ג

והנה בנד"ז ע"פ עדות מ' אברהם בן בנציון שאחר טביעתו מיד עמד על הברעג והלך עם הברעג יותר משני שעות כי הערלים פרשו מצודות בכדי שמא ימצא עי"ז ולא מצאו אותו וגם לא ראו אותו ארוף קומען און ארויש קומען (דיש לפרש לשון זה ג"כ שלא ראו שיושיט ראשו מהמים) ובבואו להברעג עדיין לא היו שם אנשים יהודים רק אח"כ באו אסך יהודים עכ"ד. א"כ מדבריו מובן שבא לשם תומ"י כשנטבע ר' צבי הערש בעלה של זו וכיון שאח"כ הלך על שפת הנהר שני שעות ולא מצאו הרי זה עדיף מענין אם הים גילני ובשני שעות יש לכל הדיעות כשיעור שתצא נפשו. דאף להתשוב' ושב הכהן דס"ל דלא מהני מה שהים מגולה וראה מארבע רוחות שלא עלה היינו משום שמא גל טרדו. ובנהרות שלנו אף כמו נהר דניעפור ודווינא ומסתמא ה"ה דניסטור לא שייך גל טרדו וכ"כ בשו"ת משיבת נפש הנ"ל סס"י ל"ה וז"ל וידוע שאין כח בנהרות אלו המצויים במדינות אלו לטרוד אדם כדאיתא בגמרא גל טרדני לחברו עכ"ל. ולכן הנה אף שגם החמדת שלמה כתב דכיון דכל הפוסקים לא הביאו הירושלמי הואיל ובגמרא דילן ליכא חילוק זה לא עבדינן כן עובדא לכתחלה י"ל דהיינו בהים ממש לא סמכינן ע"ז משום דחיישינן שמא גל טרדו ואף אם לא היו גלים אז שהים שקט כפירוש ההג"ה בפני משה יש לחלק בין ים ובין נהר שבים גזרינן גם בדליכא גלים אטו שיש גלים. משא"כ בנהרות דליכא גלים כלל שאני ועוד יש לחלק דבים שצריך לעיין ולראות מכל ד' או ג' רוחות שלא עלה בשום צד עד בכדי שהעין שולטת לא סמכינן ע"ז לכתחלה. אבל בנהר כיון שרואה שלא עלה ליכא שום חששא. שהרי רואה שפיר שני שפתיו ורואה שלא עלה. דהא שני שפתי הנהר אינן רחוקים כ"כ זה מזה וריחוקם פחות הרבה מכדי שהעין שולטת ויכולים לראות זה בטוב ויפה ולחוש שמא שט לעומת המים ודאי לא חיישינן כלל במכש"כ מאגמא דסמקי דקוו וקיימי בדליכא גלי ופשוט שזה ודאי אין לחוש כלל. נשאר רק צד א' שיש לחוש דהיינו הצד הרביעי כדרך הילוך הנהר וכיון שהלך ר"א בן ב"צ מהלך רב כדבעינן למימר לקמן וראה שלא עלה עליה שום בריה מהנהר שוב אין לחוש כלל. וכן הוא בהדיא בשו"ת פנים מאירות ח"א סס"י מ"ח וז"ל ועוד יש לצדד היתר לפי העדות של הר"ר ישראל שאח"כ רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו ולא ראה אותו ואם הלך מהלך רב כשיעור שא"א לחיות א"כ אין חשש שמא יצא ממקום אחר דהא ידוע דא"א לשוט כ"כ מהר כמו אדם הרץ ברגליו סמוך לנהר א"כ הוי כמים שיש להם סוף עכ"ל. והנה שם היה השאלה ג"כ שנטבע בנהר וואיסי"ל שהוא נהר גדול מאד כידוע אף על פי כן כתב כנ"ל. ולא הביא הירושלמי כלל משום שפשוט לו דין זה גבי נהר אף בלא הירושלמי בענין הים גליני. ואף ששם כתב זה רק לסניף היינו מפני שלא היה נודע לו אם הלך הר"ר ישראל מהלך רב כשיעור כו'. וגם הנה הוא ז"ל סיים אחר זה שמעתי שהתירו חכמי הדור לאשה הנ"ל ולא ידעתי אם מטעמי או מטעם אחרים עכ"ל ובתחלת תשובתו כתב ובשום צד א"א למצוא לה היתר. רק מצא היתר משום שראו שהמים חונקים אותו כו' ודינו כגוסס דזה סימני גסיסה כו'. ובאמת יש לתמוה על היתר זה דמה ענין זה לגוסס דהתם נחלה ונחלש כ"כ עד שהוא קרוב למות ומחמת זה גוסס אבל הכא הוא בריא לגמרי רק המים חונקים אותו וכשיצאו המים הרי הוא בריא לגמרי. וא"כ שמא אח"כ הוציא המים. ע"כ רחוק שחכמי הדור המתירים התירו מצד היתר זה. ע"כ אפשר שהתירו מצד שהר"א ישראל רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו כשיעור שת"נ של הנטבע. וא"כ בכאן שמבואר בגב"ע שהלך ר"א הנ"ל עם שפת הנהר יותר מן שני שעות דאף שהפירוש לכאורה שההליכה והחזרה יחד נשתהה יותר מן שני שעות מ"מ ההליכה ג"כ עכ"פ נשתהה יותר משעה. גם הנה האשה העגונה אשת הנטבע אומרת שידוע שם בעיר שנטבע אשר ר' אברהם הנזכר הלך עם הברעג שלשה ווייארסט היינו שיש שני כפרים על נהר דניסטור א' רחוק מן העיר שנטבע ג' ווייארסט והיינו לצד שהנהר הולך מלמעלה למטה כדרך הילוכו והכפר השני עוד להלן מכפר הראשון שני וויארסט ועד כפר הראשון הלך בודאי וגם עד שם פרסו המצודות בודאי ואם הלך יותר עד כפר השני ספק לה. וא"כ כיון שהלך עם הילוך הנהר מהלך שלשה ווייארסט ורבו האומרים ששם הווייארסטין הם שבעה מאות קלאפטער בכל ווייארסט וא"כ בשלשה מילין יש שני אלפים ומאה קלאפטער שהם ששה אלפים ושלשה מאות ארשין. ועם משך העיר ממקום שנטבע עד חוץ לעיר י"ל שיש ערך ארבעה מילין שהמיל ב' אלפים אמה והארשין גדול הרבה מן האמה כידוע וא"כ כשיעור ערך ד' מילין י"ל שיש כשיעור כדי שתצא נפשו כי הנה אע"פ שבש"ע א"ח הל' פסח סי' תנ"ט ס"ב כתב דשיעור מיל הוא י"ח מינוטין וכ"כ בש"ע י"ד סי' ס"ט ס"ו. מ"מ החק יעקב סי' תנ"ט סק"י הביא שהרמב"ם והרע"ו פרק אלו עוברין כתבו דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה משעות ההשווייה. ולדעתייהו כוון מהרי"ל שכתב שהוא שליש שעה ומעט יותר. וגם האליה רבה שם הביא ב' דיעות אלו וא"כ לענין מה שישוט תחת המים יש לסמוך על דעת הרמב"ם והרע"ו. ואף שכתב שם הח"י דלמהרי"ל המיל מהלך ג' שמינית שעה גם לפי זה בד' מילין יש כדי הילוך ביבשה ג"כ שיעור שעה ומחצה ולחוש שמא שט במהירות יותר מאדם המהלך ברגליו זה ודאי נגד החוש שאדם שנטבע ובגדיו מליאים מים והוא ודאי עיף ותש כח ישוט תחת המים במהירות יותר מאדם ההולך ברגליו על היבשה וא"כ יש לנו מעדות ר' אברהם הנזכר הגדה ועדות שודאי מת וכמ"ש הפנים מאירות הנ"ל רק לכאורה יש עוד לחוש כיון עת שנטבע היה סמוך למנחה וא"כ זה שהלך אח"כ ר' אברהם הנ"ל עם הנהר משך חמשה וויארסט נשתתהה עד תחלת הלילה וא"כ שמא לא יכול לראות היטב אם הנטבע הוציא ראשו מהנהר ואף אם יכול לראות שלא יצא לגמרי מהנהר ליבשה שי"ל שזה יכול לראות אף בתחלת הלילה. וכאומר אונ ניט גיזעהען ארויש קומען כו' מכלל דהיו יכולים לראות והיינו ע"י אור הלבנה וכמ"ש במדרש תלים סי' כ"ב בלילה אע"פ שהוא לילה יש בו אור הלבנה והכוכבים כו' ומשנה שלימה שנינו פב"ת דיבמות מעידין לאור הנר ולאור הלבנה. ואע"פ שאין מבואר מדבריו שהיה הלבנה מאירה מ"מ מאחר שמוכח מדבריו שהיו רואים על הנהר אם עולה מהנהר או לא מוכרח דהיו יכולים לראות אך ממ"ש בגב"ע שהיה המעשה ר"ח טבת ובר"ח אין אור הלבנה מאיר. מ"מ י"ל שבתחלת הלילה יש בו אור עדיין כמ"ש הר"ן רפ"ק דפסחים אמתניתן אור לארבעה עשר וז"ל וכ' הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור לומר שבתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל כו' וכיון דאותה שעה קושטא דמילתא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא עכ"ל וכ"כ בשמו רבינו ירוחם נתיב ה' ח"א וז"ל וכ' הראב"ד בודקין אור לי"ד כלומר סמוך לאור כלומר סמוך לכניסת הלילה עכ"ל הרי בתחלת הלילה יש אור עדיין. וא"כ ודאי היו יכולים לראות שלא עלה האיש מהנהר. ועוד כי הרי פרסו אז מצודות וא"כ אם עלה איש היה ידוע להם אבל עכ"ז לראות שלא הוציא ראשו כרגע מן המים אפשר שזה לא יוכל לראות אפי' בתחלת הלילה ואם הוציא ראשו י"ל עי"ז יוכל לשוט עוד תחת המים יותר משתי שעות דהיינו שמא יכול לשוט עוד שתי שעות משעה שהוציא ראשו ושאף אויר העולם. אך כל זה חששות שלא נמצא בפירוש בגמ' וכמש"ל שיש טעם שלא לחוש לזה ודי כשידוע שמעת טביעתו לגמרי לא יצא לחוץ לגמרי במשך שתי שעות ולא לחוש לשמא הוציא ראשו ושעי"ז ישוט שתי שעות תחת המים משעה שהוציא ראשו וחזר ונכסה י"ל לכולי האי לא חיישינן במשאל"ס דרבנן מלבד כי אפשר וקרוב שבתחלת כניסת הלילה שהיה אור יוכלו לראות שלא הוציא ראשו ג"כ. ועוד כי הנה בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' כ"ו בענין שיעור כדי שת"נ כתב ושיעור זה בפירוש לא שמענו כו' אבל ראוהו שטבע וכסהו המים בכדי שא"א לו לאדם לעמוד במים סגי דהיינו שעה קלה כו' כשיעור שבני אדם משערים כו' כשיעור יציאת נפש עכ"ל יעו"ש. ובתשובת הב"י בדיני משאל"ס סי' א' דקכ"ב ע"ד נזכר והיה שם עליה כחצי שעה כו' משמע דזה חשוב שיעור כשת"נ וכ"מ בהרדב"ז ח"א סי' רנ"ח וז"ל ומה שאמר העד שהיה שם חצי שעה ולא יצא אדם כו' וגם אח"כ כתב כן וז"ל והטעם כיון שהעיד שהיה שם חצי שעה כו' והב"י לא כ' סברא נגד זה רק משום שהספינה היתה מפסקת והעד היה נבהל כו' ועי' מזה בכנה"ג בהגהות הטור סעיף תכ"ג שיעור כדי שת"נ עד תחלת שעה ג' אבל מורי הרב ז"ל (היינו מהרי"ט דלעיל) כתב דשיעור כשת"נ היינו שעה קלה עכ"ל. וגם בתשו' הב"ח סי' ע"ט כתב לסתור הראיה שהביא הפנ"י דכדי שת"נ הוא ב' שעות שהיא הראיה של הריב"ש. וכן מהרי"ט כתב לסתור ראיה זו רק שלא ראו דברי הריב"ש. ועי' במרה"צ סעיף ל"ד סס"ק קל"ז נטה ג"כ כדעת מהרי"ט אלא שכ' דלכתחלה במים שיש להם סוף צ"ע להקל בזה נגד הריב"ש. וגם במשאל"ס משמע דס"ל שאין להקל לכתחלה נגד הריב"ש כיון מהרי"ט והב"ח לא ראו דברי הריב"ש. ואפ"ל במים שיש להם סוף ודאי דבריו נכונים וה"ה במים שאין להם סוף במקום טביעתו וסמוך לה. אבל במשאל"ס בלהלאה ממקום טביעתו ובמקום שאין ברירה שאל"כ תשב עגונה עולמית אפשר לסמוך ע"ד מהרי"ט ודעימיה ויש טעם לחלק בין מקום טביעתו וסמוך לה ובין להלאה ממקום טביעתו. האחד מצד הדין הב' מצד הסברא. מצד הדין הוא ע"פ מ"ש בתשובת מהר"א בן ששון סס"י א' דף ט' סע"ד וז"ל ותו שהרי נראה שמה שאנו צריכים במשאל"ס השהיה עליו אינה משום דשמא יצא ממקום רחוק דא"כ מה מועיל השהייה עליו והרי הם מים שאין להם סוף ונחוש שמא יצא במקום אחר שהרי אין לדבר סוף אלא ודאי שהשהיה היא לשמא באותו מקום יצא או קרוב לו עכ"ל ועיין בק"ע של המכמ"א סי' ח' סכ"ו וסעיף ל' ל"א נ"ז. ובסעיף ס"ה הביא לשון מהר"א בן ששון הנ"ל ואע"פ כי בספר חדש נקרא מקור חיים ושם ח"ב בהתשו' סי' ד' תשו' להגאון מוה' חיים מוואלאזין ז"ל ובסעיף ב' ג' נסתפק תחלה בדין השהייה במשאל"ס לענין להתירה בדיעבד אם נשאת וז"ל שמא זה מהני דוקא בים וכה"ג שהשוהה עליו יכול לראות מרחק רב מכל ארבע רוחותיו ואין החשש אלא שמא צף מתחת המים ויצא בריחוק מקום יותר מכדי שליטת העין וכ"ה ברש"י (דק"ך ע"ב) בד"ה מן הארכובה דהחשש הוא שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר וזה מיעוטא דלא שכיח כלל שיהא צף מרחק רב כזה במים ויחיה ולהכי הוא דלא תצא אם נשאת רק לענין לכתחלה חששו חז"ל אף למיעוטא דהמיעוט יכולים להמלט אף ביותר מפרסה לפ"ז היה יוצא לנו חומרא גדולה לענין להתירה בדיעבד בטביעות הנהרות שאין העין שולט בהם הרבה מחמת שהולכים ארחות עקלקלות שלא נוכל להתירה רק אם היה כעין מחיצה של בני אדם ברחוק עד פרסה שיוכלו לראותו אם יצא אבל חומרא זו לא נמצא בשום פוסק עכ"ל. ואח"כ העלה דהטעם הוא משום שאם לא שהה כדי יציאת הנפש איכא למיחש חששא קרובה שמא יעלה מן המים במקום הטביעה גופא ואז יוכל לשהות במים זמן רב ולחיות משום דיכול לכלוא רוחו בקרבו שלא יבואו המים לתוך גרונו. משא"כ אם הוא מתגלגל בתוך המים הדעת נותנת דכיון שאינו יכול להתחזק ולעמוד על עמדו פשיטא שאינו יכול לכלוא רוחו בקרבו שלא יבאו המים לתוך גרונו ומש"ה אם במקום הטביעה שהה כדי שת"נ ואז אין חשש אלא שמא גלגלוהו המים וטרדוהו למקום רחוק ובכה"ג מיעוטא דמיעוטא הוא דחיי ורובא דרובא לא חיי אחר הגלגול במים דהמים חונקים אותו ומת מיד רק לענין לכתחלה חששו רז"ל אף למיעוט הנמלטים גם אחר הגלגול ומש"ה הוא דלא תצא אם נשאת עכ"ל. והנה במחכ"ת אשתמיטתיה הירושלמי הנ"ל דהא אם ראה בהים מד' רוחותיו שלא יצא אף לכתחלה תנשא הרי דאף לכתחלה לא חיישינן שמא יצא בים במקום רחוק יותר מכדי שליטת העין ומתירין אשתו להנשא וא"כ הא דמשאל"ס אשתו אסורה ע"כ מיירי באופן שלא היה יכול לראות בים כדי שליטת העין מארבע רוחות שלא יצא כגון שלא היה הים גילני ואעפ"כ אם נשאת לא תצא. א"כ מזה מוכרח כמ"ש מהר"א בן ששון שהשהייה הוא לשמא באותו מקום יצא או קרוב לו כנ"ל. רק לפירוש הפני משה ותשו' ושב הכהן בהירוש' אין ראיה מהירושלמי. וגם הטעם שכתב הגאון מוהר"ח ז"ל מוואלאזין דכיון שהוא מתגלגל בתוך המים הדעת נותנת כו' שאינו יכול לכלוא רוחו כו' ומתוך כך הוציא קולא יתירה שם בתשובתו ססע"י ט'. ומלשון רש"י (דקט"ו סע"א) שמא צף מתחת המים לא משמע כלל שזהו ענין גלגול שהמים מגלגלים אותו כ"א חיישינן ששט תחת המים וכמ"ש בתשו' פנ"י סי' ז' רק הפנ"י ג"כ כתב שי"ל שלא יוכל לשוט תחת המים כ"כ כפי השיעור שיכול לשהות במקום הטביעה אבל למעשה לא סמך ע"ז וכנ"ל. וא"כ בנד"ז ערך שעה או עכ"פ חצי שעה ודאי הלך ר' אברהם הנ"ל עם הילוך הנהר בעוד היום גדול וא"כ אז ראה ודאי ברור שלא הוציא ראשו ג"כ. וא"כ לפ"ד מהרי"ט וסיעתו ודעת הב"ח יש די בזה לבד בזה השיעור כדי שתצא נפשו אף אם לא היה מהלך יותר כלל לכן גם שאנו חוששים לדעת הריב"ש די מה שהלך עד הכפר השני שהוא מהלך חמשה ווייארסט שבודאי ראה עכ"פ שלא יצא מן המים ליבשה לגמרי ולחוש שמא אז הוציא ראשו ולא ראה ועי"ז יכול לשוט אח"כ ביותר כולי האי אין לחוש ודי לחוש להריב"ש בחששא הפשוטה שמא יצא במשך זה לגמרי מהנהר ועמש"ל ססעי"ף א' שמהירוש' יש ראיה לסברא זו דגם לשטת הריב"ש לא חיישי' רק כמ"ש כאן בשגם שמהגדת ר' אברהם משמע לכאורה שבכל משך הליכתו אצל הברעג ראה שלא הושיט ראשו ג"כ מתוך המים כנ"ל:

קיצור מעדות אברהם בן בנציון שהלך עם הברעג יותר משתי שעות א"כ אף אם זהו בהליכה וחזרה הרי הלך עכ"פ יותר משעה א' עם חוף הנהר ולא ראה אותו עולה מהנהר. הרי בשיעור זה יש כדי שת"נ וכ"כ בתשו' פנים מאירות סס"י מ"ח. והגם שיש לחוש שמא לא הלך כ"כ לאורך הנהר כדי מהלך שתי שעות רק שהתמהמה שתי שעות הנה האשה אומרת שהלך עד הכפר הרחוק מהעיר שלשה ווייארסט וא"כ יש לומר שיש כאן כשיעור כשת"נ הנטבע אף לדעת הריב"ש. ואף שהיה המעשה סמוך למנחה וא"כ שמא בתחלת הלילה לא יכול לראות אם הוציא ראשו מהמים ע"ז י"ל הרי בודאי עם היום הלך השיעור כשת"נ למהרי"ט והב"ח וסיעתם והגם שהריב"ש ס"ל דצ"ל משך שני שעות אפ"ל במקום טביעתו וסמוך לו הוא שיש לומר כן אבל בלהלאה ממקום טביעתו במקום שאין ברירה אפשר לסמוך על המהרי"ט ודעימיה כשיש עוד צירוף לזה. וגם לשטת הריב"ש הרי הלך כאן ערך ב' שעות וראה שלא יצא ולהחששא שמא הוציא ראשו וחזר ונכסה וצף מתחת המים י"ל אין לחוש אף להריב"ש אחר שבערך שעה ראה שלא הוציא ראשו. ועי' בתשו' הגאון רע"ק איגר ז"ל סס"י ק"ט ומ"ש רש"י דחיישינן שמא עלה ברחוק פרסה היינו ששם עלה על היבשה. אבל גם מקודם הוציא ראשו על פני המים וצף על פני המים: