ג

והנה מה שהתוספות לא פירשו כהרי"ף דעל ידי הבכיי' היא מסל"ת גמור וכדמשמע פשטא דגמרא. זהו מפני שנסתייעו בזה מהירושלמי. אבל טעם הרי"ף נראה משום דבירושלמי לא מוקי לה דבכתה. כ"א כפשטה דמתניתין. וע"כ סבירא ליה דאינה כמסל"ת. משא"כ לש"ס דילן דאמר כיון דחזיתינהו בכתה הנה עי"ז חשיבא מסל"ת גמור. בלתי צירוף מה שהוציאה מקלו ותרמילו. דהא הרי"ף כ' שמעינן מהא דהיכא דמתחיל העו"ג ומסל"ת אע"ג דהדרינן ומגלינן למילתיה מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מסל"ת אלא נאמן עכ"ל. וכ"כ המרדכי שם סימן פ"ו ובתשו' מהר"מ במיימוני סימן ט'. והתחלה זו היינו רק מה שבכתה וכדאיתא ברש"י שבאלפס שם. וכ"כ בחידושי הרשב"א וז"ל כיון דחזיתינהו בכיא כו' ומהכא שמעינן תרתי חדא כל שהתחיל לומר כמסיח לפי תומו אע"פ ששאלוהו לבסוף והגיד ע"פ שאלתם נאמן עכ"ל. ונלע"ד דלהכי דקדק שהתחיל לומר כמסיח לפי תומו. בכף הדמיון. משום שההתחלה היא רק הבכייה ולא דברה בפיה מאומה ע"כ כ' רק כמסיח כו'. והנה גם הרמב"ם פי"ב הי"ד פסק כהרי"ף וכ' בהגמי"י שם שכ"ד מהר"מ וראבי"ה וס"ה. וכ"פ בטוש"ע שם סעי' ט"ו וע"ש בחמ"ח ס"ק כ"ט. ואי איתא כדברי מהרמ"ל (וכ"ש אי איתא כהצ"צ) אין מהנדון דפונדקית שום ראי' לדין זה. דהא אדרבה ס"ל דאפילו לר' עקיבא לא חשיבא מסל"ת רק משום שהוציאה להם מקלו ותרמילו. הא לולי זה לא היתה נחשבת מסל"ת גם לרע"ק משום שאמרו לה איה חבירינו ואע"פ שקודם לשאלה זו בכתה דה"ל כהתחילה להסיח לפ"ת. אפ"ה אתי השאלה ומפיק לה מתורת מסל"ת עד שמה שהשיבה אח"כ מת וקברתיו לא היו דיינינן לזה כמסל"ת גמור רק מפני שהוציאה להם מקלו ותרמילו הוא דחשיבא מסל"ת לרע"ק. וזה הפך דברי הרי"ף דס"ל דמה שחזרו ושאלו אותה לא מפיק כלל מתורת מסל"ת כיון שקודם השאלה התחילה להסיח. וכ"ש מרבנן דרע"ק דס"ל לפ"ד מהרמ"ל דאפילו בצירוף הוצאת מקלו ותרמילו וס"ת לא חשיבא מסל"ת גמור. ודוחק לומר דהכי דייק הרי"ף כיון דבפונדקית לא היה גם התחלה גמורה בדבור רק בבכייה ואפילו הכי עם צירוף הוצאות מקלו כו' חשיבא מסל"ת אף שבינתיים שאלוה כמ"כ כשהתחילה להסיח לפ"ת בדבור מהני גמר דבריו שאח"כ אף ששאלוה בינתיים ואף בלי שום צירוף סימנים. ומשום דדבור אפילו מעט מזעיר מה שאינו מספיק להתיר עדיין עדיף מבכייה. דבאמת זהו דוחק גדול דאיה סופר ושוקל דהדבור בלא שום צירוף עדיף מבכייה עם צירוף ורג"ל טובא דהא הבכייה לא גרעא מרמיזא על כל פנים ובהרא"ש במ"ק רס"י ע"ט משמע דרמיזה חשיב עדות לענין אבילות ומשמע שם קצת כמ"כ לעדות אשה. ודודי הה"ג ר' ליב ז"ל הביא ראיה דרמיזא מילתא היא ממ"ש בגמרא פ"ב דב"ק (דף כ"ד ע"ב) דקמרמזי רמוזי. וע"ש בתוספות שכתבו ולא ברמיזה כההיא דהנחנקין דהתם מיירי ברמיזה גרועה כו' א"נ דיני נפשות שאני. ועיין עוד מזה בסנהדרין פרק הנחנקין (דפ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה קמ"ל רמיזא לאו כלום הוא. שכתבו ב' תירוצים אלו. וכ"כ בחידושי הרשב"א בב"ק שם. ובכ"מ פכ"א מהל' עדות סוף הלכה ט' לא הביא רק התירוץ השני דדיני נפשות שאני וא"כ בנ"ד י"ל דרמיזא מילתא היא ואפילו לתירוץ קמא דהתוספות והרשב"א דבעינן רמיזא חשובה דוקא ובכייה יש לומר דאינו חשוב כרמיזה חשובה שפירש התוס' שם מ"מ אתחלתא מיהו הויא וכ"ש שי"ל שהיא רמיזה חשובה כיון שמיד בראותם התחילה לבכות ומקודם לא בכתה ורק כשראתה אותם התחילה לבכות ואחר כך אמרה להם שמת אף ששאלוה בינתיים י"ל דהוכחה גדולה היא שע"ז בכתה והרי לענין גט מצינו דסומכין ארמיזה כמ"ש בגיטין (דע"א ב') ורמז ואמר כתבו כו' והובא להלכה בכל הפוסקים ובטוש"ע אה"ע סס"י קכ"א ס"ח והגם ששם פי' התוס' דמיירי שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כו' א"כ הרמיזה באה אחר הדבור והשאלה והיא רמיזה חשובה בודאי. מ"מ גם כאן י"ל דהסוף מסייע לההתחלה דהוא הבכי' באופן דודאי עכ"פ שפיר י"ל דהבכייה דפונדקית הוה התחלת מסל"ת כמו הדבור שאינו מספיק כו'. ותדע עוד דבכייה מילתא היא לאמת הענין ממ"ש במשנה ר"פ האשה שלום ריה"ו אומר לא שמענו אא"כ באתה בוכה כו' ואף ששם נדחו דבריו היינו משום דבאתה בוכה י"ל דמערמת ע"ש אבל זו שכשראתה אותם בכתה מיד ה"ז ניכרים דברי אמת. וא"כ אי איתא כמהרמ"ל והצ"צ דכשחזר ושאלוהו לאחר הבכייה לא הוי כמסל"ת אפי' לרע"ק לולי צירוף הסימנים ולרבנן אפי' עם צירוף הסימנים. א"כ יש מזה ראיה לסתור פסק הרי"ף והרמב"ם והטוש"ע סעיף ט"ו הנ"ל ולומר דאפי' התחיל להסיח לפ"ת כיון שלא היה מספיק להתיר עד ששאלוהו ואח"כ השיב לא מהני להתיר כיון דאין לזה עוד צירוף סימנים כהוצאת מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו. ולכן מוכרח מכל הפוסקים הנ"ל דלא כשיטת מהרמ"ל והצ"צ אלא דע"י הבכייה לבד חשיבא מסל"ת:

קיצור אבל הרי"ף והרמב"ם ומהר"מ בתשו' מיי' סי' ט' והטוש"ע סעיף ט"ו ס"ל דהפונדקית הוי מסל"ת גמור ודלא כמהרמ"ל וכ"ש דלא כהצ"צ: