ב

ושטה שניה היא פרש"י והתוס' ביבמות (קט"ו) דנראה מדבריהם דמפרשים דפלוגתא דאביי ורבא הוא אם חוששים לתרי יצחק אפי' כשהעידו על דירתו ולא הוחזק יצחק בן מיכאל אחר בעיר זו דמ"מ לאביי בעינן בדיקה ממש בעיר. ולרבא לא חיישינן לתרי יצחק כיון שלא הוחזק יצחק בן מיכאל אחר בעיר זו. וכמ"ש מזה בתשובה ראשונה המתחלת יצחק ריש גלותא הוה קאזיל כו'. אך יש בשיטה זו ג"כ ב' שיטות הא' דעת התוס' דכאן הב' דעת התוס' דב"מ (די"ח ע"ב) סד"ה נפק דק. שהתוס' דכאן מדמים נדון זה גם לאביי לנדון גט הנאבד. ונמצא דפליגי ביה רבה ור' זירא בב"מ (די"ח ע"ב) ובגיטין (דכ"ז ע"א). ולפ"ז צ"ל דאביי פליג על רבה וכמ"ש התוס' כאן בד"ה אמר רבא. ואחריהם נמשך הרא"ש פ' כל הגט סי' ג'. וכ"כ בחי' הרשב"א כאן אבל התוס' דב"מ שם כתב וז"ל אי נמי מוקי מתניתן דאשתכח בב"ד ואפ"ה לא חיישי' לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל ונפל ממנו כמו"כ כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אם מעיר זאת או מעיר אחרת עכ"ל ור"ל דאע"ג דאביי ס"ל כרבה דהגם שהגט נמצא בב"ד שהשיירות מצויות שם אפ"ה לא חיישי' לשני יב"ש כשלא הוחזקו שני יב"ש בעיר א' היינו משום דאיכא שם הוכחה גדולה שזהו הגט של יב"ש זה כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט כו'. ור"ל דא"כ יש לנו לומר שזהו שאבד זהו שנמצא משא"כ גבי חששא דתרי יצחק ליכא צירוף הוכחה זו דהתם לא שייך לומר זהו שאבד זהו שנמצא. שהרי לא נמצא כמו שנאבד שנאבד חי דהיינו רק שנתעלם מן העין ולא ידענו ממנו. והנמצא הוא מת. ונשאר רק הטעם דלא הוחזקו שני יצחק וזה לבד לא מהני לאביי. אבל גבי גט שיש עוד הוכחה גדולה דזהו שאבד זהו שנמצא. כיון שנמצא כמו שנאבד ממש. ובמקום שנאבד. על כן סמכינן על הוכחה דלא הוחזקו שני יב"ש בעיר אחת. ובמרה"צ ס"ק משמע דס"ל דאם ידוע שבעלה של זו עבר במקום שנמצא המת י"ל דאיכא הוכחה שזהו שאבד זהו הנמצא אפי' לדעת התוס' דב"מ הנ"ל. ואין כן דעת תשובת אאזמו"ר הגאון ז"ל משום דלא דמי כלל לאבידה דגט שנמצא כמו שנאבד. משא"כ בעדות אשה שמת בעלה שנאבד חי ונמצא מת י"ל אין אנו יודעים איזה יצחק מת כו'. דלא דמי לגט שאם תאמר שזהו שנאבד זהו שנמצא לא תצטרך לבדות שום דבר חדש שמה שנאבד זהו ממש נמצא. אבל הכא אף אם תאמר שזהו יצחק הנודע לנו מוכרח אתה לומר שנתחדש עליו המיתה כאן ולא נמצא כמו שנאבד. א"כ מעתה יש לחוש שהוא חי כמו שהיה והנמצא הוא אחר. וכן משמע בפסקי מהרא"י סס"י קס"א דאומדנא זו שכתב התו' כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט כו' לא שייכא רק באבידת גט ולא בעדות אשה שמת בעלה בשום אופן. דאל"כ איך מוכיח מדפריך תלמודא מגט אמיתה בחששא דשאלה. נימא דהפירכא הוא מדפסיק ותני דבמיתה חיישינן לשאלת בגדים דמשמע אף אם ידעינן שבעלה של זו עבר דרך שם כו' וה"ל דומיא דגט. א"ו דבכה"ג נמי לא דמי כלל לגט מטעם הנ"ל. והנה מענין ישוב הקושיא דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרבה ור' זירא. הנה לפי שיטת התוס' דב"מ סד"ה נפק דק מבואר בהדיא דאביי מצי סבר כרבה כנ"ל. ולכאורה לשטתם קשה על רבא אף אם ס"ל כרבה י"ל שאני גט משום דידעינן שאבד גט כו' וצ"ל דס"ל לרבא דלאו משום הוכחה זו נגעו בה דא"כ מאי פריך תלמודא על חששא דשאלה מגט למיתה כמו שהקשה מהרא"י. א"ו ההוכחה לא מהני רק בלא הוחזקו תליא מילתא ואפשר דמש"ה פרש"י בעובדא דאנדורילנאי. דמייתי אביי ראיה למילתיה. האשה עומדת ותובעתו לפנינו. ור"ל דבאשה יש לחוש שמשקרת לגמרי וא"כ לא שייך כאן ההוכחה דידעינן שאבד גט כו' ובכה"ג דייקא ס"ל לאביי דחיישינן משא"כ בהא דרבה. שהבעל מודה א"כ ידעינן שאבד גט דאינו חשוד לשקר ע"כ איכא הוכחה כו' ורבא ס"ל דאפי' כה"ג לא חיישי'. וא"ת אם מייירי כאן דהבעל אינו לפנינו א"כ יש לחוש לנמלך שלא ליתנו. י"ל כדפרש"י בב"מ (די"ח ע"ב) דכשהגט מקויים בב"ד ליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן וכמ"ש התוס' שם דבעל לא מקיים גיטא. אך באה"ע בטוש"ע סי' קנ"ג לא הובא חידוש דין זה דכשהגט יש בו הנפק יחזיר לאשה אף שאין הבעל מודה מיהו להרא"ש שם דס"ל דמחזיר לאשה ע"י סי"ב נגד טענת הבעל כשאין לחוש שנפל מאחר משום דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת י"ל דה"ה הנפק מהני כסי"ב. אבל להרי"ף דבעי סי"מ י"ל דלא מהני. ומ"מ נוכל לצייר דמיירי שנכתב מעב"ד על הגט שנתגרשה בו האשה לפניהם. והנה בתשו' ראשונה המתחלת יצחק ר"ג כו' נתבאר שגם לשיטת התו' דיבמות י"ל דאביי מצי סבר כרבה דלשוירי אחרת לא חיישינן אבל בשוירי זו בעינן בדיקה דליכא יב"ש אחר. ורבא י"ל דס"ל כרבה דכמו דלא חיישינן לשוירי אחרת כך לא בעינן בדיקה בשוירי זו דליכא יב"ש אחר וסמכינן על לא הוחזקו. גם י"ל דרבא ס"ל כר' זירא וס"ל הפך מסברת אביי דלחוש בעיר זו ליב"ש אחר ליכא למיחש מאחר דלא הוחזק ואילו היה כאן היה לו קול. אבל לשוירי אחרת חיישינן וכ"כ בשט"מ בב"מ גבי הא דאמר רב הונא חיישינן לשתי שוירי בשם הריטב"א שהראב"ד כתב דרב הונא אינו חושש לשני יב"ש שבעיר א' כיון שלא הוחזקו דאילו איתנהו קלא אית להו אבל חושש לעיר אחרת שיש בה יוסף בן שמעון דחיישינן דלא ידעי לה. אלא שכ' שם שאין כן דעת רש"י ותוס' לחלק בכך ואדרבה ס"ל דיותר יש לחוש לשני יב"ש בעיר א'. והוא ג"כ בחידושי הרמב"ן בגיטין (דכ"ז). ועי' ברש"י בגיטין (דכ"ז ע"א) ד"ה בי דינא משמע בהדיא דרב הונא ס"ל כשיטת הראב"ד דמשום דלא הוחזקו שני יב"ש באותה העיר לא חיישינן שמא יב"ש באותה העיר רק דמ"מ חיישינן לשני שוירי א"כ י"ל דגם לל"ב דר"ז ס"ל כן אבל בב"מ (די"ח ע"ב) לא פרש"י כן אלא דיודעין היו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין. ואפשר דמ"ש בשם רש"י ותוס' דיותר יש לחוש לשני יב"ש בעיר אחת היינו כשהגט נמצא שלא במקום שנכתב והלכך כשאנו דנין עליו בעיר שנמצא כל שאין ידוע לנו ברור דליכא שם יב"ש אחר ה"ל כמו ספק ממש וגרע טובא מחששא דעיר אחרת וכ"פ המכמ"א בק"ע סי' ה' אות קי"ב אבל כשדנין עליו בעיר שנכתב אשר שם דירת הבעל ולא הוחזק שם יב"ש אחר י"ל דלא חיישינן גם לר' זירא. ועוד י"ל דיש לחלק בע"א דגבי מיתה הוי הוכחה טפי מה שלא הוחזק בעיר זו עוד יב"ש אחר שנתעלם מן העין ולא נודע מה היה לו דענין כזה היה לו קול. אבל כתיבת גט אין לו קול כ"כ. מיהו א"כ קשה מאי מייתי אביי ראיה מגט דאנדורלינאי דילמא גט שאני וגם רבא אמאי לא הושיבו כן. ועמ"ש מזה לקמן אות ה':

קיצור. רש"י והתוספות מפרשים דיצחק ר"ג הי' דר בקורטבא. מ"מ לפירוש זה ג"כ יש ב' שיטות האחד דעת התוספות דיבמות (קט"ו) ואחריהם נמשך הרא"ש פרק כל הגט סי' ג' דמדמים הליכת האיש ומיתתו לאבידת גט ולפ"ז צ"ל דאביי ורבא ביבמות (קט"ו) פליגי בפלוגתא דרבה ור' זירא בגיטין שם ובב"מ (דף י"ח). והתוספת דב"מ (דף י"ח ע"ב). מחלקין ביניהן דבגט שאני שי"ל זהו שאבד זהו שנמצא משא"כ בתרי יצחק. ולכן י"ל דאביי לא פליג כלל על רבה רבו. גם לפירוש זה רצה המרה"צ לומר דלפעמים דומה תרי יצחק ג"כ לגט היינו כשידוע שיצחק בעלה של זו עבר בדרך ההוא. ואין כן דעת אאזמו"ר הגאון ז"ל אלא דאף בכה"ג לא דמי לגט. כדי שלא נאמר דאביי פליג על רבה. וכ"ד פסקי מהרא"י סי' קס"א. ועובדא דאנדרולינאי דמייתי אביי אפ"ל דג"כ לא פליגא על רבה דשם ליכא זו ההוכחה ורבא ס"ל דעיקר תליא בלא הוחזקו לבד. עוד י"ל בענין אחר מה דפלוגתא דאביי ורבא אינו הפלוגתא דרבה ור' זירא ונתבאר בתשובה הראשונה המתחלת יצחק ר"ג אזיל מקורטבא כו':

ג ושטת הרמב"ן במלחמות שהובאה בנימוקי יוסף ובחי' הרשב"א והריטב"א שידוע היה כי יצחק ריש גלותא הוא הדר בקורטבא וידוע דבקורטבא לא היה אחר ששמו יצחק ר"ג כ"א זה האחד בעלה של זו. אבל לפי שהעדים שהעידו על שיצחק ר"ג מת לא העידו שהוא יצחק ר"ג הדר בקורטבא רק שהעידו שהוא יצחק ר"ג שיצא מקורטבא ע"כ חייש אביי לתרי יצחק ר"ל שמא יצחק ריש גלותא אחר בא ממקום אחר לקורטבא ויצא והלך מקורטבא לאספמיא ומת שם. ורבא סבר כיון שהעדים מעידים שיצא מקורטבא וכאן בקורטבא היה אדם אחד ששמו כן אומרים כאן נמצא ומכאן היה ולא חיישינן שמא פנה זה והלך לו למדינת הים ואחר בא לכאן ולא שנינו בגיטין לחוש לשני שוירי אלא במביא גט ממדינת הים ואבד ממנו שכיון שבא ממדינת הים ושלא במקומו מצינו אותו אע"פ שכתב בו בשוירי מתא חוששין לשני שוירי. כיון שא"א לומר כאן נמצא ומכאן היה. הא נאבד באותו מקום שנכתב אפילו נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצויות לא חיישינן אבל אמרינן כאן נמצא ומכאן היה אא"כ הוחזקו שם שני יוסף בן שמעון ע"כ שטת הרמב"ן והרויח בזה ליישב קושיית הרז"ה על הרי"ף ושאר פוסקים דקשיא הלכתא אהלכתא דהכא קיי"ל כרבא ובפ"ג דגיטין פסקו דלא כרבה אלא כר' זירא. והא דרבא אתיא כרבה וכמ"ש ג"כ בתוס' כאן ד"ה אמר רבא וכמ"ש לעיל וזהו לשטת רש"י ותוס'. אבל לשטה זו דבקורטבא ידוע להם שאין שם אלא יצחק ר"ג אחד. א"כ ס"ל להרמב"ן דרבא מצי סבר ג"כ כר' זירא ואפ"ה לא חיישינן הכא ליצחק ר"ג ממקום אחר משום שי"ל כאן נמצא ומכאן היה משא"כ בנדון דר' זירא. נמצא הרמב"ן סובר דנדון דיצחק ר"ג לפי שיטתו עדיף ומעליא להקל בו יותר מכפי שהענין לפרש"י ותוס' דאפי' ר' זירא יודה בנדון שלו משא"כ כפי' התוס' ולקמן יתבאר דלהתוס' וסיעתם י"ל דנהפוך הוא שלפי פי' הרמב"ן בהענין יש להחמיר בו יותר אפילו לרבה דפ"ג דגיטין. משום דלפי' הרמב"ן לא שייך כ"כ להעמיד יסוד על ענין לא הוחזק כו' וכדלקמן:

והנה הרשב"א כתב וז"ל וקשה לי קצת דאם איתא דטעמי' דרבא משום כאן נמצאו וכאן היו ואזיל לטעמיה דאית ליה הכין בפרק המדיר הא לא קיי"ל התם כטעמיה דרבא אלא כדרב אשי דהא מסקנא דשמעתא משמע דלית ליה דרבא. וי"ל דלגבי ממונא הוא דלא אמרינן הכי הא לגבי אשה משום עיגונא אמרינן וכדאמרינן נמי לגבי טמאות אין מחזיקין טומאה ממקום למקום שכל הטמאות במקום מציאתן וכשעת מציאתן עכ"ל. וגם בחידושי הריטב"א כתב וז"ל וא"ת א"כ הכא ק"ל גבי שומשמי חיישינן שמא פנו ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ובפרק המדיר אסיק רב אשי נמי דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו וא"כ אמאי פסקינן כרבא גבי הא דיצחק ריש גלותא. וי"ל כי להוציא ממון מחזקתו לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו. אבל גבי אשת איש משום עיגונא דאתתא אקילו ואמרינן כאן נמצא וכאן היה משום דתרי יצחק חששא גדולה. וכן שני גיטין ושני שטרות דנאני בר חאבי שיש רגלים לומר כאן נמצאו וכאן היו אמרינן ליה ואין כל המקומות וכל הדברים שוים בענין זה עכ"ל וכ"כ בנ"י רק שהנ"י דילג מ"ש הריטב"א משום דתרי יצחק חששא גדולה ועמ"ש מזה לקמן. והנה מתחלה יש לעיין בדברי קדשם בראש מ"ש דמסקנא דשמעתא דפרק המדיר משמע דלית לן הא דרבא. לכאורה אדרבה הא מסקנא דשמעתין שם (דף ע"ו ע"ב) בענין המחליף פרה בחמור דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה ופרש"י דהיינו כדתרצה רבא לעיל. וכ"כ התוס' שם ד"ה כל שנולד. וכ"כ במהרש"א שם. וכ"כ הרא"ש שם סי' ט"ז. ור"ל דהספק נולד ברשות בעל הפרה ולכן עליו הראיה וגם לשטת הרי"ף דס"ל דעל בעל החמור להביא ראיה מ"מ ס"ל דהטעם משום דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו כדרבא. אלא דס"ל דכיון שהחמור נמצא מת בחצירו של בעל החמור נקרא זה נולד הספק ברשותו ושייך לומר ע"ז כאן נמצא כאן היה כמו"כ מקודם כמ"ש הר"ן והרא"ש. וע"ז חלק הרא"ש דאין רשות המקום גורם אלא רשות בעל הממון. עכ"פ לדברי הכל המסקנא כרבא דאמרי' כנכ"ה וכמ"ש בסמ"ע סי' רכ"ד סק"ב וסק"ג. והיינו אפילו להוציא ממון גבי מחט שנמצא בעובי ביה"כ בדלא יהיב הטבח דמי דמוציאין ממנו המעות משום שנולד הספק ברשותו וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' רל"ב סעי' י"א. ושוב מצאתי בשט"מ גבי אלא כי אתא רמי בר יחזקאל. שכתב והא דשמואל אפי' לרב אשי היא דאע"ג דרב אשי לא חייש לעיל לטענת כאן נמצאו כאן היו ותלי מילתא בטענת ברי או בטענת שמא ה"מ היכא דטענת חזקת הגוף הם כנגד טענת כאן נמצאו וכאן היו דחזקת הגוף עדיפא לי' אבל הכא דטענת חזקת הגוף וטענת כאן נמצאו וכאן היו מסייעי אהדדי אף רב אשי מודה דבתרווייהו אזלינן ואפי' בטענת שמא וכנגד חזקה דממונא אליבא דרבן גמליאל מיהת כו'. ויש מפרשים דכולי טעמא דשמואל מפני שנולד הספק ברשותו ומשום טעמא דכאן נמצאו וכאן היו וכסברא דרבא לעיל. והיינו דנקט סתמא ותנא תונא כלה ומכולה מתניתן מייתי ראיה דברישא כנכ"ה ובסיפא כנכ"ה והא עדיפא מחזקה דגופא או מחזקה דממונא. ואפשר דרב אשי מודה לשמואל בזה בעיקר הדין דכל היכא דהוי שמא ושמא כי הכא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולא פליג אלא כי הוה ברי וברי עכ"ל. והנה דעת רש"י והתוס' והרא"ש הוא כמ"ש ויש מפרשים. ודעת הר"ן הוא כמ"ש דרב אשי מודה לשמואל כו'. ודעת הרשב"א כאן צ"ל דהוא הסברא שכתב תחלה דהא דשמואל אפילו לרב אשי היא. והיינו דרב אשי פליג אדרבא וכ"כ בשט"מ שם לעיל מיניה בשם הרשב"א בהדיא גבי רב אשי אמר וז"ל ונ"ל דרב אשי לית לי' כאן נמצאו וכאן היו דאילו טוען האב ברי א"נ בבוגרת דה"ל מנה לי בידך אע"ג שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה ובטמאות דוקא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן עכ"ל. וכ"כ המגיד פכ"ה מהל' אישות ה"ד דהרשב"א פסק כאוקימתא דרב אשי ולא כרבא ושהרי"ף והרמב"ם ס"ל כאוקימתא דרבא. והרא"ש כתב שאין נפקותא בין שינויא דרבא לשינויא דרב אשי לדינא דאף רבא מודה בבוגרת כו' ע"ש והמגיד הביא נפקותא שניה בנערה והאב טוען ברי. אך הרא"ש י"ל דס"ל כמ"ש התוס' ורש"י דאפי' האב טוען ברי לא מהני לרב אשי גם כן משום דחזקת הגוף שלה לא מהני להאב. ועי' מענין דברי הרא"ש בחמ"ח ובב"ש סי' קי"ז סעיף ח' ועי' בבית מאיר שם שהאריך בסוגיא זו ובספר עצי ארזים סי' ל"ט. נשמע דמה שהקשו הרשב"א והריטב"א על שיטת הרמב"ן גבי יצחק ר"ג דהא לא קיי"ל כרבא י"ל שזו אינה קושיא כלל כי הרמב"ן י"ל דס"ל כמ"ש המגיד בשם הרי"ף והרמב"ם דקיי"ל כרבא מה גם שכ"ד רש"י ותוס' והרא"ש גבי מסקנא דשמואל כו'. אלא אי קשיא הא קשיא. דהרב"י בסי' ל"ט בבד"ה כ' שאין דברים הללו אמורים אלא לענין אם תצא בלא כתובה אבל לא לענין ביטול הקדושין וכ"נ מדברי הרמב"ם עכ"ל. והביאו הב"ש שם ס"ק י"א דר"ל אם נמצא בה מומין אחר אירוסין והיא טוענת שנולדו בה אחר אירוסין לא אמרי' כאן נמצא כאן היה לבטל הקדושין אלא צריכה ממנו גט רק לענין כתובה יש לחלק חלוקים אלו. ושהב"ח כ' שגם דעת הטור כן והב"ש השיג עליו בכוונת הטור וס"ל דלהטור מבטלין הקדושין. אך כבר השיגו בבית מאיר שם וסי' נ'. הגם דעיקר השגתו משום דאיהי שויתה נפשה חד"א. מ"מ הנה בשט"מ בכתובות שם ד"ה אמר רבא לא תימא ר' יהושע. כ' וז"ל ודוחק להעמיד משנתינו לענין גט דהא קתני ברישא ונסתחפה שדהו דמשמע דאיירי לענין ממונא וכדקתני באידך משניות דפ"ק. ועוד דאין סברא דמשום סברא קלישתא דכאן נמצאו וכאן היו תצא אשה בלא גט כיון דכבר היא מוחזקת בא"א עכ"ל. וצ"ע בקידשה על תנאי שאין בה מומין י"ל דעדיין לא הוחזקה לגמרי באשת איש ע"כ שפיר י"ל דסמכין על כנכ"ה שא"צ גט. אך לפמ"ש התוס' (דע"ו ע"א) ד"ה וחדא וז"ל וי"ל דודאי טעמי האשה עדיפי. וכאן נמצאו כאן היו גרידא דעדיפי מחזקת הגוף היינו משום דמסייע ליה חזקת ממון עכ"ל. נמצא לגבי גט דליכא חזקת ממון אזי חזקת הגוף עדיפא מכאן נמצאו וכאן היו וא"כ צריכה גט. ואי משום חזקת פנויה הרי ביארו בתוס' (דע"ה ב') סד"ה אבל דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל לגבי חזקת הגוף. וע"ש בפנ"י ור"ל דמש"ה צריכה גט. וא"כ גם כשי"ל כנכ"ה מאחר דחזקת הגוף עדיפא מסברא זו א"כ פשיטא דצריכה גט. אך בתוס' שם יש תירוץ שני. ולתירוץ ההוא י"ל דלעולם כנכ"ה עדיף מחזקת הגוף ולכאורה ממסקנא דרמי בר יחזקאל משמע כתירוץ זה השני דהא שם סמכינן על כנכ"ה אף להוציא ממון כההיא דמחט בדלא יהיב הטבח דמי. אך זה אינו ראיה די"ל שם משום דגם חזקת הגוף מסייע לכנכ"ה ע"כ מהני אף נגד חזקת ממון. ועכ"פ מבואר דיש סמוכות הרבה לסברת הרב"י ע"פ הרמב"ם דדוקא נגד ממון סמכינן על כנכ"ה ולא להקל להוציא אשה מחזקת קדושין בלא גט ע"י סברא זו. ושוב ראיתי בספר המקנה סי' ל"ט ססעי"ף ד' העלה דאפי' קידשה בפירוש על תנאי שאין בה מומין אין שום סברא לומר דאינה צריכה גט כיון דאיכא חזקת הגוף כו' וכ"ד הגאון ר' יונתן ז"ל בספר בני אהובה פכ"ה מהל' אישות ה"ד והביא ראיה לזה מסוגיא דפתח פתוח באשת כהן כו' ואע"פ שבפליתי סי' פ"א סק"ד כ' לתרץ דעת הב"ש מ"מ הרי שם בדוכתא בהל' אישות פי' דגם הטור ס"ל כשא"פ דלא נפ"מ כלל לענין גט דודאי צריכה גט ע"ש. וכיון דאפי' גבי קדושין שהספק אם הוחזקה מעולם באשת איש ונהי דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה מ"מ ליכא חזקה להפך עכ"פ. ואפ"ה לא סמכינן על סברת כאן נמצאו המומין וכאן היו להוציאה בלי גט. כ"ש וק"ו גבי עדות אשה שמת בעלה שיש חזקה גמורה דאשת איש ולהריב"ש בתשו' סי' שע"ט ה"ל שני חזקות דאין לסמוך על סברת כאן נמצא וכאן היה. וגם מ"ש הרשב"א דדוקא לגבי ממונא הוא דלא סמכינן על כנכ"ה לרב אשי הא לגבי אשה משום עיגונא אמרינן דברי' אלה להקל בגופה של עדות בעיגונא יותר מבממון הם דחוקים מאד ורש"י והתוס' (דקט"ו סע"ב) כתבו בהדיא להפך. דלא יליף רבא אלא איסורא דלא הוחזקו מממונא דהוחזקו. וע"ש שהביאו ראיה לזה מהגמ' ספ"ק דב"מ דאיסורא חמירא מממונא. ועיין בספר סדר אליה רבא שער א' דף ז' שחקר בענין זה והביא תשו' הר"ן סי' ל"ט שכתב ג"כ וז"ל ואם כך אמרו בממון שהוא חמור לדבר זה שאין מוציאין אותו מחזקתו אלא בראיה ברורה כל שכן בערוה שהיא קלה לדבר זה. ותמה עליו הסדר אליה במה שתפס בפשוט שממון הוא חמור בדבר הזה וערוה היא קלה. ואע"פ שראייתו שהכריח להפך מהגמ' דר"פ יש בכור הוא רק לשינוייא קמא דשם. אבל לשינוייא בתרא אין משם הכרח. מ"מ הביא שם בשם מהר"י ווייל סי' ע"ט שהכריח כן מהמשנה דיבמות פט"ו התרתם ערוה החמורה לא תתירו את ממון הקל דעכ"פ הא קרי לממון קל לגבי ערוה. והביא שם עוד פוסקים רבים דס"ל כן. וצ"ל שהר"ן נמשך אחר דברי הרשב"א הנ"ל. אכן דברי רש"י ותוס' הנ"ל והאחרונים הם כנגדם. והמשנה דיבמות והגמ' דספ"ק דב"מ מסייע להו. וכ"ש כל להקת הפוסקים העומדים בשיטת שינוייא קמא דפרק יש בכור הם ודאי כנגדם. אך אפי' העומדים בשיטת שינוייא בתרא ודאי לא יחלוקו על המשנה דיבמות וגמ' ספ"ק דב"מ הנ"ל. א"כ לפ"ז פשוט שלדברי הרשב"א דבהוצאת ממון לא ס"ל כרבא לסמוך על כנכ"ה דכ"ש וק"ו בערוה החמורה. אך אף לדברי הפוסקים דבממון ס"ל כרבא דפרק המדיר לסמוך על כנכ"ה מ"מ בעדות אשה אין לסמוך ע"ז כלל. וכ"מ עוד מהתוס' דחולין (דנ"א ע"א) דלא סמכינן על כנכ"ה אלא כדי לקיים המכר כו' ור"ל דמהני רק שלא לבטל מה שכבר נעשה מחמת התחדשות הספק כיון שי"ל כנכ"ה. אבל לא שנמשיך מחמת זה חיוב חדש לכבס החלוק ע"ש. וכ"ש שאין להוציא אשה מחזקת אשת איש ע"י סברא זו. והא דבנמצאו המומין בעודה בבית אביה מבטלין הכתובה מחמת כנכ"ה צ"ל כיון שעדיין לא נכנסה לרשות הבעל והיא ברשות אביה אין זה ביטול דבר וגם משום דשם חזקת ממון מסייע להבעל. ועמ"ש עוד התוס' בנדה (דנ"ח סע"א) ועוי"ל כו'. והס"ט בחידושיו הקשה עליהם טובא ושמא י"ל דס"ל כמ"ש הרי"ף פ' המדיר בשם איכא מ"ד דלא קיי"ל כשמואל דלא סמכינן אשינויא כו' ע"ש. וגם מ"ש הרשב"א ראיה לשיטת הרמב"ן מדאמרינן גבי טומאות שכל הטמאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן. הלא התוס' בכתובות דע"ה ע"ב כתבו דדוקא משום חומרא דקדשים הוא דאמר כל הטמאות כשעת מציאתן וכ"כ התוס' פ"ק דנדה. ועי' בפסקי נדה להרשב"ץ פ"ק דנדה (דף ג') דממקום למקום פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן והרמב"ם פסק כר' יוחנן דתולין ואף שהראב"ד פי"ז מהל' אבות הטומאה כ' דגם לר' יוחנן ה"מ באותה קופה אבל מכלי לכלי לא. מ"מ בלא"ה כ' אאזמו"ר הגאון נ"ע דהרמב"ם ס"ל דלא אמרי' הכי דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אלא בטומאה ולא באיסורין. ואף להאומרים דאמרי' כן באיסורים אין ללמוד מזה לעדות אשה בגופה של עדות. גם מעובדא דההוא גברא חרוכא משמע דלא מקילין רק משום שיש עדות ברור שבעלה הוא הנשרף דאמרה חזו גבראי ח"ג והא קמן גברא חרוכא. ואפ"ה פליג רב חייא בר אבין משום דאמרה בדדמי. משמע על כנכ"ה אין לסמוך כלל דאל"כ מהכ"ת לחוש לר"ח ב"א שחתנא יהיה הניצול ואיש אחר יבוא לכאן ויסתכן ויכנס באש הלא אין לך כנכ"ה עדיף מזה. וגם רבא לא אמר רק משום שיש עדות ברור. ואף דשם יש ב' פירושים בסוגיא הלא עכ"פ יש ראיה מהמפרשים דפסתא דידא הוא מגוף זה ועכ"פ מהא דלא סמכינן לענין ביטול הקדושין על כנכ"ה דמומין כדלעיל הוא קושיא עצומה על שיטת הרמב"ן. ולפע"ד אין לתרץ דעת הרמב"ן אלא ע"ד שכתב הריטב"א דהא דגבי אשת איש משום עיגונא סמכינן להקל לומר כנכ"ה זהו משום דתרי יצחק חששא גדולה ור"ל דבלאו הסברא דכנכ"ה ג"כ הוא חששא רחוקה. ולא ספק ממש כבמומין דפרק המדיר דשם יש ספק ממש שמא נולדו המומין אחר אירוסין. ע"כ מחמת סברת כנכ"ה א"א להתיר ספק אשת איש בלי גט וכמ"ש השט"מ דלעיל ורק גבי ממון סמכינן ע"ז. אבל לא באיסור אשת איש. אבל הכא גבי תרי יצחק. מיירי כמ"ש הריטב"א וז"ל ואיברא דהכא כשהיו השיירות מצויות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון לא בקורטבא ולא במקום אחר. ואביי סבר כר' זירא דהתם שחוששין לשני יב"ש ולב' עיירות אע"פ שלא הוחזקו וכמאן דחייש התם לשתי שוירי כו' ורבא סבר דאפי' למאן דחייש התם הכא ליכא למיחש דהתם הוא בגט שנמצא חוץ למחיצתו אבל כל שנמצא במחיצתו ובעיר המוזכר בגט אני אומר כאן היה וכאן נמצא. והכא הרי יש עדים שראו ריש גלותא שמת שיצא מכאן ויש לנו בכאן חד ריש גלותא ואין לנו לתלות באדם אחר כלל. ואביי סבר דלא אמרי' כאן נמצא כאן היה עכ"ל. מבואר הדברים דבלא הסברא דכאן נמצא כאן היה הוה ליה כהנדון של אבידת גט במקום דאיכא חדא למעליותא שכיחי שיירות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דלרבה בלא"ה לא חיישינן וכך ס"ל לחד לישנא גם אליבא דר' זירא. אלא שאנו חוששים שם כלישנא דר' זירא ס"ל דבעינן תרתי למעליותא וע"ז סמכינן על סברת כאן נמצא כאן היה. וכה"ג מבואר בההמגי"ד פ"ג מהל' גרושין הלכה ט' דדוקא בששהה אדם שם פסקינן כר' זירא. ולא בשעבר אדם שם דבזה סמכינן לפסוק כרבה ע"ש. אלא שמ"מ קשה ע"ז תרתי הא' י"ל דדוקא גבי אבידת גט נקרא חומרא הא דחיישי' לשני יב"ש כשלא הוחזקו משום דכיון שזה האיש ודאי אבד גט כאן אין לנו לחוש לאחר שלא הוחזק משא"כ גבי עדות אשה שמת בעלה אין לנו הוכחה כזו ע"כ אף בלא הוחזק שני יב"ש י"ל לחוש מעיקר הדין וכמ"ש התוס' בב"מ (די"ח ע"ב) סד"ה נפק דק הנ"ל. הב' מה שלא הוחזקו לנו עוד יוסף בן שמעון במקומות אחרים חוץ קורטבא. אין זה ראיה כלל דליכא שם כמה יב"ש. דמנין נדע כאן כל האנשים שבמקומות אחרים. ולא דמי ללא הוחזק דתרי שוירי דשם עיר שלימה ודאי היה ידוע לנו גם כאן ע"פ רוב לכן כשלא נודע לנו כלל מעיר שוירי אחרת הוה ראיה שאינה. כמו כשלא הוחזק יב"ש בעיר זו משא"כ מה שלא הוחזק לנו בקורטבא שיש יוסף בן שמעון בעיר אחרת מה ראיה היא זו שאינו. כ"ש בהצטרף שני הטעמים יחד שאבידה לא דמי לגט והלא הוחזק אינו טוב אין זה חומרא בעלמא לחוש ליב"ש אחר עד שנסמוך על כנכ"ה מה שלא סמכו ע"ז כלל בקדושין כנ"ל. וי"ל לפמ"ש הריטב"א שהיה ריש גלותא ממש ע"כ מה שלא הוחזק לנו ריש גלותא אחר הוה הוכחה שאינו כלל. דריש גלותא היה ידוע. ולישוב קושיא הא' צ"ל דפליג על התוס' דב"מ (די"ח) סד"ה נפק דק הנ"ל וס"ל כהתוס' דיבמות (דקט"ו ע"ב) דאין מחלקין בין גט לעדות אשה שמת בעלה. אלא דמ"מ אין מהתוס' דיבמות ראיה לדינו של הרמב"ן דהתוס' לא הקילו רק כשהעידו על יצחק שמקורטבא מת. וסמכינן על זה שלא הוחזק יצחק ר"ג אחר בקורטבא דזהו ראיה גדולה. אבל בנדון דהרמב"ן שלא העידו שיצחק ר"ג המת היה דר בקורטבא וא"כ יש לחוש שהוא יצחק ממקום אחר. ע"כ לא סמכינן על הלא הוחזק אף אם מסייע לזה הסברא כאן נמצא כאן היה. דעל כנכ"ה לא סמכינן כלל באיסור א"א והעיקר הוא ענין שלא הוחזק יצחק ר"ג אחר. ומאחר שבנדון זה אין ממה שלא הוחזק כאן ראיה והוכחה כ"כ י"ל דלא סמכינן ע"ז כלל והיינו אפי' לרבה פ"ג דגיטין:

קיצור. הרמב"ן מפרש ג"כ דיצחק ר"ג בעלה של זו דר בקורטבא רק מה ששלחו משם לא שלחו שיצחק ר"ג הדר בקורטבא מת. כ"א יצחק ר"ג שהלך מקורטבא לאספמיא מת. לכן חייש אביי ליצחק אחר. ורבא ס"ל דכאן נמצא ומכאן היה. ובזה מיישב פסק הרי"ף דפסק שם כרבי זירא. וכאן פסק כרבא והרשב"א הקשה ע"ז דרב אשי לית ליה כנכ"ה. אך לפרש"י ותוס' פרק המדיר שמואל ס"ל כנכ"ה ומסקנא דשמעתתא כשמואל אבל הרשב"א ס"ל דשמואל מצי סבר כרב אשי. אך בלא"ה קשה דהב"י סי' ל"ט בבד"ה כ' דלא סמכינן על כנכ"ה. רק לענין כתובה ולא להקל לענין שא"צ גט וכ"כ בשט"מ וכן מוכרח לחד שינויא בתוספות (דע"ו א') וכן הסכמת כל האחרונים. וכ"ש לדעת הרשב"א דבהוצאת ממון מחזקתו לא סמכינן על כנכ"ה דכ"ש דלא סמכינן ע"ז בגופה של עדות דחמורה ערוה מממון הקל כמ"ש רש"י ותוס' ביבמות (דקט"ו סע"ב). ועוד קצת ראיות נגד סברא זו. לכן אין לתרץ אלא עפמ"ש הריטב"א דגם הרמב"ן לא קאמר אלא היכא שגם בלאו ה"ט דכאן נמצא ומכאן היה הוה רק חששא ולא ספק עד שי"ל דלרבה דמיקל בלא הוחזקו לחוד שריא בלא"ה כאן דחשיב ג"כ לא הוחזקו תרי יצחק. ורק משום דר"ז בעי תרתי. וע"ז סמכינן כשי"ל כאן נמצא ומכאן היה. ומ"מ כ"ז ליישב דעת הרמב"ן אבל לדינא נראה ששאר פוסקים אינן מודים לו אפילו בכה"ג כי לא דמי כלל הלא הוחזקו שבנדון דהרמב"ן ללא הוחזקו דגבי עובדא דרבה דשם הלא הוחזקו הוא טוב וחזק משא"כ הכא לפירוש הרמב"ן. וגם אבידה דגט שאני דיש הוכחה עצומה מלבד הלא הוחזקו כמ"ש התוס' פ"ק דב"מ (די"ח ע"ב) סד"ה נפק דק:

ד והנה מלבד זה עוד זאת גם לדברי הרמב"ן בעינן עוד תנאי לשיאמרו כאן נמצא ומכאן היה. דהיינו דייקא כשמקום דירתו הוא בכאן. אבל כשבא לכאן לפי שעה ממקום אחר אף שלא הוחזק לן אחר זולתו לא אמרי' כאן נמצא ומכאן היה. כיון דגם הוא אינו מכאן רק שבא לכאן כך יש לחוש גם לאיש אחר שבא לכאן. דהא כ' הרמב"ן במלחמות שם בענין ענן מחגרא וז"ל ואמר אביי אפילו לדידי דלא אמינא כאן נמצא וכאן היה כיון שיש עדים דבנהרדעא הוה בההוא יומא לא חיישינן ורבא אמר אפילו לדידי דאמינא כאן נמצא וכאן היה. והדין עלי לומר יצא (נ"ל שצ"ל לא יצא) זה מנהרדעא. אעפ"כ כיון שהאחר נהרדעי הוא שבא וכתב גיטו בסורא. חוששני אף לזה שהיה בנהרדעא באותו יום עכ"ל. הרי דמשום שסורא לא היה מקום דירתו אע"פ שבא לסורא וכתב שם גיטו חוששין ג"כ אף לזה השני ולא אמרי' כנכ"ה ואין לומר דהתם משום דהוחזקו שני ענן ע"כ לא סמכי' על כנכ"ה. משא"כ בשלא הוחזקו סמכינן אף שזה בא לכאן ממקום אחר. דא"כ מהו שכתב הרמב"ן כיון שהאחר נהרדעי הוא כו' הול"ל דהוחזקו שאני. אעכצ"ל דהוחזקו דהכא לא גריעא מלא הוחזקו כיון שיש עדים שביום שנכתב הגט בסורא הי' ענן מחגרא בנהרדעא ואין לחוש רק לשמא מילי מסר כו'. ותדע דאביי מקיל בזה מה"ט אע"פ שאוסר בלא הוחזקו. לכן גם לרבא י"ל דלא גרע זה מלא הוחזקו. וא"כ מה שרבא לא אמר בזה כנכ"ה היינו משום דגם ענן זה נהרדעי הוא שבא לסורא. ואינו בן עיר לא שייך לומר כאן נמצא ומכאן היה. וזה דלא כתשו' הרא"ש במכלוף בן מלול שהרי לא הי' מקום דירתו בפאס. אכן בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' למ"ד משמע דלהרמב"ן אמרי' כנכ"ה אפילו בכה"ג שהרי כ' וז"ל ולפי תירוץ זה הואיל ונמצא מכלוף חוץ למקום שהוחזק שם שהוא בפאס איכא למיחש למכלוף אחר הואיל ואין העד מעיד שזה הנהרג יצא מפאס עכ"ל מבואר דאילו העיד שזה מכלוף הנהרג יצא מפאס לא היינו חוששין למכלוף אחר דומיא דיצחק מקורטבא להרמב"ן אע"פ שפאס לא הי' מקום דירתו ולא דמי לקורטבא שהיתה מקום דירתו של יצחק. וכן נראה דעת מרה"צ ס"ק ס"ז בד"ה ואנהרינהו לעיינין שפי' דעובדא דענן מחגרא להרמב"ן מיירי שאינו ידוע לנו כלל שענן הא' עבר במקום שנמצא הגט כו' ושניהם נכנסים בספק השוה זה כמו זה עכ"ל. א"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך לומר בכה"ג כנכ"ה. וא"כ אין להוכיח מזה הדין שכתבתי. וצ"ע בדבריו ס"ק ע"א ד"ה אולם דממקום אחר כו' וס"ק ע"ה מתושבי העיר הזאת כו' ויש לדחות. ועיין מזה בחידושי הריטב"א פ"ג דגיטין (דכ"ז) סוף הסוגיא שהאריך בפי' עובדא זו דענן בר חייא ועיין בב"ב פרק לא יחפור (דכ"ד ע"ב) גבי אבל עינבי מצנעי שכ' הרמב"ן פי' עבידי ודאי דמצנעי ואפילו לר' חנינא אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והו"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל. וכ' הפר"ח בי"ד סי' ס"ג סק"ג שכ"ד הרמב"ם פ"י מהמ"א הי"ג וכ"כ הפרישה בח"מ סי' רנ"ט ס"ו וכ"כ בסמ"ע שם סק"ו. אמנם התוס' בב"ב שם (דכ"ג ע"ב) ד"ה רוב. חולקים על סברת הרמב"ן דגם בכה"ג רובא עדיף שהרי כ' שנמצא בפרדיסא גופא כו' וכ"ד הרא"ש שם. והג"א כ' דלכל הפחות הוי ספק. לפ"ז התוס' והרא"ש והג"א דלא ס"ל שם גבי ערלה לומר כנכ"ה והיינו אפילו להחמיר. כ"ש שלא יסמכו ע"ז כאן להקל באיסור א"א. והגם דהתם היינו משום דרובא עדיף משא"כ הכא ליכא רובא דהא לא אתחזק לן שיש עוד הרבה יצחק ר"ג כו' מ"מ מאחר דרובא עדיף מכנכ"ה אפי' להקל א"כ אין לסמוך כלל על כנכ"ה באיסור א"א דגם על רובא איכא דלא סמכינן בזה כלל. שוב ראיתי מזה במרה"צ ס"ק ע"ה דלהרמב"ן יש להקל מה"ט דכנכ"ה בהעידו שאחד יצא עמהם אף שאינם יודעים אם היה מן התושבים כו' ע"ש ולפענ"ד כ' כאן שלא בדקדוק כלל דהרמב"ן לא קאמר לסמוך על כנכ"ה אלא כשהעידו על שמו ושם אביו כו' כדאמרי' בהדיא בגמרא דלרבא לא חיישינן לתרי יצחק דייקא. והיינו יצחק ושם אביו לכל הפחות. ואף גם זאת כבר פי' הריטב"א שהוא משום דלא הוחזקו שני יב"ש לא בקורטבא ולא במקום אחר וכמש"ל וכ"ז אינו שייך בנדון דמרה"צ. ומעולם לא עלה ע"ד הרמב"ן להתיר בכה"ג:

ויש להקשות עוד על שטת הרמב"ן דמחלק בין נמצא הגט במקום שנכתב לנמצא חוץ למחיצתו דא"כ כשמקשה ר' זירא אמתניתין דהמביא גט ואבד הימנו כו' מהברייתא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. והוכרח לחלק דהברייתא מיירי דאין ש"מ ולא הוחזקו שני יב"ש. והמשנה מיירי בשיירות מצויות ולא הוחזקו. דאין לזה זכר בברייתא לומר דמיירי באין ש"מ יותר מבמשנה אמאי לא משני דבמתניתן דתנן המביא גט ואבד הימנו משמע שהגט יצא חוץ למחיצתו ולא נמצא בעיר שנכתב. אבל בברייתא דתנא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה י"ל דמיירי שמצאו בעיר שנכתב. וכדתני שהבעל מודה. משמע שהבעל והאשה שניהם כאן. וכיון דלא יצא הגט חוץ למחיצתו אמרינן כנוכ"ה אע"ג דשיירות מצויות. ואפשר לומר דדוחק להעמיד שהש"מ במקום שנמצא דא"כ אף דאמרי' כנוכ"ה משום שנמצא במקום שנכתב עכ"פ בעינן לידע שבעיר זו ליכא יב"ש אחר ולא די במה שלא הוחזקו. ואיך תני סתמא יחזיר. ע"כ מפרש דמיירי בלא שכיחי שיירתא להכי סמכינן על לא הוחזקו וא"כ שוב אפילו נמצא שלא במקום שנכתב יחזיר. שוב ראיתי בספר עצי ארזים סי' י"ז סס"ק ע' בד"ה והרמב"ן ז"ל שהרח"ש בקונט' דכ"ו כתב ע"ד הרמב"ן דלפ"ז הא דמתרץ ר' זירא רומיא דמתניתין וברייתא כאן בש"מ כו' הוה מצי לאוקמא תרוייהו בשיירות מצויות וברייתא דמצא גט אשה מיירי שנמצא במקום שנכתב אלא דבלא"ה משני שפיר עכ"ל. והעצ"א הקשה עוד דא"כ מאי מייתי רבה ראיה ממתניתין דכל מעב"ד כו' ותירץ מדלא מחלק תנא דמתניתין בהכי משמע דמיירי בכל ענין אפילו לא נמצא במקום שנכתב כו' ומ"מ כ' ועדיין צ"ע. ובבית מאיר סי' י"ז ססע"י י"ח תירץ דראיית רבה מכל מעב"ד היינו אף אם נמצא בב"ד מאותה עיר שנכתב מ"מ כמו דשם גבי מעב"ד בלא הוחזק לא חיישי' לשני יב"ש ולא מצרכינן בדיקה כן בשוירי דלא היה החשש כ"א לב' שוירי לא מחזקינן ולא חיישינן. ומ"מ סיים הבית מאיר שנראה מסתימות הטור וש"ע דסי' קל"ב דלא תפשו פירוש זה כלל לעיקר:

קיצור. גם להרמב"ן דוקא כשקביעות מקום דירתו כאן אמרינן כנכ"ה ולא כשאינו קבוע כאן רק שבא לכאן לשעה. וא"כ זהו דלא כתשו' הרא"ש. וממהרי"ט בתשו' חלק אה"ע סי' למ"ד נ' דאין לחלק גם להרמב"ן וכ"כ במרה"צ ס"ק ס"ז. ועיין בפרק לא יחפור (דכ"ד ע"ב) שם ג"כ ס"ל להרמב"ן דקורבא ע"ד כנכ"ה עדיף מרובא. והתוספות שם (דכ"ג ע"ב) ד"ה רוב. חולקים ע"ז א"כ התוספות וסיעתם שם י"ל יחלקו על דינו דהרמב"ן כאן ג"כ שלא לסמוך על כנכ"ה כשאין מעידים שיצחק ר"ג מקורטבא מת. עכ"פ גם להרמב"ן זהו כשמעידין בשמו ושם אביו ועל שם העיר הוא ע"ד כנכ"ה. ולא על כנכ"ה לבד ודלא כהמרה"צ ס"ק ע"ה:

יש להקשות על הרמב"ן דא"כ כשמקשה רבי זירא אמתניתין מהברייתא מצא גט. אמאי לא משני דבמתניתין המביא גט שנמצא הגט לא במקום שנכתב משא"כ בברייתא שי"ל שנמצא במקום שנכתב אמרינן כנוכ"ה. ועי' מזה במהרח"ש בקונטריס דכ"ו ובעצ"א סס"ק ע'. והבית מאיר ססע"י י"ח כ' דמסתימת הטוש"ע סי' קל"ב נראה דלא תפסו פירוש זה עיקר:

ה והנה לפי שטת הרמב"ן בעיגונא אף שהעידו על שמו ושם אביו ושם עירו ולא הוחזקו שם שני יב"ש עכ"ז בעינן בדיקה בעיר כר' זירא ללישנא בתרא. אא"כ ג"כ אין הש"מ וידוע שבעלה של זו עבר שם. דאז ה"ל כגט היכא דאיכא תרתי לטיבותא דגם לר"ז לא חיישינן (ועכ"ז להתוס' דב"מ (די"ח) סד"ה נפק דק לא דמי ממש לגט) וכמ"ש במרה"צ ס"ק ס"ז וסוף סעיף י"ט בקיצור הדינים אות א' אכן לשטת רש"י ותוס' דלעיל אות ב' ודאי קיי"ל כרבא דסגי בלא הוחזקו תרי יצחק בעיר זו שהוא מקום דירת יצחק בעל אשה זו כנ"ל וליישב הקושיא שהרי זהו נגד לישנא בתרא דר' זירא יש כמה שיטות הא' כ' בחי' הריטב"א פ' כל הגט שי"א באמת דהעיקר כרבה דהא גם ר' זירא לחד לישנא ס"ל כן. וכ"מ בהה"מ פ"ג מה"ג ה"ט וכמש"ל אות א'. הב' שיטת הראב"ד שבחי' הרמב"ן פ"ג דגיטין שם דגם לל"ב דר' זירא לא חיישינן רק לשוירי אחרת כו' וכנ"ל. ונראה דלפ"ז גבי עדות אשה שמת בעלה ליכא חששא זו דמאחר שיש עד מעיד לנו על שמו וש"א ושם עירו מסתמא ניכרים הדברים מתוך דברי העד שמתכוין לעיר זו הידוע לנו. ולא יש לחוש לעיר אחרת שלא ידוע לנו מתכוין. רק גבי גט הנמצא שלא הוזכר שם העיר רק בהגט ע"ז נופל חששא זו. ולפ"ז יצא לנו שא"צ לומר מ"ש המרה"צ בססע"י י"ט בקיצור דינים אות ג' דסוגין דעלמא לפסוק בעדות אשה שמת בעלה כשטת בהמ"א דרבא ס"ל כרבה. שי"ל דלהראב"ד גם לל"ב דר' זירא אין לחוש בזה בעדות אשה דמסתמא ניכר לאיזו עיר מתכוין כנ"ל. שטה ג' איתא בחי' הרמב"ן לשם בשם י"א דהתם ה"ט דרבא משום דריש גלותא לא שכיח כו' וכן אנדרולינאי שם מופלג הוא והוא ז"ל דחה פירוש זה משום שאין שם אנדרולינאי בדורות ראשונים שם מופלג ומובהק כו'. הד' הרא"ש פ"ג דגיטין דבגט תופסים כל"ב דר"ז ובעיגונא מקילין כרבא דאזלא כל"ק ואף שהרמב"ן השיב ע"ז דבש"ס מוכרח דאין לחלק. י"ל אמת דבגמ' אין מחלקים אבל אנו שלא נדע ברור אם הלכה כרבא או כל"ב דר"ז ע"כ בגט מחמירים ובעיגונא מקילים. ואפשר לומר עוד סניף לזה שמלבד משום עיגונא עוד זאת ענין הלא הוחזק שני יב"ש בעיר א' שנתעלמו מן העין הוי ראיה כהוחזק דליכא יותר מבגט. דדבר גדול כזה הי' לו קול בעיר משא"כ אבידת גט אין לו קול כ"כ כאבידת איש כו' אע"פ שבגמ' מוכח דאביי ורבא עצמן אין מחלקין בזה דאל"כ מאי מייתי אביי ראיה מההוא גיטא כו' ורבא לא דחי ליה רק דמשום כבודו דאבוה דשמואל כו' ולא דגט שאני דאין לו קול. מ"מ אף שמדינא דגמ' אין לחלק אבל אנו שהדין מפוקפק אצלינו אם הלכה כרבא או כל"ב דר"ז י"ל דאנחנו מקילין בזה כרבא גם מטעם זה נוסף על טעם דעיגונא כו':

קיצור. ולשטת הרמב"ן יוצא ג"כ חומרא היינו שאף שהעידו על שמו וש"א וש"ע. ולא הוחזק בהעיר עוד יב"ש עכ"ז בעינן בדיקה בעיר. אא"כ אין הש"מ וידוע שבעלה של זו עבר שם. אכן לשטת רש"י ותוספות ודאי קיי"ל כרבא דסגי בלא הוחזקו בלי שום בדיקה ואפ"ל דאף לל"ב דר' זירא הדין כן דדוקא לשוירי אחרת חייש ולא ליב"ש שני בעיר זו. או משום דלא הוחזקו יב"ש שני בעיר זו שנעלם מן העין עדיף מלא הוחזק דגבי גט:

הגה וזהו דוחק דהא גבי גט ג"כ פי' לא הוחזקו שני יב"ש היינו דליכא עוד איש יוסף ב"ש שני:

ו וכ"ז אם ידוע לנו שבעיר דירתו לא הוחזק יב"ש אחר שנעלם מן העין. אבל אם לא ידענו כן כגון שהאשה עומדת במקום רחוק ושם דנין עליה דכ' המכמ"א בק"ע שלו סי' ה' אות קי"ב יש לחוש דבמקום עצמו שהבעל משם הוחזקו שני יב"ש ואנחנו לא נדע. ולכאורה דבריו מוכרחים מאחר דלאביי לא סמכינן על לא הוחזק אף כשדנין ע"ז בעיר דירתו א"כ יש לנו לומר דבגוונא דהמכמ"א אפילו רבא מודה. וכמ"ש בתשובה דלעיל אות ג'. אך י"ל גם בכה"ג יש להקל לפ"ד רבה בגיטין (דף כ"ז) ובב"מ (דף י"ח) אפילו בשהש"מ כמשי"ת וא"כ בשאין הש"מ גם לר"ז יש להקל והוא מדאמרי' בגמ' שם דלרבה אפילו במקום שהש"מ והוא שהוחזקו שני יב"ש בעיר אחת. ופרש"י עלה בגיטין (דף כ"ז ע"א) אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו כו'. הרי מספיקא לא חיישינן אא"כ ודאי הוחזקו וכלשון הגמ' והוא שהוחזקו. וא"כ בגוונא דהמכמ"א הנ"ל לפחות ספיקא מיהא הויא ולא דמי כלל להוחזקו. וא"כ לא חיישינן ליב"ש אחר מעיר ההוא אע"ג שהש"מ כיון דליכא עכ"פ הוחזקו. וכן משמע עוד לכאורה ממעשה דשוירי שע"ז פשיט רבה דיחזיר. ולפרש"י בגיטין שם לא ידענו ברור שבשוירי ליכא כי אם יב"ש אחד רק התוס' שם פירשו כן שמא ידוע היה להם דבאותה שוירי לא היה כ"א אחד. ועד"ז פרש"י בב"מ (דף י"ח ריש ע"ב) ויודעין אנו כו' אבל בגיטין פרש"י רק שלא הוחזקו שני יב"ש בעיר ההוא. והרי שם לא היו דנין ע"ז בשוירי עצמה רק בעיר אחרת ואפ"ה לא חיישינן כיון דליכא עכ"פ הוחזקו. וכ"כ רש"י ד"ה בי דינא. וקא פשיט רבה דיחזיר ש"מ משום דלא הוחזקו שני יב"ש הוא כו'. משמע לכאורה דלא הוחזקו דכה"ג שדנין ע"ז בעיר אחרת נמי יחזיר. מיהו ראיה זו יש לדחות די"ל דכאן הי' ג"כ ידוע לנו שלא הוחזק שם יב"ש אחר שהרי התוס' פירשו שאפילו ידוע היה להם דבאותה שוירי לא היה כ"א אחד. אבל מלשון הגמ' והוא שהוחזקו יש שפיר ראי' דמספיקא לא חיישינן כדפרש"י עלה כנ"ל. ולכאורה צ"ע ממ"ש רש"י ספ"ק דב"מ (דף כ' ע"ב) דמשמע קצת לכאורה דלא הוחזקו שני יב"ש בעיר אחת זהו כענין שידוע לנו שאין שם רק אחד כו'. אך באמת א"א לומר כן בכוונת רש"י וכדפרש"י בהדיא בפט"ו דיבמות (דף קט"ו ע"ב) גבי מי חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו. ואין לומר דהתם שאני דאיכא הוכחה הגדולה דכיון דידעינן שמזה יב"ש נפל. דהא התוס' בגיטין שם ד"ה כאן במקום ובב"מ (דף י"ח סע"א) ד"ה והוא שהוחזקו לא הוצרכו להביא טענה דהוכחה זו אלא על ענין הוחזקו שני יב"ש בעיר אחת. דאז לולי הוכחה זו יש קושיא עצומה היכי מהדרינן מנא ידענא דשל זה הוא אבל בלא הוחזקו שני יב"ש אף באופן שדנין עליו בעיר אחרת והוי ספיקא משמע דא"צ כלל להוכחה עצומה זו. וא"צ להעמיד דוקא כגון דידעינן כו' אלא דאף דלא ידעינן וע"ד שפירשו התוס' בגיטין שם סד"ה הא אמר תנו (הראשון). בשלא ראינו הגט בידה כו' והאשה עצמה כ' אאזמו"ר נ"ע דחשדינן לה דמשקרא לגמרי דלא כמהרש"א שם. ואף למהרש"א מ"מ מובן מהתוס' דלא צריכין כאן להוכחה זו כמו שכתב התוס' סד"ה הנ"ל בהדיא. וצ"ל דהטעם דמהדרינן בכה"ג היינו דנהי דלא ידעינן ודאי דמזה יב"ש נפל מ"מ כיון שהם שואלים גט דיב"ש שמעיר זו ואחר אינו שואל. בכה"ג סמכינן על שמו וש"א וש"ע. וא"כ גם בעיגונא יש הוכחה זו מאחר שיש כאן עגונה השואלת שבעלה יב"ש מעיר פ' נעלם מן העין. ואחרת מעיר הנ"ל אינה שואלת. לכן סמכינן על שמו וש"א ושם עירו. אך י"ל דמ"מ התם ההוכחה עדיפא דמאחר שהאשה או השליח כאן שואלים הגט נהי דאינן נאמנים לגמרי שאבדו כאן גט מ"מ הוכחה היא דגט שלהם נאבד כאן ממש אבל התם אף שבעלה נעלם אבל היב"ש שמת כאן אין לנו ראי' כלל שזהו בעלה אם לא שהאשה יודעת שבעלה הי' לו עסק כאן. ואז ה"ל דומיא דהתם. דאף שנתבאר לעיל אות ב' דלהתוספות דב"מ (דף י"ח ע"ב) סד"ה נפק דק מה שבעלה נעלם שם לא דמי לאבידת גט. זהו לאבידה דגט דידעינן שאבד כאן גט. או שהשליח אומר שאבד כאן הגט למאי דס"ל שהשליח נאמן. אבל היכא דלא ידעינן והאשה עצמה תובעת הגט והיא עצמה אינה נאמנת. א"כ לא שייך ממש זהו שאבד זהו שנמצא כיון דליכא ודאי שאבדה כאן גט. רק קצת הוכחה הוא. ולכן ה"ה בעיגונא כשהאשה אומרת שבעלה יב"ש שמעיר פלוני הי' שם והרי היא נאמנת ע"ז י"ל שזה יב"ש שמת כאן הוא בעלה כיון שהוא מעיר פלוני. אף שיש לחוש שמא אח"כ הלך בעלה מכאן למקום אחר וזה המת הוא יב"ש שני שמעיר ההוא דבעלה מ"מ כולי האי לא חיישינן. ונראה דגם המכמ"א שהחמיר כשדנין עליו בעיר אחרת י"ל דלא החמיר רק כשאין האשה יודעת שבעלה הי' שם דבכה"ג דייקא לא סמכינן על שמו וש"א וש"ע כל שלא נודע ודאי שלא הוחזק בעירו יב"ש שני אבל באופן שידוע לה שהי' שם י"ל דבכה"ג מתירין אותה כל שלא הוחזקו ממש שני יב"ש בעירו כנ"ל. הג"ה. מיהו כיון החמ"ח ס"ק ל"ח כ' וז"ל אבל בפסקי מהרא"י סי' רס"ד משמע דכל דלא הוחזקו שנים שנתכסו מן העין מתירין על שמו ושם אביו לחוד עכ"ל. א"כ עכ"פ בשמו ושם אביו ושם עירו ולא הוחזקו שנים שנתכסו מן העין אפשר שיש להתיר אף כשאין האשה יודעת שהיה שם וצ"ע:

קיצור. מיהו המכמ"א בק"ע שלו סי' ה' אות קי"ב כתב שכל זה אם ידוע לנו שבעיר דירתו לא הוחזק יב"ש אחר שנעלם מן העין אבל אם לא ידענו כן כגון שהאשה עומדת במקום רחוק ושם דנין עליה יש לחוש דבמקום עצמו שהבעל משם הוחזקו שני יב"ש ואנחנו לא נדע. ולכאורה יש להקל אפילו בכה"ג דהא אמרינן בגמ' והוא שהוחזקו שני יב"ש בעיר אחת. וא"כ גם כשדנין על האשה במקום רחוק הא עכ"פ אין זה הוחזקו. ומ"ש התוספות משום דידעינן שאבד גט כו' לא הוצרכו לזה רק בהוחזקו שני יב"ש. ועוד משום כיון אשה זו בעלה ששמו וש"א וש"ע כך נעלם מן העין ומעגנת עליו ואשה אחרת עגונה ששם בעלה וש"א וש"ע כך לא שמענו. הוי זה ג"כ קצת הוכחה דומיא גבי גט כשלא ידעינן ודאי שממנו נפל גט ויש לומר דגבי גט אף כשלא ידעינן כו' יש הוכחה יותר אם לא כשהאשה יודעת שבעלה הלך לשם למקום שמת האיש בשמו וש"א וש"ע. ומיהו בכה"ג י"ל גם המכמ"א לא היה מחמיר:

ז אך יש לדחות ראיה זו אפילו אכה"ג לפמ"ש התוספות דב"מ (דף י"ח ע"ב) סד"ה נפק דק אי נמי כו' דלפ"ז הא דרבה בשהש"מ כיון דלא הוחזקו מיירי ג"כ שידעינן שאבד גט. וא"כ לפ"ז אין ללמוד מזה כלל לעיגונא. ועיין עוד בתוס' שם עמוד א' ד"ה לאלתר. במ"ש דלא שייך התם לאלתר. וכוונתם כמו שכתבו שם דלאלתר לא שייך אא"כ ראינו הגט בידה דאל"כ במה אנו יודעים שהוא לאלתר כו' וכמ"ש ג"כ בגיטין (דף כ"ז) סד"ה הא אמר תנו (הראשון) דבלא ראינו גט בידה אין נפקותא במה שנמצא לאלתר כו'. ולכן כ"ז אינו שייך בעיגונא גבי מיתת הבעל דאף אם ידוע שבעלה של זו יצחק ר"ג הי' שם אותו היום. עדיין לא דמי לראינו הגט בידה שראינוהו כמו שנמצא. משא"כ התם ראינוהו חי והם שלחו על מת כו' ולכן אע"ג דבגט מהני לאלתר אף בשהש"מ והוחזקו גבי מיתה לא שייך היתר זה. והנה אף שהתוס' כתבו כן לאביי אבל רבא צ"ל דאינו מחלק מצד טענה והוכחה זו ומיקל במיתת הבעל ג"כ הגם שלא שייך שם הוכחה זו הנ"ל. עכ"ז י"ל דדי לנו מה שרבא מיקל דהיינו בידוע שלא הוחזק בעיר זו יב"ש אחר דהיינו כשדנין ע"ז בעיר זו. משא"כ כשהוא ספק ממש י"ל דגם לרבא הטעם דרבה מיקל הוא משום דידעינן שאבד גט כו' משא"כ גבי מיתה דליכא הוכחה זו א"א להקל כשהוא ספק ממש אא"כ לא הוחזקו שני יב"ש בעיר זו. ובהא א"ש מה דרבא לא אייתי סייעתא לדבריו מדברי רבה. והתוס' דיבמות (דף קט"ו ע"ב) נדחקו בזה ולהתוס' דב"מ הנ"ל א"ש דטעמיה דרבה משום דידעינן שאבד גט כו' אשר זה לא שייך בנדון דרבא. אך לכאורה קשה על התוס' דב"מ הנ"ל דאיך אפשר לומר אפילו לאביי דטעמי' דרבה משום דידעינן שזה אבד גט. דהא עיקר הוכחת רבה מכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר מבואר בגמ' ספ"ק דב"מ (דף כ' ע"ב) דהוא משטרי חליצה ומיאונין. וכ' התוס' בב"מ (דף י"ח ע"א) סד"ה הא אמר תנו ובגיטין (דף כ"ז ע"א) ד"ה האמר תנו (הראשון) דע"כ התם בשאינו ידוע אם חלצה או מיאנה כו' ואינו ידוע שנכתב לה שטר חליצה מעולם. וא"כ לא שייך כאן כלל הוכחה זו דידעינן שאבדה שטר חליצה כלל ואפ"ה פשיט רבה מזה דיחזיר אפילו בשהש"מ כיון דלא הוחזקו שני יב"ש בעיר אחת. וכיון דבגמ' פירשו דאפילו בשהש"מ והוא שהוחזקו כו' ופרש"י אבל מספיקא לא חיישינן. משמע דאפי' כה"ג בשטרי חליצה לא חיישינן מספיקא. וצ"ל דאביי מוקי הא דשטרי חליצה בלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא ודלא כרבה וכן משמע במרה"צ סס"ק ס"ז בד"ה ועפ"ז גם לשון התוספות. ועוד י"ל דס"ל כמ"ש גליון התוס' (דף י"ח ע"א) דאפילו ראינו הגט בידה יש רבותא דיחזיר ולא חיישינן דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו ותטרף בגט זה שניתן לראיה פירות שלא כדין. והנה מבואר בתשו' הריב"ש סי' שפ"ה דיבם יש לו פירות עד זמן חליצה וכ"כ בתשובת הר"ן סי' ע"ז. וא"כ יש לומר דלאביי מיירי הך דשטרי חליצה ג"כ כשידענו שהיא אבדה כאן שטר חליצה וקמ"ל דיחזיר ולא חיישי' דאולי שטר חליצה זה אחר הוא ושמא זמנו קודם לשטר חליצה שלה ותטרף בו פירות שלא כדין. וע"ז לא שייך התירוץ מ"ש הגליון תוס' הנ"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד. דהא גבי שטרי חליצה לא מיירי בזמן שהבעל מודה כו'. והנה גבי שטרי מיאונין הנפ"מ ג"כ עד"ז שהרי הבעל אוכל פירות עד שתמאן כמ"ש בש"ע אה"ע סי' קנ"ה ס"י. מיהו זה דוחק דא"כ גבי שטרי חליצה ומיאונין הנפ"מ רק לענין ממונא והרי רבה אמר בהדיא (דף כ' ע"ב) דזהו נוגע לאיסורא באמרו לרב עמרם תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן:

והנה מהרש"א כ' פ"ג דגיטין (דף כ"ז) סד"ה כאן במקום דלמאי שכתבו התוס' שם דלא חיישינן שישקר במזיד כו' כמ"כ גם בהאשה אמרינן דאינה משקרת במזיד ואומרת שממנה נאבד אם לא אבדה כלל. וא"כ לדבריו בכל ענין ה"ל כידעינן שאבדה כאן גט כו' ד