ג

אך תמוה לי דהנה בדברי כת"ר נזכר דרך אגב למעליותא דהרי כאן דיבר עם האשה וניכר שמדבר מבעלה עכ"ל. ובאמת זהו מקלקל כל העדות. שכיון שדיבר כ"ז לאשת הנאבד י"ל שאין לזה דין מסל"ת כלל אף אם היה אומר כ"ז בלי שום שאלה כלל וכנרמז בקצרה בק"ע סעיף ס' וז"ל ואם בא לבית ודבר אל האשה יש להחמיר כאילו אמר אמרו לאשת פלוני עכ"ל ופי' דבאומר אמרו לאשת פלוני אע"פ שאמר כן בלי שום שאלה דינו כמתכוין להתיר או להעיד והוא מתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ק"י. ומקור הדין באומר אמרו לאשת פלוני הוא מדברי הרשב"א והריטב"א והנ"י ספ"ב דיבמות אהא דאי' שם (דכ"ה ב') והתניא כו' מעשה בלסטים אחד כו' לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן כו' דהקשה בחידושי הרשב"ע לדברי הרי"ף דגזלן כשר במסל"ת וכמ"ש בש"ע ססע"י ג'. א"כ מה קשה דילמא הלסטים הנ"ל מסל"ת היה וי"ל דמדקאמר אמרו לה לאשתו מתכוין להעיד או להתיר אשתו היה וכדאמרי' בשלהי מכילתין דבעובד כוכבים לכ"ע מל"ת עדותו עדות אבל מתכוין להתיר אי נמי להעיד אין עדותו עדות. ואפי' פלוני מת השיאו את אשתו זהו מתכוין להתיר בא לב"ד ואמר מת פ' זהו מתכוין להעיד עכ"ל הרשב"א ומדקאמר ואפי' משמע דהכא שאמר לכו אמרו לאשת שמעון כו' הוי כ"ש דהוה מתכוין להתיר וכ"כ הריטב"א שם דכיון דאמר אמרו לאשתו מתכוין להעיד ולהתיר הוא עכ"ל. וכ"כ בנ"י שם. והנה מהריב"ל בתשו' הנ"ל חקר דלסברת החולק על הרי"ף ז"ל וס"ל דישראל הפסול לעדות מן התורה פסול לעדות אשה אף במסל"ת י"ל דאומר אמרו לאשת פ' הוה מסל"ת אלא דלסטים ישראל לא מהני מה שהוא מסל"ת. או דעכ"פ כל דאיכא שום צד למיחש דלאו מל"ת הוא בכל דהוא חיישינן ליה אבל בנכרי אפי' באומר אמרו לאשת פלוני לא אמרינן דהוי מתכוין להעיד ואף בהנחה דגם בנכרי הדברים אמורים עדיין נסתפק אם כשנכנס לבית המת ולא דיבר כי אם עם אשתו אי דיינינן לי' כאומר אמרו. והעלה להחמיר וכהובא בק"ע סעיף ס' כנזכר לעיל. ובתשובה שבסוף ספר סדר אליה רבא סי' א' הביא ד' מוהריב"ל הנ"ל והקשה על סברת חילוקו הנ"ל מהירושלמי. דר' יוחנן שם ס"ל כל שמזכירין לו אשה פי' שהזכירו לפני הנכרי שם האשה של האיש שאומר עליו הנכרי שמת אע"ג דלא שאלו כלל לא חשיב מל"ת הביאו המרדכי פרק בתרא דיבמות סי' פ"ז (וכהובא ג"כ בב"ש סט"ו ס"ק מ"ג). ונראה דכ"ש הוא כשהנכרי בעצמו מזכיר שם האשה. אח"כ הביא תשו' מהרח"ש סי' מ"ד שהעלה שהירוש' פליג אגמרא דידן דלא אמרו בגמ' דקרי מתכוין להתיר אלא באומר פלוני מת השיאו את אשתו. ולא אשכחן בשום א' מהפוסקים שהזכירו דין הזכרת האשה לחוד אלא הנמוק"י באומר אמרו לאשת פ' כו' ומ"מ למעשה לא הקיל מהרח"ש בזה וגם בנדון דמהריב"ל הנ"ל כ"א בדקיל מיניה. והסדר אליה השיג עליו דמהמרדכי נראה דהירושל' הלכתא היא. גם באמת אישתמיט לכולהו דדברי הנ"י הן הן דברי הרשב"א והריטב"א. ומדברי הרשב"א נראה בהדיא דגם בנכרי דינא הכי. ועי' עוד מהריב"ל ח"ב סט"ו ח"ג סי' ב'. ובשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ק"ה התיר ג"כ בדין שאמר הנכרי עדיין לא שמעה אשת יצחק דונא איך מת יצחק בעלה. וחילק בין זה לנדון דהנ"י. וזהו ממש כנדון דמהרח"ש סי' מ"ד שהביא התשו' סדר אלי' רבא ואפשר שהוא אותו הנדון ממש. והסד"א החמיר בזה ובתשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ו הביא תשובת הרמב"ם שהנדון שם בנכרי שאמר מי יודע לאשת פלוני שהוא טבע בים כו' והשיב עלה כבר הותרה אשה זו במסל"ת כו' כנראה דלא ס"ל הסברא שהוכיחו הרשב"א והריטב"א והנ"י מהסוגיא דיבמות (דכ"ה). ועי' מזה במרה"צ סט"ו עי' בתשובת פני משה ח"ב סי' נ"ב. אמנם הרואה בגוף תשובת מהר"ם אלשקר יראה דהתם סיפר הנכרי במל"ת תחלה עוד דברים אחרים מעניני טביעת הספינה ומי מהאנשים שנפקדו מהם ובתוך זה אמר מי יודיע לאשת כו'. והיוצא מזה שהנדון שלנו שהוא ממש שאילת מהריב"ל ח"ג סי' ק"י אם שיש להחמיר בו הוא נדון כספק מסל"ת ספק מתכוין להתיר. ומ"ש כת"ר לצדד ע"פ תשו' מהר"ם לובלין סי' ק"י וסי' ק"ל שאפי' לא היה רק קצת מסל"ת ולא מסל"ת גמור מהני אם יש צירוף אומדנות והוכחות. לענ"ד לא דמי כלל דהתם האומדנות והוכחות הם על שזה הנכרי אומר אמת. כמש"ש סי' ק"י שמצאו ביד הנכרי סחורתו וסוסו ועגלתו ויתר הדברים כו'. ועי' בתשו' מ"ב סי' ס"ח שהוא הנדון דמהרמ"ל סי' ק"י ועי' בק"ע סי' שצ"ד ודו"ק ע"כ חזי לאצטרופי לקצת מסל"ת. לא כן בנד"ז האומדנות הם רק שנהרג בעלה אבל אין שום אומדנא והוכחה על שדברי הנכרי הם אמת דיוכל להיות שהוא משקר לגמרי שהרי איחר מלספר המעשה זה זמן רב כמה שנים אלא שנתן אמתלא שעד עתה לא גילה פן יעלילו עליו. עכ"פ אין שום הוכחה שדבריו אמת ע"כ י"ל דלא חזי לאצטרופי כלל. משא"כ התם בנדון דמהרמ"ל ובנדון דהפונדקית מה שהוציאה להם מקלו ותרמילו כו' זהו הוכחה שהיא ממש אומרת אמת: