"ק דכאן אוסר כאן אף למשנה אחרונה דהכא שאני שיש רגלים לדבר שהגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה ועוד התם איסור לאו והכא איסור אשת איש. ולכאורה מכאן יש קצת ראיה לענין אומרת טמאה אני לך דאפי' יש רגלים לדבר לא מהימנא אם לא ברגלים לדבר חזקים מאד ואין כאן מקומו. ועכ"פ דין זה ודאי יש בו לאסור לפחות כמו בהאומרת טמאה אני לך ואם משום דהתם לא עבידא לבזויי נפשה כיון דשם מיירי באונס שאומרת שנאנסה א"כ גם כאן בנשאת יש בזיון זה דהא נשאת ה"ל כאנוסה והנה שם סוף נדרים איתא בהר"ן ואיכא למידק כיון דמדינא כו' יש מי שתירץ משום מגדר מילתא והוא מחידושי הרשב"א שם דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מלתא כו' יעו"ש והר"ן הקשה עליו שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אלא להוראת שעה כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא. אך התוספות שם כ' ג"כ ע"ד הרשב"א וז"ל ונ"ל דכיון שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא זאת עכ"ל הרי כתבו לעקור דבר מבואר שמדינא אסורה אלא שהם עוקרים האיסור. וזהו ע"ד מ"ש הרשב"א מיהו הוסיפו דברים דכיון שיש לחוש כו' בסברא זאת. ור"ל כמ"ש התוספות ביבמות ר"פ האשה רבה (דפ"ח סע"א ודפ"ט סע"ב) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה (ודפ"ח סע"א) כ' שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה והיינו אפי' בקום עשה ולדורות וכן פי' התוי"ט סוף נדרים דברי התוספות דנדרים הנ"ל שהם ע"ד שכתבו ביבמות שם ועמ"ש במ"א על דברי רש"י בגיטין פרק הזורק (דע"ט ב') בד"ה והולד ממזר מזה ומזה אם החזירה הראשון וילדה לו בן הוי ממזר מדרבנן שהקשו ע"ז הרשב"א והר"ן שי"ל ג"כ לתרץ דברי רש"י דס"ל שיש ביד חכמים לעקור הגט לגמרי בדבר הדומה דהיינו ממש ששינה במטבע שטבעו חכמים כו' וא"כ עד"ז י"ל גם כאן שעקרו חכמים דברי האיש המגרש והגרושה משום לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה וה"נ הרי יש טעם גדול שהרי הוחזקה גרושה ויש לתלות החילוף בקנוניא ואף שהוא סברא רחוקה עכ"ז אפשר הוא לכן כדי שלא לאבד זכותו של שני עקרו חכמים האיסור מכל וכל ועי' יבמות שם (ד"צ ע"ב) גבי ת"ש בטלו מבוטל דגם באיסור א"א ממש י"ל שעקרו הדבר כו' אלא דהתם לא קאי כן דשם אין טעם וסמך כו' כמו כאן דיש לחוש לקנוניא כו'. הטעם הב' כתב הר"ן בנדרים שם די"ל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וכ"ש הכא י"ל כן לפמש"ל בשם הב"ח דהקנוניא שהיא מכוונה להפקיע א"ע מן השני כי היא שונאה אותו. ומשמע בגמרא דיבמות שם (ד"צ ע"ב) גבי בטלו מבוטל דאף היכא דלא אמרינן ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה מ"מ יש לומר דאפקעינה לקדושין שזה אינו נקרא כלל מתנין לעקור דבר מן התורה ע"ש לכן כך י"ל הטעם כאן דאל"כ כיון דמתניתין ס"ל תצא מזה ומזה כו' וגם ר' אליעזר מודה לי' דעד שלא נשאת אין זה גט איך סמכו בפשיטות דמשנשאת לא כל הימנו כו' א"ו צ"ל משום הפקעת קדושין. ואף שבתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ה כתב שלא בכל מקום אמור כן אלא היכא דאמור אמור היכא דלא אמור מדנפשין לא אמרינן והביאו אדמו"ר נ"ע בתשו' סד"ה בנידון אלמנה מינקת שניסת. אמנם נראה כוונת הרשב"א היכא דלא אמור היינו שלא נזכר בגמרא שיהי' הדין כן כגון בנידון שנשאל שם במקדש בפסולי עדות דרבנן שי"ל דבאמת הוה קדושין. אבל בנד"ז שהדין נזכר לא כל הימנו מן הראשון כו' רק לא ידעינן כ"כ הטעם מדוע פליג ר"א כ"כ בפשיטות על הת"ק דמתניתין שפיר י"ל דמשום הפקעת קדושין נגעו בה וכמ"ש הר"ן בנדרים שם אף שלא נזכר בהמשנה טעם זה אלא דשם אח"כ דחה טעם זה דע"כ צ"ל דוקא בנבעלה לכשר כו' ואינו במשמע מלשון המשנה. אבל כאן אין שובר על טעם זה וכה"ג פרש"י פכ"ב דשבת (דף קמ"ה ע"ב) גבי ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה שהוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה וכ"כ מהרי"ק סוף שרש למ"ד בשם רשב"א ועיין בית מאיר סי' י"ז ס"ג דהרשב"א בתשובה סי' אלף קס"ב ס"ל ג"כ כפרש"י והרי בגמרא פרק האשה רבה לא נזכר כלל טעם הפקעת קדושין רק משום חומר שהחמרת עליה בסופה אקילו בה רבנן ומשום עיגונא אע"כ צ"ל דס"ל דאעפ"כ ס"ל לרש"י והרשב"א דתוכן הטעם הוא משום הפקעת קדושין ובתשו' הרשב"א הנ"ל ביאר אלמא לא אמרו אלא כי איכא סמך כי ההיא דעד א' דסמכינן אסהדותי' דעד ואפילו בגמל"ת כו' הרי בכה"ג סמכינן אהפקעת קדושין. ומה שהפנים מאירות ח"א סי' פ"ט הקשה על פרש"י אין דבריו כלום דלא שייך אפקעינהו אלא כשלא הוכחש העד א' אבל אם אח"כ הוכחש הרי שנינו עד אומר מת ובאו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא. דבכה"ג ודאי לא אפקעינהו דלא אמרינן אפקעינהו אלא במקום שיש טעם הגון וכמ"ש הרשב"א דבכדי לא אפקעינהו כו' כדלקמן וכשהוכחש העד אין לך בכדי גדול מזה וכן מבואר בהדיא בשט"מ פ"ק דכתובות (על דף ג' ע"א) בשם הרשב"א וכדלקמן. והנה כמ"כ י"ל בנדון המשנה דלא כל הימנו דודאי איכא סמך דאחר שהוחזקה גרושה בעדים ונשאת על פיהם תו יש סברא שלא להאמין אי משום קנוניא אי משום שאין עדים נגד העדים והחזקה והנשואין ע"כ בכה"ג סמכינן על הפקעת הקדושין. ובשט"מ פ"ק דכתובות (דף ג' ע"א) סד"ה כל דמקדש כ' בשם הרשב"א וז"ל כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וא"ת מ"ש מטבע במשאל"ס דלא אפקעינהו רבנן לקדושין משום עגונות י"ל דבכדי לא אפקעינהו רבנן לקדושין אלא היכא דאיכא בידא גיטא כדהכא א"נ בעד אחד שמעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא כדאיתא בר"פ האשה רבה דסמכא אהימנותיה דעד ואפי' בגמל"ת ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו'. וכן פרש"י בשבת פ' חבית גבי אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד ואע"ג דכי אתא בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם פרק האשה רבה היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקדושין לגמרי אלא משום דסמכינן אדיוקא דאתתא ומימר אמר אתתא דייקא ומינסבא וכיון שבא הבעל איגלי מילתא דלא דייקא שפיר כו' עכ"ל והאריך מ"מ י"ל דוקא כשנתברר שהעד שיקר כמו כשבא הבעל או שבאו שני עדים והכחישוהו ועי' בש"ע סי' י"ז סעיף ל"ז.וה"נ בנ"ד איכא טעמא דלא כל הימנו כו' וי"ל דעיקר טעמא משום אפקעינהו רבנן כו' דאל"כ איך סמכו בפשיטות אהא דלא כל הימנו כו' שלא להאמין להאשה עצמה ולבעלה הראשון כו' ומ"ש מהאומרת טמאה אני לך דנאמנת למשנה ראשונה דשלהי נדרים וא"ת דר' אליעזר דאמר לא כל הימנו כו' ס"ל כמשנה אחרונה דשם וגם הלא הכא נוסף ע"ז שיש רגלים לדבריה שהגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה אלא י"ל משום הפקעת קדושין נגעו בה ולכן א"ש הא דלרב יהודה אמר שמואל תיכף שעמדו נקרא לאחר זמן ומגורשת גמורה היא כו'. והנה בכתובות רפ"ק (דף ב' סע"ב) אלא רבא סברא דנפשי' קאמר כו' ואפקעינהו כו' צ"ל איך מסברא דנפשי' סמך לומר דכאן אפקעינהו כיון שלא בכל מקום אמור כן ומנ"ל לרבא דהכא אמרינן כן ובשט"מ כ' ע"ז בשם הרשב"א כלומר מסברא דנפשי' קא מפרש להו למתניתין בהכי מת הוא דוקא אבל חלה לא. ובסיפא מת וה"ה חלה משום דאין אונס בגיטין דסברא הוא דרבנן בכי הא מלתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות. והני מתניתין למידק מיני' דיוקא תני להו ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשי' עכ"ל ועד"ז י"ל דכמ"כ ממשנתינו דלא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני י"ל דמשום הפקעת קדושין נגעו בה דה"נ יש סברא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן דהכא גדול יותר מתקנת עגונות כיון דנשאת בהיתר איך בלא עדים יעשו בניה ממזרים כו' וגם איכא זילותא דבי דינא ואעפ"כ מכיון שיש רג"ל שהדבר אמת שהרי הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה והיא האשה עצמה אומרת כן ע"כ הוכרח לטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין ואין לומר מאחר שכ' הרשב"א דבכדי לא אפקעינהו רבנן לקדושין אלא היכא דאיכא בידא גיטא כדהכא ע"כ בשלמא התם הי' בידה בתחלה גט כשר רק שאח"כ נתחדש בו פסול מחמת אונס וא"כ בכה"ג הוא דאמרינן אפקעינהו מה גם שסיים הרשב"א בשט"מ שם דה"נ לאו אפקעתי' גמורה אלא משום דאמדינן לי' לדעתי' דבעל דאסקא לדעתא לאונסי' ומדבעיא לי' לאתנויי ולא אתני' אחולי אחיל לאונסי' כו' עכ"ל. משא"כ במשנתינו דכתב סופר גט לאיש כו' שלדברי האיש והאשה לא ניתן הגט לידה כלל ונצרך להפקעה גמורה בלי שום גט. אך זה אינו דהא כ' הרשב"א א"נ בע"א מעיד שמת בעלה כו' וכדלעיל. וה"נ הסברא דלא כל הימנו מן הראשון כו' לא גריעא מעד א' ומעד מפי עד וא"כ יש לסמוך בכה"ג על אפקעינהו כו' מיהו ק"ל מהירושלמי פט"ו דיבמות סוף ה"ד אין בידי דהיא שריא לך אלא תהא יודע דבני דההוא גברא ממזירא קומי שמיא. ואמאי נימא אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' והבנים כשרים ואפ"ל כיון דאתא גברא וקאי בכה"ג לא אמרינן אפקעינהו וקשה דכיון דהיא שריא לו בב"ד של מטה נימא אפקעינהו רבנן כו'. ואפ"ל דלא שייך אפקעינהו רבנן אלא גבי עד א' שם הוצרכו לזה אבל כשנשאת ע"פ שני עדים דמדינא דאורייתא לא הוצרכו כלל לענין אפקעינהו ע"כ כשבאו שנים והכחישום לא אמרינן אפקעינהו אך זה אינו מספיק דמ"מ כיון שאח"כ בא הדבר לידי הכחשה והדין שמ"מ לא תצא למה לא נאמר אפקעינהו רבנן וכמו גבי גט דאם אירע אח"כ אונס אמרינן אין אונס בגיטין משום דאפקעינהו כו' וא"כ אמאי אמר דבני דההוא גברא ממזירא קומי שמיא. ואפ"ל משום דבירושלמי לא נזכר כלל בשום מקום ענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. גם פ' השולח ה"ב גבי בטלו מבוטל לא נזכר טעם זה אדרבה משמע שם דמ"ד בטלו אינו מבוטל ס"ל דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת כמו על שמן וענבים על היין שאמרו בית הלל שאין תרומתן תרומה אע"פ שמדאוריי' תרומתן תרומה. משא"כ בש"ס דילן פ' השולח (דף ל"ג ע"א) אמרו הטעם משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וזה הטעם מספיק אף לר' נתן בר' אושעיא פרק האשה רבה (דף פ"ט) דס"ל אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת שהרי הקשו מזה שם (דף צ' ע"ב) למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ת"ש בטלו מבוטל דברי רבי רשבג"א אינו יכול לבטלו. ותירצו מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. ור"ל וא"כ אין זה כלל עקירת דבר מה"ת משא"כ גבי תורם מן הטהור על הטמא כו'. וא"כ הירושלמי פ' השולח ה"ב שמפרשים טעמא דרשב"ג ע"ד שב"ד מתנים לעקור דבר מה"ת דומיא דתורם זיתים על השמן כו' ע"כ צ"ל דלא ס"ל כלל ענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וצ"ע בש"ס דילן פרק האשה רבה שם מדוע לא הביאו מהא דאם תרם זיתים על השמן דמשמע דאינה תרומה כלל והדרא לטבלא וכמ"ש הר"ש פ"ק דתרומות משנה ד' ותורת טבל גמור עליהן כו' ולא דמי לתורם מן הטמא על הטהור אף במזיד כו'. ועי' בהרמב"ם פ"ה מהלכות תרומות דין ח' ודין י"ח ובש"ע י"ד סי' של"א סעיף ס"ב בש"ך ס"ק צ'. ועמ"ש מזה על המשנה פ"ק דתרומות מ"ד. ונחזור לענינינו דכיון דבירושלמי לא נזכר כלל ענין הפקעת קדושין רק משום ב"ד מתנין לעקור. ע"כ אמר קמי שמיא גליא דהוא ממזירא. אבל לש"ס דילן דס"ל אפקעינהו לכן היכא דאמרינן אפקעינהו הבנים מן האחרון כשרים לגמרי. אלא דגבי אתא בעל וקאי פליג ש"ס דילן לגמרי על רב וס"ל דתצא אף בנשאת ע"פ שני עדים דה"ל כנתברר ששקר העידו. ולכן בדין המשנה דכתב סופר גט לאיש כו' דלאחר זמן לא תצא היינו משום דלא חשיב כלל נתברר שלא נתגרשה. וגם לא חשיב שיש עדים שלא נתגרשה והרי הוחזקה גרושה. ולכן רק משום הסברא שיש רגלים לדבר שלא נתגרשה והיא ובעלה הראשון נראה כן מדבריהם ע"ז סמכינן על הפקעת קדושין ומתירין אותה לבעלה השני ולולי הטעם דהפקעת קדושין הי' קשה איך לא חיישינן לדבריה כו' כיון שיש רגלים לדבר כו':

(ע' במפתחות):

יש להקדים בקצרה תוכן הענינים שעליהם יש לצדד להתיר. האחד שיש לומר דאע"ג דקיי"ל בש"ע ח"מ סי' ל' סעיף [ב'] דעדות המכחישים זה [את] זה בחקירות עדותן בטלה אף בדיני ממונות ולא כהראב"ן סי' מ"ג שהביא הש"ך עכ"ז י"ל דהיינו בכת אחד שמכחישים זא"ז בחקירות אבל בשתי כתי עדים שלא נצטרפו זה לזה בראיה והגדה י"ל עדותן קיימת בעצם הממון וכ"ד הנתי"מ סי' ל' סק"ב אך טעמו אין נראה לע"ד אבל הדין י"ל דין אמת:

השני י"ל דעד א' המעיד על מיתת הבעל נחשב בזה כשני עדים בממון כיון שהוא נאמן בכאן כשני עדים כדמוכח בירושלמי פט"ו דיבמות ה"ו ובתוס' קה"ע שם ד"ה חייליה לרב. וכ"כ הפני משה שם ד"ה חייליה לרב. ולפ"ז יצא לנו בנד"ז שיש שני עדים על מיתת בעלה והעיד כל א' בב"ד אחר ובעיר אחרת שהן שתי כתי עדים כיון ע"א נאמן בזה כשני עדים. ולכן כיון ששניהם מכוונין בגוף העדות שבעלה נהרג אף שמכחישין זא"ז בהזמן שזה אומר שהמעשה היה בסוכות וזה אומר שהמעשה היה במרחשוון ה"ל כשתי כתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות דעדותן קיימת כיון שלא נצטרפו להיות כת א' כלל:

השלישי שי"ל דלבד שי"ל עדותן קיימת כדין עד אחד שנאמן בעדות אשה אלא י"ל דנחשב ג"כ כדין נשאת ע"פ שני עדים ממש ולא כעד א' והיינו משום דכיון דאמרי' דבשתי כתי עדים אין פוסל ההכחשה בחקירות ולכן כיון ששניהם מעידים באמתת גוף המעשה נחשבים שני עדים דהדר ה"ל כדין עדים המכחישים זא"ז בבדיקות. וכדין א' אומר מנה וא' אומר מאתיים דמצטרפין. וגם יש לצרף לזה שיש קצת אחרונים ס"ל דשני עדים המכחישים זא"ז בחקירות בכת א' נאמנין בעדות אשה כמ"ש בתשו' הב"ח סי' צ"ד ותשו' עה"ג סי' ס"ז ושב"י חאה"ע סי' י"ח:

הרביעי דבנשאת ע"פ שני עדים בהיתר ואחר שנשאת באו שני עדים אחרים והכחישום ואמרו דבעלה קיים. יש דיעות מקצת גדולי הראשונים דלא תצא כמ"ש בתשו' הרדב"ז חלק ד' (בדפוס סדילקאוו) סס"י נ"ז בשם הרשב"א בחידושיו בקדושין פרק האומר (דס"ו) סד"ה מאי לא נמצא. וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז בשם הרמ"ה וחידושי אבן מיגאש פ' חזקת (דל"א). וכ"כ בפנ"י פ"ב דכתובות (דכ"ב ע"ב) בד"ה אמר ר' מנחם בר' יוסי בשם הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל שבתשו' ח"צ סי' ב' וכ"כ בהפלאה שם בשמו ואף שהם השיגו עליו וכן עיקר כדמוכח בגמרא ר"פ האשה רבה דתצא רק שיטת הפוסקים הנ"ל זהו שיטת הירושלמי אבל לפי גמרא דילן קיי"ל דתצא. ובודאי דקיי"ל כש"ס דילן דבתראי נינהו כמבואר בכל הפוסקים מ"מ זהו אם באו עדים ממש והכחישום אבל בנד"ז דליכא שום עדים רק האיש לבדו שאומר שהוא בעלה של זו ואין עדים שהכירוהו אדרבה עד א' אומר שאינו הוא רק שהוא נותן סימנים רבים ועצומים שהוא הוא אף שהסימנים הם סימנים גדולים ובצירופן יחד עדיפי טובא מסימנים מובהקים. מ"מ כיון שאפשר לומר שבעלה של זו מסר הסימנים לאיש א' הדומה לו קצת כדי להקניט אשתו ולהוציא ממנה ממון ולהוציאה מבעלה א"כ י"ל שאין זה דומה כלל לבאו שני עדים שבעלה חי. ומאחר דלא באו שני עדים י"ל דלא תצא כיון שנשאת ע"פ שני עדים כנ"ל:

החמישי י"ל דדין זה דומה קצת לדין המשנה פ"ח דגיטין (דף פ') כתב סופר גט לאיש כו' דכיון שנשאת או אפי' נתארסה לא תצא מבעלה אף שיש ראיות גמורות שלא נתגרשה עדיין כלל וגם לדבריה עצמה כן הוא שהרי השובר יוצא מתחת ידה במקום גט אעפ"כ כיון דנתארסה או נשאת בהיתר לא תצא ותלינן בקנוניא אף אם ניכר לב"ד שאין דעת האשה על קנוניא עכ"ז אנו אומרים שמא קנוניא הוא ולא תצא מהיתרה וע"כ היינו כיון שנשאת בהיתר אין מוציאין אותה מבעלה אלא בראיה ברורה ולפחות ע"פ שני עדים אבל בלא עדים אין מוציאין אותה אף שיש ראיה עצומה שלא נתגרשה וגם היא עצמה מעידה כן אין חוששין כיון שיש לתלות בקנוניא אף שהוא חשש רחוק מ"מ כיון שאפשר הוא אין מוציאין אותה מבעלה. כמו"כ אפ"ל כאן כיון שהסימנים אין מכריחין בבירור שזהו בעלה משום שיש סברא שמא בעלה מסר הסימנין לאחר אף אם זהו רחוק מ"מ החשש קנוניא דשם שהאשה תאסור א"ע על בעלה אחר שנשאת ג"כ רחוק בפרט אם נראה לכל שאוהבת את בעלה ואעפ"כ אין מוציאין ע"י זה מבעלה שנשאת לו בהתר: