ג

וא"כ י"ל דה"ה בנד"ז הוה ג"כ אינו מצוי. וחשוב כמו חרום הנ"ל. ואף שלא הוזכר זה במומין דשם וגם לא כל המומין חשיבי סי"מ כ"א הבלתי מצויים רק בגמרא במגילה (ד' כ"ג ע"ב) אמתניתין כהן שיש בידיו מומין ידיו עקומות פרש"י כפופות י"ל כשכל היד כן לא אצבע אחד. וצ"ע. מ"מ י"ל דנהי דאין זה מום גמור הבלתי שכיח עכ"פ מצד צירוף צמצום המקום שפרט וצמצם האצבע השלישי שבידו השמאלית ושפרק האמצעי נכפף מצד צירוף צמצום זה לענין הכפיפה עצמה ה"ל סימן מובהק. ובהכי א"ש דלק"מ מה שהביא מהרמ"ל בתשו' סי' נ"ו ראיה מהא דחגר וצולע לא חשוב סי"מ כמבואר בפשיטות במהרי"ק שרש קע"ה דבעינן סי"מ מופלג טובא. משום די"ל דנהי דחגר וצולע שכיח קצת להכי לא חשוב סי"מ. מ"מ הכא גבי כפיפת אצבע אע"ג שנאמר דלא שייך לומר שזהו לא שכיח יותר מצולע וחגר. עכ"פ הכא מהני מצד צירוף וצמצום המקום כנ"ל. ולהט"ז דא"צ בעקמומית אצבע צמצום מקום צ"ל דלא שכיח יותר מחגר ע"ד דאמרינן ספ"ב דנדרים (ד"ך סע"א) חגרים מפני מה הוויין כו'. שוב ראיתי דע"כ צ"ל דתשו' מהרמ"ל סי' קכ"ח פליגא אההיא דסי' נ"ו שבסי' נ"ו החמיר כרבינו ירוחם שלא נקראים סימנים מובהקים אלא בדבר שאינו נמצא כך בגוף אחר ופי' שדברי הא"ז ומהרא"י הם ג"כ כך. ועפ"ז פי' דברי הרד"ך ג"כ דבעינן עקמומית האצבע ורושם בצדו דוקא אבל בסי' קכ"ח שהוכיח מהא דא"ז ותה"ד דס"ל דחרום הוי סי"מ דע"כ אפשר הוא להמצא באנשים אחרים שהרי הכתוב מנאו עם מומין שהכהן נפסל בהם לעבודה. וזה דלא כמשמעות רבינו ירוחם. א"כ לפ"ז גם בעקמומית אצבע י"ל דא"צ רושם בצדו וכדברי הט"ז. ומדי דברי אמרתי דנדון דמהרמ"ל סי' קכ"ח צווארו עקום זהו נזכר ג"כ במומין בהרמב"ם פ"ח מהל' ביאת המקדש דין ב' כאילו הוא מונח על כתפיו ע"ש. וכלשון הזה נזכר ג"כ במהרמ"ל שם בלשון השאלה:

קיצור (א) מ"ש הרא"ש והטור או שיש שינוי באחד מאבריו משמע דה"ה נד"ז חשוב סי"מ וכ"מ בשט"מ שינוי שאינו מצוי. וה"נ כפיפת האצבע י"ל שאינו מצוי. וכ"מ מהט"ז. אלא שבתשו' מהרמ"ל סי' נ"ו משמע לא כט"ז. מ"מ בנד"ז שצמצמה המקום איזו אצבע ואיזו פרק י"ל דמהרמ"ל ג"כ יודה דהוי סי"מ וכ"פ בתשו' שב"י סס"י י"א ועיין תשובת מ"ב סי' ס"ה ובהרמב"ם פ"ח מהל' ביאת מקדש דין י"א:

(ב) מ"ש מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ד דחרום הוי כוחל שתי עיניו כאחת אף שזהו כסתם משנה פ"ז דבכורות מ"מ הרמב"ם פסק כאמרו לו שבברייתא שם וכ"נ דעת רש"י. וא"כ חרום הוי סי"מ אע"פ שיש לו חוטם רק שקוע הרבה וכמו גבשושית על החוטם:

(ג) והכא י"ל עכ"פ מצד צמצום המקום היה חשוב סי"מ. מהרמ"ל סי' קכ"ח חזר בו מסי' נ"ו דשם החמיר כרי"ו ובסי' קכ"ח הביא ראיה דלא כרי"ו:

(ד) אלא שמצאתי סתירה לדברי הנ"ל ממ"ש בתשו' נו"ב מה"ת חאה"ע סי' ס"א וז"ל צפורן נשחת באצבע הסמוך לאגודל ביד שמאל השגחנו היטב ומצאנו שהוא כמו בחיי פייש הנ"ל וכמו שאמרה אשתו חיילה. וע"ז השיב והצפורן הנשחת כיון שכוונו האצבע שהוא סמוך לאגודל וגם ביד שמאל אולי מקרי סימן מובהק ועיין בב"ש ס"ק ע"ד ומ"מ נראה דאין זה מקרי צמצום מקום לגמרי. ועיין בב"ש ס"ק ע"א ועכ"פ סימן אמצעי מקרי עכ"ל. אך לא ידעתי טעמו דהא בתשו' מהר"ם פאדוה סי' כ' בשם מהרי"ל שכ' וז"ל אמר הגוי סימן מובהק שנתקלקלו צפורני אצבעותיו וכן הוי מקולקלים בחייו. הרי דזה חשוב סימן מובהק. ומיהו יש לחלק דהתם היו כל הצפרנים מקולקלין. ומ"מ בתשו' אאזמו"ר הגאון ז"ל בתחלתה הביא שבתשו' כנסת יחזקאל סי' נ"ג כתב וז"ל ובפמ"א כתב דאף צפורן עבה באצבע ידוע הוי סימן מובהק עכ"ל ושם סי' נ"ב בתשו' הגאון מנחת יעקב שבהשאלה נזכר גם אצבע קטן שבידו השמאלי היה כפוף ואי אפשר היה לזוז אותו משא"כ שאר אצבעותיו וע"ז השיב לענין הסימנים כתב בתשו' מהרמ"ל סי' קכ"ה כל שינוי באבר מיוחד הוה סימן מובהק כו' עכ"ל. ואאזמו"ר הגאון נ"ע כ' שם על נדון צפורן עבה באצבע ידוע וז"ל והגם שיש לחלק קצת דלא דמי לאות פלונית דמקרי צמצום המקום לגבי נקב דעלמא שבלשון הגמרא שם. דהיינו כל הקלף שהגט נכתב עליו שיכול להיות בו נקב או אפילו לגבי כל האותיות שבהגט. משא"כ צפורן עבה באצבע אחת לגבי עשר אצבעות לבד. אעפ"כ יש להתיר בפשיטות בצירוף עוד סימנים שבגופו כדלקמן עכ"ל. אפ"ל דלא כתב כן רק אצפורן עבה דאינו סימן חשוב מצד עצמו דמצוי יותר מכפיפת אצבע דנ"ד. אבל בנד"ז דכפיפת אצבע דלהט"ז אצבע עקום מצד עצמו חשוב סימן מובהק ועקום י"ל היינו כפוף כדפרש"י במגילה (כ"ג) כנ"ל. א"כ כשפרט וצמצם איזה אצבע וגם איזה פרק היינו פרק האמצעי י"ל דחשוב סימן מובהק. וראיתי בתשו' כנסי"ח הנ"ל כ' ובתשו' ב"י אצבע עקום מכח חולי הוי סימן מובהק עיין בקונטרס עכ"ל ולא נמצא זה בק"ע בשם ב"י. ואפשר להביא ראיה קצת דע"י צמצום דמקום כנד"ז עולה הסימן ממדרגת סי"ב לסי"מ מהא דפ"ב דב"מ (דכ"ח א') מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו ינתן למדת (גמיו) [ארכו ורחבו] וע"ש בפרש"י. וענין זה דמדת ארכו ורחבו הוא צמצום יותר ממדת גמיו. שבמדת גמיו אינו מצמצם האורך בפ"ע והרוחב בפ"ע. והנה מאחר דעי"ז ינתן לו. מוכרח דאע"ג דמדת גמיו הוה סי"מ ועי' בשט"מ שם בשם הר"ן דאפילו ארכו לבד ס"ל דחשיב סי"מ וכ"כ בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' כ"ז בשם השט"מ דבב"ב פרק יש נוחלין (דקכ"ח). א"כ כ"ש מדת גמיו הוה סי"מ. עכ"ז לגבי מדת ארכו ורחבו חשיב ועשאוהו כסימן שאינו מובהק כיון דזה מובהק יותר ממנו וכ"כ בשט"מ שם גבי משקלותיו וז"ל כל דברים אלו מוכיחים דסימנים שאינם מובהקים במקום מובהקים לאו כלום נינהו עכ"ל ואין פירושו סימנים בינונים דהא קאי אמדת ארכו ורחבו דהוי ודאי סי' מובהק אלא אעפ"כ לגבי מדת משקלותיו עשאוהו כסימן שאינו מובהק. וכה"ג הוא מדת גמיו לגבי מדת ארכו ורחבו. ונמצא יצא לנו שע"י הצמצום וההפרש שבין מדת גמיו ומדת ארכו ורחבו עולה ממדרגת סימן שאינו מובהק למדרגת סימן מובהק שלכן נותנים הטלית למדת ארכו ורחבו. וא"כ כמ"כ בנד"ז הרי עקמומית האצבע מצד עצמו ודאי חשיב סימן בינוני עכ"פ. א"כ ע"י צמצום איזה אצבע ואיזו פרק י"ל דחשיב סימן מובהק כנ"ל. ומ"מ אין זה מוכרח די"ל שם באבידה תקנת חכמים היא ע"ש בשט"מ. ומיהו שם כ' דגם גבי עיגונא תקנת חכמים היא וצ"ע:

קיצור בתשו' נו"ב מה"ת דצפורן נשחת בצמצום באיזה אצבע י"ל דאינו כ"א סי"ב ובכני"ח בשם פמ"א דהוי סי"מ ואאזמו"ר נ"ע נ' אינו מחליט לא כן ולא כן. מ"מ כפיפת אצבע י"ל הוי סימן טפי והמ"י בכני"ח פסק דכה"ג דנ"ד הוי סי"מ וכהשב"י דלעיל אות א'. קצת ראיה מהא דמדת גמיו ומדת ארכו ורחבו ינתן למדת ארכו ורחבו דע"י הצמצום כנד"ז עולה הסי"ב דכפיפת אצבע למדרגת סימן מובהק:

(ה) ואף אם לא עלה למדרגת סי"מ מ"מ עכ"פ ודאי עלה ממדרגת סי"ב סתם לסי"ב חשוב וטוב יותר. דבאבידה אם הא' אמר סימן בינוני כמו כלי שהיה לו עשר רגלים עד"מ שיושב עליהן ואמר הא' סימן שאחד מרגליו כפוף שלא כמנהג. ואמר השני איזה רגל הוא. לכאורה היו נותנים לשני כדמוכח הסוגיא דב"מ (דף כ"ח ע"א) הנ"ל וטוש"ע ח"מ סי' רס"ז. וא"כ כמ"כ כאן. ולכן היה אפשר שיצורף לזה סימן הזקן ששערות הזקן היו אדומים מעט ורוב רודע. וכה"ג איתא בתשו' הב"ח סי' פ"א שצירף סימן הזקן לסימן שהיה לו שומא במצח למעלה מן העין ימין והעלה תחלה שי"ל דהשומא במקום פלוני באבר פלוני הוי סי"מ כדעת הרד"ך אלא שלפי שיש לחוש דשומא עשויה להשתנות וכמו שהביא אח"כ שהמ"ב חלק על הרד"ך וס"ל דאינו סי"מ. ע"כ אף דאיהו ס"ל כהרד"ך צירף לזה עוד דברים וא' מהם הזקן וז"ל וגם בהצטרף מראה זקנו שהיה עב וצבעו משתי מראיות שקורין (שווארץ אונ ברון) כו' עכ"ל. ובתשו' פנים מאירות ח"ג סי' ב' כ' אף דזה פשוט דשער זקנו שחור לא הוי סימן כלל דדומה לארוך וגוץ כמ"ש בתשו' צ"צ סי' מ"ה. אבל מ"מ באיש אחד שיש סימנים אלו שער זקנו קטן ושחור. וגם שער ראשו קטנים ותלתלים שחורות דשני סימנים כאלו הוי שפיר סימן אמצעי עכ"ל. ומיהו לא סמך על צירוף זה רק באיסור דרבנן במשאל"ס. מ"מ בנ"ד דהסימן דכפיפת האצבע בצמצום האצבע והפרק אפ"ל דהוי סי"מ ע"כ אפשר לצרף לזה הסימן מהזקן. מיהו בצ"צ סי' מ"ה כ' דהזקן אף סימן גרוע לא הוי. ולכן לענין מעשה נראה לצרף משום שהוכרו ג"כ כל הבגדים בטב"ע ובסימנים. דהח"צ סי' קל"ד מתיר בסי"ב בגופו וסי"מ או טב"ע בכליו. וכן ראיתי בשו"ת שמן רוקח בסי' נ"ה האריך בזה לפסוק כן. ואמנם בבית מאיר סי' י"ז סכ"ד השיב על הח"צ ואעפ"כ סיים וז"ל ואולם אי חזינן השאילה מצד עצמה לא שכיח דומיא דשאילת כלים רבים וכיוצא בו בזה ודאי יפה דיבר עכ"ל. א"כ לפ"ז בנד"ז שהוא חשש שאילת כל בגדיו דהשאילה מצד עצמה לא שכיח יש לסמוך בצירוף סי"ב שבגופו ע"כ אף אם היינו מחליטים דסימן האצבע הוי רק סי"ב יש להתירה ע"פ הכרת הבגדים. מה גם שידוע שהלך באותו הדרך שבו נמצא ההרוג דהוי ג"כ קצת סניף לסמוך על הסימנים הנ"ל. וקצת ראיה מסוגיא פרק אלו מציאות (דכ"ז סע"ב) אחד הלוה משלשה כו' א"ל התם סברא הוא כו' ופרש"י דודאי כו' ובשט"מ שם דאומדן כזה הוא מדאורייתא והאומדן הוא דאל"כ מי קבצם כדפי' רש"י במשנה ספ"ק דב"מ (דף כ' ע"א) בד"ה ללוה. ובד"ה למלוה. וא"כ ה"נ י"ל כן מי קבץ ג' דברים אלו יחד. היינו שישאיל זה בגדיו למי שיש לו סימנים בגופו. הרי קיבוץ שני דברים יחד בגדיו כולם של בעלה של זו נתקבצו ולבשם איש אחר שיש בו סימנים כמו בבעלה ושזה השואל ג"כ יהרג בדרך ההוא. וכל אלה הקיבוצים הם בדברים רחוקים יותר שהרי לדעת כמה פוסקים די להתיר באחד לבד כמו הרבה מתירים מצד הסימן בגופו שי"ל דהוי סי"מ אף שאינו מוסכם. והרבה מתירים מצד שאילת כל בגדיו לבד. א"כ כ"ש כשנקבצו שני הדברים יחד ועב"י בח"מ סי' ס"ה ססע"י י"ג בשם רי"ו. ומה גם בצירוף המקום כנ"ל:

שוב הגידו לי שסימן האצבע כפוף מצוי עכשיו זה עשרים שנה מאיזו סיבה שעושים כן במתכוין אך עכ"ז אינו מצוי רק ערך אחד ממאה או בשני מאות. וע"כ י"ל דמ"מ סי"ב מיהו הוי שהרי בפרק אלו מציאות מבואר ככרות של בעה"ב יש בהן מהסתם סי"ב וכן מחתך לה אתלת קרנתא. וכן קשר הוה סימן (דכ"ג רע"ב) אי לאו קטרא דציידי דכ"ע הכי מקטרי להו. (ודכ"ה ע"ב) גבי מקושרין בכנפיהן. וכן ברושם קודם שנפתחו האוצרות. ומ"ש רש"י (כ"ג ב') ד"ה קודם. ויחיד בעלמא. אפשר נ' לאו יחיד ממש כ"א אפילו עשו כן איזו יחידים ועי' בפרישה סי' רס"ב ס"ט וקודם שרגילין למכור אין רגילין לפותחה כלל כו' מ"ה כשנמצא זה החבית כו' משא"כ כו' שאז נמצאין רשומין הרבה כו' עכ"ל הרבה דוקא אז לא הוה סימן. ועי' בשט"מ שהאריך בפרש"י. גם יש לצרף לזה סימן שבזקנו. ועוד בלא"ה במרה"צ סס"ק פ"ח העלה שהעיקר שאין חוששין לשאלת כל הבגדים וכבר כתוב אצלי ג"כ כן במ"א ואף שכ' שמ"מ לבי נוקפי להקל למעשה. מ"מ בנדון זה בצירוף הקצת סימנים שבגופו יש להקל למעשה ג"כ וע"ש במרה"צ סס"ק צ"א וכנ"ל בשם הבית מאיר סכ"ד: