א

סימן עה

במה ששנינו פב"ת דיבמות מן הארכובה ולמטה לא תנשא הלא שם יש צומות הגידין. ושאלה למעשה ויובן מהתשובה:

הנה פ"ק דחולין (דף י"א ע"ב) משמע דאדם נעשה טרפה ע"י טרפות שהבהמה מוטרפת בהן כגון בנקובת הושט כמ"ש ונחוש שמא במקום סייף נקב הוה. דהיינו ע"כ בושט או בדקין וכה"ג. ובתוספות שם ד"ה ודילמא מבואר דלמ"ד טריפה אינו חיה גם באדם אינו חי יותר מיב"ח. והא דאיתא בנדה (דף כ"ג ב') וושטו נקוב אמו טמאה לידה הא פרש"י שם דרבא ס"ל טרפה חיה. והרמב"ן תירץ דטומאת לידה אין תלוי בטרפה. דולד טריפה אמו טמאה לידה. גם בתוספת רפא"ט (דף מ"ב ע"ב) הוכיחו מכמה מקומות דאין בהמה מטרפה בדבר שאין אדם נעשה טרפה ומאי דחיי באדם חיי נמי בבהמה. רק אח"כ כ' שיש לחלק בין אדם לבהמה למ"ד בבהמה קרמא עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה דבאדם שקרום התחתון חזק יותר מבבהמה בעי חסרון עצם עם נקיבת קרום העליון. וחילוק זה חילקו כדי לומר דהא דאמר רב יהודה וכן לטרפה לא קאי אגולגולת וגם משום שהרי יש בנ"א כו'. ואנן לא קיי"ל כן אלא דחסרון הגולגולת לבדה בלי שום קרום הוי נמי טרפה בין באדם בין בבהמה כמו שהוכיחו הרשב"א מהש"ס פא"ט (דף נ"ז ע"ב) מעשה בענבול כו' וכ"פ רש"י והרמב"ם והרמב"ן והר"ן כמ"ש בב"י סי' ל' ועיין בכנה"ג בהגהת הטור ס"ל אות ו' שהאריך בזה והביא מ"ש הרשב"א בתה"א דמ"ז ע"ד וז"ל ואע"ג דחזינן בני אדם דאפילו נפחתה בטפח חיים אין לך אלא מה שמנו חכמים בכשירות ובטרפות דאי לא אף אנו נתיר ניקב קרום של מוח וניקבו הדקים לפי שנשאלו לרופאים ואמרו שניסו וחיו עכ"ל. ובגמרא ספ"ק דמכות (דף ז' ע"א) מבואר בפרש"י דכל שמונה עשר טריפות שבבהמות הן טרפות ג"כ באדם וכ"ה הלשון בחידושי הריטב"א שם. אמנם בחידושי הרמב"ן פ"ה דגיטין כ' וז"ל הא דאמרינן באגדה וניקר במוחו ז' שנים מעשה נסים נעשו בו לרעה שהרי ניקב קרום של מוח טריפה וטריפה אינה חיה ויש מי שכתב דהוא בדוק אצלו דניקב קרום של מוח באדם אינו טריפה ומוליד ומשביח ואין כל י"ח טריפות שבבהמה באדם אלא יש מהן עכ"ל. וזה נגד פרש"י דמכות הנ"ל גם התוס' במכות שם ובחולין (י"א) משמע ס"ל ע"י ניקב הקרום נעשה האדם טרפה. ועי' בתוס' דגיטין (דף נ"ו ע"ב). ועי' במרדכי רפא"ט פי' ר"ח אם נמצאו תולעים במוח ולא חזינן לא קורט דם ולא רושם כשרה כדאמרינן בהניזקין גבי טיטוס הרשע דנכנס יתוש בחוטמו ואעפ"כ חי ו' שנים עכ"ל ועי' בהג"א שם וברוקח וראב"ן. ואע"פ שדבריהם צריכים ביאור מ"מ נשמע ממנו לנד"ז דס"ל דמאי דהוא טריפה בבהמה הוא ג"כ טרפה באדם מדמייתי ראי' להכשיר בבהמה מעובדא דטיטוס. ועפ"ז צ"ל הא דתנן סוף יבמות מן הארכובה ולמטה לא תנשא אם הוא בדוקא דהא טריפות דנחתך במקום צומת הגידין הוא למטה מהארכובה דבבהמה הוא סמוך לארכובה התחתונה א"כ י"ל כמ"כ באדם הוא סמוך לקרסול. ובבית מאיר סל"ב כ' אינו יודע היכן הם הצוה"ג באדם. ומ"מ משמע מדבריו דע"י פסיקת צוה"ג מיטרפא באדם וכ"כ במרה"צ ס"ק קכ"ג (ד"ה אשר על כן) או שנחתכו צומת הגידין ומדייק לה בלשון הטור בשם הרמ"ה שכ' או שנחתכו גידי שוקיו כו'. ושוב מצאתי בספר המכריע סי' י"ח משמע דצוה"ג באדם הם סמוך לקרסול כו' ע"ש. אלא ק' אמתני' דבעי מארכובה ולמעלה דוקא וצ"ל משום מארכובה ולמטה יש ספק שמא נתלש למעלה מצוה"ג. והא דבנדה (כ"ד) אמרינן עד הארכובה ולא סגי עד צוה"ג י"ל דכיון דהתם היינו בשנולד כן מתולדתו א"כ אם נחסר רק עד צוה"ג אפשר אינו טריפה דהא בנחתך למעלה מצוה"ג כשרה אף שעכ"פ חסרו צוה"ג. אלמא אין חסרון פוסל בהם רק נחתכו צוה"ג הוי טריפה. וגבי טחול בנקב מתולדתו כ' כיון ניטל אינו פסול רק ניקב דכאיב טפי לכן בנקב מתולדה י"ל דלא כאיב וא"כ כמ"כ בחסרו צוה"ג מתולדתן י"ל אינו פוסל כמו נפסקו. משא"כ בשנולד כן לא דמי כלל לנחתך. ועי' ריא"ז בש"ג פב"ת דיבמות וז"ל ואם ראוהו שנעשה טריפה מעידין עליו להשיא את אשתו לאחר יב"ח שאין הטריפה חיה יב"ח עכ"ל הרי לא חילק כלל באיזה טריפות. לכן אע"פ שהרמב"ן ורשב"א כ' דדוקא בטריפות דארכובה. מ"מ במשאל"ס דרבנן יש לצדד להקל בטריפות דצוה"ג ועוד דמיא מרזו מכה:

והנה אחר הצעה זו נבואה לנד"ז דהעיר עמיתי הר"נ נ"י להתיר משום שי"ל כיון דמספקינן אימתי נתלש הרגל מגוף הנטבע אם תומ"י כשנטבע ואז י"ל שעלה חי או אח"כ וא"כ ודאי מת וע"ז יש לומר כיון דהגוף נטבע שלם העמידו על חזקתו ועכשיו נתלש ול"ד לדין המשנה דמארכובה ולמטה לא תנשא דהתם ששלשלוהו ברגלו וברי"ו נכ"ג ח"ג כ' וז"ל והעומדים שם החזיקו ברגלו עכ"ל. וא"כ מיד נתלש וליכא חזקה זו. ורק הספק אם חי או מת. (ועי' בקה"ע בירושלמי שעלה ושולחני בעכו י"ל לא נתלש הרגל כלל. ועכצ"ל דלא קשרוהו ברגלו וגם לא הי' סי"מ וא"כ צ"ע איך אמרו אם מארכובה ולמעלה היו משיאין וצ"ל משום זה שאבד זה שנמצא וזה צ"ע עי' בספר בשמים ראש). משא"כ הכא דיש חזקה וילפינן מנגע פ"ק דחולין ועיין פני יהושע בגיטין (דף י"ח) ד"ה בת אחותו שהאריך בזה. והא דכל הטמאות כשעת מציאותן ולא אמרינן אוקי אחזקה קמייתא ואע"פ דהתוס' כ' שהוא רק משום חומרא דקדשים אבל הח"ץ סי' ג' כ' להרמב"ם הוא גם לחולין. אלא דהיינו דוקא כשגם מקום מציאותו הוא עם שעת מציאותו. משא"כ בנ"ד שבית הרגל נמצא להלאה ממקום טביעתו ע"כ לא מחזקינן לי' שגם במקום טביעתו נתלש הרגל תיומ"י. אלא רק אח"כ נתלש. ועוד דהח"צ שם פי' דה"ט משום דבלא ראהו מבערב איכא למיתלי טפי שבזמן רב שעבר מת וכו' ולהיפך גבי נגע דודאי שכיח טפי שיחסר הנגע בכל ז' ימי הסגרו משיחסר בשעה קטנה שבין ראיית הנגע להסגרו ואפילו בהלך לביתו והסגיר כו' ע"ש. וא"כ בנד"ז ודאי דמי לנגע דודאי שכיח טפי שיתלש הרגל בזמן רב שעבר מטביעתו עד מציאת הרגל ערך שנה ע"י כוורי כמ"ש בגמ' אכלוהו כוורי לחסא משיתלש בשעת טביעתו או קודם שתצא נפשו. ואאזמו"ר הגאון ז"ל במה"ב דהל' נדה (דף ל"ח ע"ב) פי' דכל הטמאות כשעת מציאותן הלכתא גמירי לה אפי' במקום חזקה גמורה כו' י"ל דוקא לענין טומאה וגם דוקא במקום מציאותן:

ואם יאמר האומר הכא איכא חזקה כנגד היינו חזקת איסור א"א מדרבנן עיין בספר בית מאיר סי' י"ז סעי' כ"ח שהאריך דמש"ה לא מהני סי"ב במשאל"ס כמ"ש התוס' והרא"ש ע"ש. וכיון שכן ה"ל כהא דתנן ס"פ מי שאחזו אם הגט קדם למיתה כו' ואם אינו ידוע הוי ספק מגורשת וכ' הר"ן הביאו התוי"ט דלא מוקמינן ליה בחזקת חי וכו' ע"ש. וצ"ל משום דיש חזקת איסור כנגד. ויש לחלק בשני חילוקים הא' התם חזקת איסור א"א דאורייתא ממש. משא"כ הכא רק דרבנן דחזקת איסור דאורייתא נסתלק לגמרי ובדרבנן כשיש חזקת היתר כנגד אין להחמיר. כדפרש"י בערובין (ל"ו א') ד"ה העמד טמא ועתו"ס שם (דף ל"ה סע"ב). הב' דהכא שכיח יותר הצד דשיהי' נתלש אח"כ ובכה"ג אפי' בדאוריי' מקילי' בחזקה להדי חזקה כשוחט בסכין ונמצא' פגומה ושיבר בה עצמות וכו' דזה שיהי' נתלש סמוך לטביעתו לגבי אח"כ ה"ל כמו עור לגבי עצם וכמו ערך ספק לגבי ודאי. ואע"פ די"ל דזהו דוקא גבי סכין משום דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי. משא"כ כשנמצא הריעותא בהבהמה לא מקילין בהכי וכמ"ש אאזמו"ר הגאון בסי' כ"ד ססק"מ גבי ספק שמוטה אבל לפ"ד בה"ג כו' ע"ש. מ"מ הא נ"ד י"ל דדומה לשיבר עצם כו'. ועוד דאין להחמיר בחזקת איסור דרבנן יותר מבדאוריי' כשי"ל סכין אתרעי כו' דהקולא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי אע"פ דהא בהא תליא צ"ל הפירש כיון שע"י השחיטה נסתלק חזקת איסור במחשבתינו ע"י שנשחטה כד"ת בסכין בדוק קודם שחיטה ואף שאח"כ נולד הספק בהסכין אמרינן אוקמא אחזקה ואין מעוררי' החזקת איסור. ואעפ"כ לא מקילין רק כשצד ההיתר שכיח טפי כמו בשיבר כו'. ובנד"ז אף שחזקת איסור דרבנן לא נסתלק כלל וא"א שלא להעירו ע"י חזקת הגוף שלא נתלש האבר סמוך לטביעתו. מ"מ כיון שחזקת איסור דאוריי' (שהוא מקור ושרש החזקת איסור דרבנן שהוא רק שיריים שלו) נסתלק לגמרי סגי להקל ע"י חזקה הנ"ל כשצד ההיתר שכיח טפי טובא. ועוד דה"ל תרתי לגבי חדא היינו חזקה לקולא דאח"כ נתלש וגם יש אומדנא לקולא דהא שכיח טפי טובא שאח"כ יתלש וה"ל תרתי לקולא וחדא לחומרא חזקת א"א דרבנן. ובכתובות (דף ע"ו א') מבואר דחדא במקום תרתי לא אמרינן אפילו לאוקומי ממונא בחזקתו ומפקינן ממונא ע"י התרתי נגד חדא. ואין להחמיר יותר באיסור דרבנן דמשאל"ס מבאפוקי ממונא דאורייתא. דהא אדרבה כמה גדולי אחרוני' כ' להקל במשאל"ס בספק עיין ב"ש ס"ק ק"ה בשם הט"ז ובממון פשיטא דאפי' ס"ס לחומרא. אע"כ צ"ל דתרתי חזקה לגבי חדא עדיף מס"ס וא"כ יהי' מהני במשאל"ס לכ"ע:

אך קשה מהא דפ"ק דחולין (דף י' ע"א) טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה טבילה. ואף לפמ"ש הפוסקי' דמיירי בלא טבלה סמוך לחפיפה. מ"מ הריעותא אינו כלום כמש"ש דנק' ודאי טבל. וג"כ איכא תרתי חזקה כנ"ל חדא שחפפה עכ"פ. והב' דקרוב לודאי שאחר הטבילה כשנתעסקה באותו המין נדבק בה דבר החוצץ ואפ"ה לא עלתה טבילה מצד העמד טמא על חזקתו. ואין לחלק משום דהתם ה"ל חזקת טמא מדאוריי' משא"כ הכא דבלאו הני תרתי הוי רק דרבנן. דזה אינו דהתם נמי הדבר החוצץ ודאי הוי רק מדרבנן כמו מיעוטו המקפיד. וא"כ מדאורייתא ליכא חששא כלל. רק חשש חציצה דרבנן וע"ז יש תרתי חזקה הנ"ל ואפ"ה לא עלתה לה טבילה. וצריך לחלק משום דהתם מה שהחשש רק מדרבנן הוא מטעם אחר דהיינו לא משום דמדאוריי' בלא"ה לא חיישינן כלל שהי' עליה הדבר החוצץ קודם טבילה. אלא דמדאורייתא אפילו הי' עליה דבר החוצץ עלתה לה טבילה. נמצא להסיר זה החשש שהדבר החוצץ הי' אח"כ ליכא רק הני תרתי החפיפה ומה שנתעסקה כו'. ובזה לא הקילו. אבל הכא הא דמדאוריי' ליכא חזקת א"א עם הני תרתי שבה דרבנן שניהם מצד דודאי מת היינו מדאוריי' משום דהטביעה מורה שמת כמ"ש המרדכי דהוא רובא מעליא דסמכי' ע"ז בד"נ. ורק מחומר א"א חששו למיעוטא מדרבנן וכיון שע"ז המיעוטא יש עוד תרתי חזקה שהרגל ובית הרגל מורים שמת לכך אין לחוש למיעוטא דמיעוטא כזה. אבל התם הם שני ענינים היותו דרבנן הוא מטעם אחר והקולא בדרבנן מטעם אחר לכן י"ל דלא מצטרפי כיון שעיקר הענין מדאוריי' ודומה לזה חילק בפסקי מהרא"י סי' קס"ז אבל בנ"ד אין נ"ל לצרף קנין הכסף לטעם דחולבת ולהתיר מבינייהו דשניהם לא שייכי אהדדי כלל כו' ע"ש דהחילוק ממש כמו שחילקתי. אך המל"מ פ"ד מהל' בכורות תמה עליו. ועיין בס"ט סס"י קצ"ט ס"ק ל"ט (ד"ה לכן נ"ל לחלק בע"א) דבנמצא דבר חוצץ הספק הוא בגוף הטמא כו' ועכצ"ל דכל עיקר תליא בדבר שנולד הספק כו' ע"ש שחילק בין זה לספק מים שאובים. ועפ"ז יש לומר קצת ג"כ החילוק בין זה לנדון שאילה זו. דבנמצא ד"ח הספק הוא אם הי' זה על הטמא קודם הטבילה או אח"כ וטמא זה הי' טומאה דאוריי' ע"כ יש להחמיר בספיקו לומר שהי' בו קודם טבילה דאע"ג ע"י הטבילה הלכה הטומאה מדאוריי' ממנ"פ. מ"מ הרי הספק הוא שמא הי' הד"ח עליו קודם טבילה ואז הי' טומאה דאוריי' א"כ איך הטבילה הבאה אח"כ תדחה הספק שקדם לה דאע"ג שנודע לנו הספק אחר הטבילה מ"מ ענינו הוא אקודם הטבילה. וכיון שנגלה מלתא למפרע שיש ספק אד"ח שהי' עליו קודם הטבילה ואז הי' טומאה דאוריי' אע"פ שהספק בדרבנן שבו מחמירי' טובא כמ"ש בפ"ק דסוכה (דף ט"ז) דשבת דאיסור סקילה חמור הדרבנן שבו מעשה דסוכה. משא"כ הכא ע"י הטביעה הלך לו לגמרי האיסור תורה. ונשאר רק איסור דרבנן. ובזה האיסור דרבנן נולד אח"כ ספק ע"י מציאת הרגל שי"ל שזהו הנטבע וא"כ אין כאן אפי' איסור דרבנן רק שבאנו לספק שמא נתלש הרגל מיד סמוך לטביעתו וא"כ לא נסתלק האיסור דרבנן. מ"מ גם לו יהי' כן הרי נתהוה הספק מקורו ושרשו בעת היות האיסור רק דרבנן ומש"ה יש להקל בספק זה דשכיח טפי להיתר מצד תרתי חזקה לקולא וחדא לחומרא וכ"ז נתהוה אחר היותו דרבנן. משא"כ גבי טבל ועלה ונמצא עליו ד"ח נהי שנמצא הספק אחר שנסתלק האיסור תורה אבל הספק הוא שמא הי' הד"ח בעוד שהי' הטומאה דאוריי' בתקפו. אבל הכא אף את"ל שנתלש הרגל סמוך לטביעתו מ"מ מיד שטבע ולא עלה ס"ל לכמה פוסקים דהלך לו האיסור תורה כמו שהביא המרה"צ ועיין בתשו' ב"א חאה"ע סי' למ"ד שהביא הש"ס דב"ב (דקנ"ד) דאפילו ספינה שטבעה רובן לאבד כו' רק משום חומר א"א עשאוהו כספק. לכן כל ספק שנתהוה אח"כ להקל על ידו ה"ל ספק בדרבנן לבד ואין לו שום סיוע מחזקת איסור דאוריי' כהספק דנמצא עליו ד"ח:

עוד יש לחלק דהא בגמ' סתמא תנן ונמצא עליו דבר חוצץ והיינו אפילו דבר החוצץ מדאורייתא כמ"ש בס"ט שם (ומשכחת לה ברוב שערו לפ"ד כמה פוסקים). ובזה ודאי א"ש דחיישינן לספק אע"ג דשכיח צד הקולא מצד חזקת איסור דאוריי' ואע"פ דסתמא קתני דבר חוצץ וא"כ כמ"כ הדין בדבר החוצץ מדרבנן י"ל איה"נ משום דהוא דבר שאפשר לתקן בקל שתטבול שנית. ע"כ לא נחתו לחלק בין חציצה דרבנן לדאוריי' בכה"ג. משא"כ במקום עיגון גמור ודאי יש לחלק וכה"ג מצינו שחילקו בין גיטין לשטרות בענין עדים שא"י לחתום ולקרות כו' משום עיגונא כדאי' פרק המביא תניין. עוי"ל דרובא דמשאל"ס בצירוף מציאת הבית רגל והרגל רחוק חשש החומרא יותר מבנמצא עליו ד"ח אע"פ שנתעסקה בזה אחר הטבילה כיון שמ"מ לא טבלה סמוך לחפיפה י"ל שהי' עלי' תחלה. דאע"ג דנק' ספק ודאי בחולין (ד"ט) מ"מ אין הודאי איסור סותר את הספק כמ"ש בחה"ר שם ובהרז"ה:

אלא שיש לספק משום שהיה ברזל ארוך קשור בחגורתו בעת הטביעה א"כ יש ג"כ במה לתלות שע"י הברזל הזה נתלש ונפסק רגלו מיד בעת טביעתו וא"כ לא דמי לנגע דהתם אין סיבה במה לתלות שע"י סיבה זו יהיה נחסר תיומ"י ומסתברא טפי שיחסר הנגע בכל ז' ימי הסגרו משיחסר בשעה קטנה שבין ראיית הנגע להסגרו כיון שאין סיבה במה לתלות שעי"ז נחסר תיומ"י משא"כ הכא שיש סיבה מבוארת שעי"ז יכול להיות נתלש תיומ"י. י"ל דלא מוקמינן אחזקה דאף על גב דגם צד השני חשוב ג"כ יש במה לתלות דאכולהו כוורי מ"מ כיון שהספק שקול י"ל דלא מוקמינן אחזקה אע"ג דיש חזקה להתירא לבד עי' בתשו' פמ"א ח"א סי' ט"ו (ובפר"ח בי"ד סי' נ"ז ס"ק ל"ב) די"ל דה"ל כמו דאית ליה ריעותא מגופיה ופסק שם דלא מוקמינן אחזקה בכה"ג ועי' חידושי הרמב"ן ריש נדה דלא ס"ל מ"ש תוס' שם דהוא רק לקדשים. וכש"כ שיש כאן עוד חזקה כנגד. ואע"ג דהוא רק בדרבנן מ"מ כבר כתבתי שהבית מאיר סעיף כ"ח הביא ראיות שהתו' והרא"ש מחמירים בזה כמו באיסור דאורייתא. מיהו הרי י"א דבספק שקול נמי מוקמינן אחזקה וגם אפשר אף שהיה ברזל תקוע בחגורתו לא שכיח כ"כ שיופסק הרגל ע"י הברזל שהרי לא נזכר רק ברזל ולא חרב א"כ שמא לא היה חד. ועוד דהא נראה ממכתבם שהשטיוועל היה שלם בשלימות דכתבו שהכירוהו בטב"ע אביו ואמו והבעל מלאכה כו' ואם היתה קרועה וחתוכה ולא נשאר בה רק פרסות הרגל לא היה בקל להכירה וגם היו מבארים זאת ואם כן אם בית הרגל היה בשלימות זהו הוכחה שלא ע"י הברזל נפסקה רגלו דא"כ היה נפסק ג"כ הבית הרגל. אלא דכוורי אכלוהו ואכלו בשרו ולא עור השטיוועל. וכיון דצד ההיתר שכיח יותר י"ל דמוקמינן אחזקה כמ"ש בפר"ח ות"ש רס"י כ"ט. ואע"ג דאיכא חזקת א"א או חזקת חיים מדרבנן כנגד מ"מ הרי חזקת חיים שלו נגרע ודאי כיון דרק משום חומרא דרבנן לא תנשא. וגם הספק הוא על חיבור הרגל להגוף אימתי נתלש א"כ על הגוף אנו דנין ולא על חיותו ע"כ החזקה מהגוף שייך לספק זה ולא מחזקת חיים וכמש"ל בשם הסדרי טהרה דכל עיקר תליא בדבר שנולד הספק כו'. וממציאת הרגל נולד הספק על הגוף אימתי נתפרק הרגל ממנו ע"כ אין שייך כ"כ להעמיד על חזקת אשת איש. דא"כ הוא שנתלש הרגל אח"כ מהגוף אין חזקת א"א כלום כו':

ועוד שיש כאן ספק שני דגם את"ל דנתלש סמוך לטביעתו מ"מ שמא ע"י הברזל נחתך במקום צומת הגידין דהוי טריפה לכמה פוסקים כנ"ל ותנשא כעת שכבר יש יותר מן ארבעה שנים משנטבע. ואפי' לדברי האומרים דאין כל ח"י טריפות שבבהמה טריפה באדם ועי' ברמב"ם הל' רוצח פרק ב' הלכה ח' שהצריך ג"כ לשאול ברופאים מ"מ כיון שעכ"פ טריפות הוא בבהמה. רק משום דאדם אית ליה מזלא יוכל לחיות ע"י תרופות כמ"ש במרה"צ סל"א באריכות. א"כ בנד"ז שאירע לו טריפות זה במים ומיא מרזו מכה. י"ל דגם באדם אינו חיה. וראיה לזה מסברת הש"ס ממש (דק"כ ע"ב). דמוקמינן מתניתן דמן הארכובה ולמעלה תנשא אפי' כר"ש בן אלעזר דמכשיר בלמעלה מן הארכובה משום שיכולה ליכוות ולחיות ואין זה טריפות כלל אפי' בבהמה ואפ"ה במיא דמרזו מכה מודה דתנשא דכיון שהוא קרוב לטריפות דהיינו כשלא תכוה כו' תו במיא דמרזו מכה לא מהני הכויה. וכך י"ל בנד"ז דפסיקת צוה"ג כיון דהוא טריפה בבהמה לפחות הוא קרוב לטריפות באדם אלא דאין זה טריפה ממש אבל במיא דמרזו מכה הוא טריפות ממש. וא"כ יש כאן שני ספיקות הא' שמא נתלשה רגלו אח"כ דמוקמינן אחזקה כנ"ל. הב' גם אם נתלשה מיד שמא נתלשה במקום צוה"ג ובמיא ה"ל טריפה:

וכיון שיש שני ספיקות בדבר י"ל להקל במשאל"ס דרבנן אף לדברי הבית מאיר סעיף כ"ח שלא לחלוק כ"כ על הט"ז והב"ש ס"ק ק"ה שהקילו אפי' בספק אחד כמש"ל בשמם. וגם הלבוש הקיל יותר מזה הגם שהט"ז ס"ק מ"ו דחה דבריו מ"מ הא הוא הט"ז עצמו מיקל בכה"ג שיש ספק א' שקול. ועוד שהוא מקום עיגון גדול ושעת הדחק עצום וכמ"ש בחמ"ח ס"ק ל"א ולפעמים היכא שהעגונא ילדה ורדופה להנשא יש לחוש פן וכו' ובפרט בסיביר וכמ"ש השואלים עצמן. ואע"ג דבפסקי מהרא"י רס"י קל"ח כתב שלא להניח בעבור זה מלדון כהלכה. מ"מ היינו כשהוא נגד הלכה ממש משא"כ בנד"ז שיש כמה מגדולי אחרונים מקילים במשאל"ס בכה"ג כנ"ל יש לסמוך עליהם בשעת הדחק העצום כזה. ובפרק ז' דפרה שנינו הוראת שעה היתה:

אך לכאורה מנ"ל שיש עדות מספיק שהיה טביעה גמורה דמה שנשבעו העו"ג בפני הבעלי משפט צ"ע אם נידון כמסל"ת למ"ש הב"ש ס"ק מ"ח. מיהו י"ל הכא שאני דיש הוכחה שאומרים אמת דאל"כ הל"ל שלא נטבע כלל וכעין מש"ש ס"ק מ"ט. וא"כ לא גרע משאלת עו"ג לעו"ג שברמ"א סט"ו בהג"ה. ועוד והוא העיקר דמבואר במכתבם הראשון איך ששמע אביו שהיה בגארעד ז' ווייארסט ממקום הטביעה שנטבע בנו שם ורץ לשם וכו' והמגיד לו זה הוי ודאי כמסל"ת. ואע"ג דשמועה זו שמא הוה כקול בעלמא מ"מ הוא הוכחה גמורה שהגדת העו"ג לבעלי משפט הוא אמת וכמו בכיית הפונדקית להגדתה וכה"ג כתב הב"ש סס"ק מ"ט בשם הט"ז: