ה

אלא שיש לחוש לדברי המ"א סי' ח' סקי"א הנ"ל שכתב גבי ציצית דלא מיקרי חזקה דעשוי' ליפסק ונסתייע מתשו' הר"ן הנ"ל ובציצית ליכא חזקה אחריתי כנגד וא"כ ס"ל להמ"א דגם היכא דליכא חזקה אחריתי כנגד לא סמכינן אחזקה העשוי' להשתנות ואפשר דהתם משום חומר הברכה הוא. ומ"מ דוחק גדול הוא להחמיר בענין הברכה יותר מאיסור כרת דנדה דסמכי' אחזקה זו גבי אשה שאין לה וסת דבעלה בא עליה וא"צ לשאול כו'. ומצאתי ישוב לדבריו מלשונו הטהור של כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הט' סי' ח' סי"ג וז"ל דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם ובודאי א"א להעמידם לעולם בחזקת כשרות כו' וא"כ לק"מ מנדה דהתם יש גבול דהיינו ל' יום לראייתה שהוא עונה בינוני' כדאי' בסי' קפ"ד סי"א ותדע דהיכא דשייך לומר א"כ לעולם לא תטמא טמאוהו באמת כמ"ש בב"י סי' קפ"ז בשם סה"ת. ולפ"ז בנ"ד גם להמ"א סמכי' אחזקה זו בדיעבד ובפרט כמו בנ"ד שאז לא היה הקרירות גדול כ"כ שאז אין לחוש כ"כ למיעוט המים. וגם כיון שהאיש משה ראה אח"כ בזמן קרוב שהגיע המים עד הקרח א"כ יש כאן חזקה קמייתא וחזקה דהשתא וכה"ג אי' בנדה (דס"ח סע"א) כיון דמעיקרא נמצאת טמאה ועכשיו נמצאת טמאה זבה ודאי כו'. ופסק כן הרמב"ם פ"ו מהא"ב ואע"ג שאין לך חזקה העשויה להשתנות גדולה מזו שתטהר בינתיים אפ"ה מחזקינן לה בטומאה ודאית כיון דאיכא תרתי חזקה דהיינו חזקה קמייתא וחזקה דהשתא וה"נ דכוותה ממש. וגם הוא כש"כ וק"ו שהרי אינה בגדר עשוי' להשתנות הנ"ל. זה הי' ענין הפיתחא להתירה שכתבתי לרומע"ל ועכשיו שהגיעני מכתבו שאמר לו אבי העגונה שיודע שבעת ההיא בנהר דווינא ושאר הנהרות היו המים מגיעים עד הקרח. א"כ פשיטא שאין בזה בית מיחוש הנ"ל. ואין לחוש משום מילתא דלא רמיא עלי' דאינש כו' דאפשר הוה רמיא עלי' אם דרכו לשאוב מים או כה"ג. ועכ"פ בהצטרף אמירתו אל כל הנ"ל פשיטא ופשיטא שנסתלקה חששא זו דשמא לא היו המים מגיעים עד הקרח: