יז

ועוד דאף אם תפקפק אם חשיב המנין סי"מ. י"ל דעכ"פ יש כאן נוסף על סימן בגדיו ושערותיו עוד סימן מקום. היינו שיזדמן שיהרג במקום הסמוך לנחום ולפליט. איש כזה בסי' בגדיו ובשערות. ואין לומר דדומה לכריכות ברה"ר דמקום אינו סימן שמא נתגלגל ברגלי בנ"א לכאן ממקום אחר וה"נ יש לחוש שמא הביאו הנהר ממק"א לכאן. דהא קיי"ל ב"ב (דף כ"ד) דל"ח לזה דעקולי ופשורי הוה טבעי לה. ועלח"מ ספי"ב מהמ"א דדוקא היכא דאיכא עקולי ופשורי. וכ"ה בטוש"ע י"ד סי' קכ"ט סי"ז מכשולת ועקלקלות וסכרי אגמי המים בדרך מבוא מקום העו"ג ע"כ שאילו באה משם העקלקלות וסכרי אגמי המים הי' מטביעין אותה כ"כ בתה"ק בית ה' סוף שער ד' שמשם מקור דברי הטור. ועי' בש"ג בפ' לא יחפור פי' בע"א. ובערוך ערך עקל מקומות שיש בשפת הנהר עקמומית. והנה אע"ג בתשובת מהר"מ ב"ב סי' תתקע"א משמע דסברא דעקולי ופשורי לא מהני כלל להקל באיסור א"א. היינו באדם חי שיש לחוש שמא נמלט גם מהעקולי ופשורי מחמת חיותו שיודע לשוט. משא"כ באדם מת שפיר י"ל דסמכינן אהאי סברא לשלא נחוש שבאה ממקום רחוק כשיש עקולי ופשורי. והנה אם היינו אומרים דל"ח שמא הביאו הנהר ממק"א מטעם הנ"ל א"כ י"ל שיש כאן סימן מקום. הגם דאין כאן מקום מסויים שרחוקים זה מזה ערך ווייארסט. מ"מ הרי באבידה חשיב מקום סי"ב אף שאינו מצמצם המקום ממש כנ"ל. ולגבי הריגת אדם שאינו מצוי יותר מאבידת כלי גם גוף האדם גדול מכלי קטן י"ל דגם סמיכת מיל א' חשיב סי' מקום. ואף אם ביבשה כה"ג לא הי' חשיב סי'. מ"מ בנהר שפיר חשיב סי' דדרך הנהר להוליך זה מזה קצת. ואע"פ שכאאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובתו ד"א ע"ד כ' ול"ד כלל וכלל לסי' מקום דגבי אבידה דהתם מיירי במקום מיוחד וכו'. י"ל דלא כ"כ רק לאפוקי מה שנמצאו בדרך הליכתם. אבל בנ"ד שנמצא סמוך לפליט ולאחיו נחום י"ל שיש כאן מקום מסויים כנ"ל. ומיהו מ"ש עוד וגם מקום כו' דהתם אומר כו' עד אחריני נינהו. א"כ לפ"ז י"ל דבנ"ד נמי ל"ח סי"ב מה"ט. אך בזה אם דמי אבידה דשנעלם בעלה לאבידה ממש שבודאי נאבד שם במחלוק' שנוי' ודעת רבינו ז"ל דל"ד כמש"ש ד"ז ע"ד וד"ח ע"א ועי' בסד"א דף:

ומיהו הכא איכא עוד הוכחה היינו ע"ד מ"ש בב"ב (דף כ"ד ע"ב) ואי איכא רברבי בהדייהו כו'. הרי תולין שממקום שנפלו הרברבי נפלו גם הזוטרי יעו"ש. וכ"פ בש"ע י"ד סס"י קכ"ט. ועי' במרה"צ ס"ק כ' ג"כ הוכחה זו ועיין בשב"י חי"ד סס"י מ"א שסמך ג"כ על הוכחה כזו לענין נדה שהוא איסור כרת. ומעתה הוכחה זו שייכה בנ"ד לומר שזה הנמצא הוא ישראל יוסף ולא אחר דיגיד עליו ריעו מדההרוג השני הוא נחום שסי"מ מעידין עליו ע"כ זהו הוכחה שהשני הוא ישראל יוסף. וגם ענין הלך אחר הקרוב מסייע לזה ואע"ג דפשיטא דבעיגונא ל"מ קורבא עי' מהרי"ו סי' ע"ט מטעם קרוב כו' ע"ש. דהא אפילו רוב ל"מ כמ"ש בריב"ש סי' שע"ט גבי הנך דר' אליעזר בר' פרטא. וכ"ש קרוב דגרע מרוב וגם יש רוב כנגד הקרוב. וא"כ בהצטרף הרוב וחזקת א"א (ובריב"ש שם דהוי ב' חזקות) נגד הקרוב ודאי ל"מ מ"מ הוכחה ואומדנא מיהא הוי. ועדיף משאר קרוב דהכא מוכח שהוא מן הקרוב דהיינו מן הפליט כיון שהיו עליו ב' אנשים ועכשיו אינם ונשתקע שמם. משא"כ בשאר רוב וקרוב דלא שייך לומר כן שמוכח יותר שהוא מן הקרוב רק מטעם קרוב לבד ולא משום הוכחה כזו שנחסר בהקרוב איש כזה. וא"כ אם נאמר שיש כאן סימן מקום המסייע לומר שזהו ישראל יוסף. והוכחה דקרוב. והוכחה דיגיד עליו ריעו נחום שזהו ישראל יוסף. אפ"ל דמצטרף כ"ז לסי"ב שבבגדיו ולסי' שערותיו להקל. ועדיף טובא מהנדון דמהרי"ו סי' ע"ט יעו"ש שהקיל מהרי"ו. ואף שרבינו ז"ל כ' שדבריו צע"ג היינו מטעם הנ"ל דשם בודאי ליכא סימן מקום. וגם בבגדיו היו רק סימן חיורי וסומקי יעו"ש וכן בשערותיו. אבל בנ"ד שאפ"ל דהוי סימן מקום ממש וסי"ב בבגדיו וסי' שערותיו וצירוף ב' הוכחות הנ"ל אפשר שיש להקל שהרי רש"ל פסק דסי' א' בגופו (והיינו אפילו סי"ב כמ"ש המרה"צ ס"ק) וסי' א' בכליו מצטרפין והכא סי' המקום י"ל דדומה לסי"ב בגופו ונוסף על סי"ב בכליו יש סי' שערות וב' הוכחות הנ"ל. וגם מ"מ יש לצרף סימן דמנין ג"כ:

קיצור. שי"ל שיש ג"כ קצת סימן מקום וסימן מנין ומצטרף לסימנים בינונים וגרועים שבבגדיו וגופו ועיין שו"ת פנים מאירות ח"ג צירף ג"כ כיוצא בזה: