ג

אך הסדר אליה שהסכים לפרש"י והרמ"ה עכ"ז נוטה להקל כעין דעת הב"ח וז"ל (דף י"ד ע"ב) דלפי דבריהם למה לא חש רחב"א אפי' בלא נמצא פסתא דידא דמי לא משכחת לה שהבעל ניצל והלך לו וזה הנמצא איש אחר הוא שבא להצילו שהרי אמרה אשתו חזי גבראי ח"ג שיבואו להצילו. אלא ודאי דכל כה"ג מילתא דלא שכיח הוא ולא חיישי' לזה ומאי דחש רחב"א הוא מלתא דשכיח מחמת ידים מוכיחות דאיכא פסתא דידא קמן דממ"נ אחד ערק ואזל לעלמא כו' עכ"ד ס"ל כתשו' הב"ח דבכה"ג דליכא רק גברא חרוכא אפי' רחב"א מודה. מיהו ס"ל דהיינו באמרה חזו גבראי רק דמיירי בענין שאפשר שניצול והלך לו אעפ"כ מהני. ובמח"כ יש שני קושיות עליו הא' איך לא ראה שהרשב"א בחידושיו לא מפרש כן הך סוגיא כנ"ל. הב' דמפרש חזו גבראי בענין דאעפ"כ גם לדבריה יכול להיות שהבעל ניצל והלך לו ולא משמע כן מלשון רש"י שהאש אוכלתו וכמש"ל בשם האגודה. והנה הב"ש ס"ק ק"ס הביא ראיה נכונה מדברי רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שהוא עיקר בעל שטה זו ואעפ"כ ס"ל דבנמצא גברא חרוכא לחוד ההיתר ג"כ רק ע"י אמירתה חזו גבראי חזו גבראי. משא"כ בנמצא פסתא דידא מאיש אחר פוסק כר"ח ב"א דלא סמכינן על אומרה חזו גבראי. רק בנמצא גברא חרוכא לבד כתב וכיון שהיא אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל. והב"ח בתשו' סי' נ"ה נדחק מאד לפרש דעת הרי"ו בשם הרמ"ה כדבריו. וכל מעיין ברי"ו יראה שדבריו דחוקים מאד. והעיקר כפי' הב"ש בהרי"ו. רק י"ל דהיינו משום שהרמ"ה פוסק כרחב"א דבנמצא עוד פס יד מאינש אחרינא לא מהני אמירתה חזו גבראי. לכן ס"ל כשלא נמצא פס יד אין להתיר רק ע"י אומרה חזו גבראי. אבל לרבא דמתיר לפירוש רש"י והרמ"ה ע"י אומרה ח"ג ח"ג אף שנמצא עוד פס יד מאינש אחרינא. א"כ בלא נמצא רק גברא חרוכא אפשר שיהיה מהני אף בלא חזו גבראי שהאש אוכלתו לגמרי. כ"א אף בענין שהיה אפשר שניצול כפי דעת הסדר אליהו. מיהו אין הכרח לזה ועוד דממנ"פ לפי' הרמ"ה בעובדא זו הרי פסק כרחב"א והפוסקים כרבא י"ל דלא מפרשי כלל כפרש"י והרמ"ה כ"א כפי' הרשב"א: