א

סימן עט

משנה פ"ג דגיטין (דף כ"ז א') אם מכירו כשר. ועי' תשו' מהריב"ל ח"א סי' ח' מ"ש הא"ז דלא סמכינן על הטב"ע שמכיר הגט כ"א בצירוף שמצאו כמו שאבדו בחפיסה ויש לו סימן בהחפיסה. ומזה הוכיחו בתשו' עה"ג סי' ע"ב דסמכינן על טב"ע גרוע כגון דאשתהי אחר ג"י או באשתהי דים עם צירוף סימן. ובמרה"צ סעיף כ"ד ס"ק פ"ו שכ"ד הנו"ב סי' ל"א ל"ב. ושהרח"ש נסתפק בזה והכריע דלא מהני. ולפ"ד הדין עמו דהתם הא דאינו נאמן על הטב"ע כיון דמיירי במצאו בעצמו ואף ע"ה יש לו טב"ע א"כ אין זה אלא חששא דרבנן. לכן כאשר יש עוד סי"ב בהכלי מהני. אבל טב"ע דאחר ג"י כיון דתנן אין מעידין לאחר ג"י ס"ל להריב"ש סי' ש"פ דאין כאן עדות כלל. א"כ מאי מהני עוד צירוף סי"ב. ולכאורה טב"ע לאחר ג"י גרע מסי"ב דהא סי"ב נשאר בספק אם סימנים דאורייתא או לאו. וטב"ע דאשתהי אין שום ספק דאין מעידין עליו. אך למ"ד סי"ב דרבנן י"ל טב"ע דאשתהי עדיף כיון דמ"מ מכירו היטב בטב"ע. קרוב יותר שזהו הוא מההיכר שע"י סי"ב. ולכן לפ"ד הפוסקים דשני או שלשה סי"ב מצטרפין להיות כמו סימן מובהק י"ל דכ"ש טב"ע דאשתהי מצטרף עם סי"ב. אבל למ"ד דשני סי"ב אין מצטרפין ליחשב כמו סי"מ י"ל דה"ה טב"ע דאשתהי עם עוד סי"ב ג"כ לא מהני. ולכן נלע"ד דבאיסור משאל"ס דרבנן דשם יש להורות דשני סי"ב מצטרפין להיות נחשב סי"מ כיון שי"א דאף סי"ב לבד מהני. וכיון דשני סי"ב מצטרפין י"ל כש"כ טב"ע דאשתהי עם עוד סי"ב. ותדע דבק"ע של המכמ"א סי' ח' סעיף נ"ח כ' וז"ל כל שעיקר דינו אם נשאת לא תצא אין לחוש אפילו לאשתהי דים. תשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' כ"א הרש"ך ח"ב סי' ע"ה עכ"ל ולעיל מיני' סעיף נ"ז כ' בשם שא"פ להקל בכה"ג בספק אשתהי. והנה לדברי תשו' רב"צ הנ"ל גבי משאל"ס דאם נשאת לא תצא יש להקל ע"י טב"ע אף בודאי אשתהי ודבריו קשה דכבר כתבתי דסי"ב עדיפי מודאי אשתהי והרי בש"ע סעיף ל"ב משמע אף סי"ב לא מהני כ"ש ודאי אשתהי. וראיתי בגוף תשו' מהרב"צ הנ"ל ולא מצאתי רק שהיקל בספק אשתהי ולא בודאי אשתהי. ועכ"ז בנ"ד ששני עדים העידו שהכירוהו בטב"ע היטב ושהי' ניכר היטב בפניו כמו שהי' בחייו ממש. יש מקום לצדד לפ"ד ר' יהודה בן בבא במשנה (דף ק"כ א') דאמר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין. ולקולא פליג. ובשני עדים יש לצדד כן לדעתו. והגם דאנן לא קיי"ל כריב"ב מ"מ כיון שהתוספות מקילין כן אף לת"ק י"ל לסמוך כן במשאל"ס דרבנן. והנה הב"י סי' י"ז עמ"ש הטור ואפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליהם אפילו לאחר כמה ימים. כ' ונימוק"י כ' שאין זה מחוור בעיני הרשב"א והריטב"א והרא"ה והוא מבואר בחידושי הרשב"א שם דף קכ"א ד"ה הא דאמרינן בההוא דטבע בדגלת. גבי ומאי דקאמרי נמי דהיכא דאינו נחבל בפנים כו' עד א"ו משמע לרבנן לעולם אין מעידין אלא עד שלשה בין נחבל בין שלם עכ"ל מבואר מדבריו בהדיא הא לריב"ב מעידין אף לאחר ג' ימים והיינו אם אינו נחבל. והשיעור י"ל כמש"ש הרשב"א גבי ספק ג"י לרבנן דכיון שמכירין אותו ואין אנו יודעים אם נתפח או לא ואם נשתנית צורתו או לא מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בטב"ע חזקה זה הוא כו' עכ"ל אלא דלרבנן אינו מתיר כה"ג רק בספק ג"י וריב"ב מתיר בכה"ג אפילו אחר שלשה ימים וא"כ הרווחנו דאף להרשב"א וסיעתו שדחו ד' התוספות כנ"ל עכ"פ אינן דברים שאין להם שורש בגמרא כלל כי עכ"פ כן הוא דעת ריב"ב במשנה. והיה סברא בגמרא (דף קכ"א) דהאמוראי' עבדו עובדא כריב"ב. ואע"ג דמסקו דלא כן עבדו העובדא כ"א כרבנן. מ"מ בספר עצי ארזים סי' י"ז סכ"ו ס"ק צ"ט כתב דהראב"ן שהביא בתשו' מ"ב סי' ק"ד פוסק כריב"ב משום דבירושלמי פסק ר' זעירא בשם ר' חננאל בשם רב דהלכה כריב"ב ומש"ש דמר ר' ירמיה אינו חולק על רב וכמ"ש מזה בתשו' א' לעיר לאכעוויץ בגובערנע פאלטאווא: