טו

ומ"מ אין נלע"ד לסמוך ע"ז משום שבאמת י"ל דהרמב"ם וש"ע לא התירו רק כגוונא דליכא חששא דהפרדה דהיינו שהעו"ג אומר שיו"ד אנשים אלו יצאו כולם ביחד ממקום פלוני למקום פלוני. וכ"מ בק"ע סעי' רע"ג. ומד' הסד"א הנ"ל די"ז ע"א י"ל שאין ראיה גמורה לנ"ד דהתם אפשר דהוכחה השניה גדולה מהוכחה שניה דנ"ד. ואפילו את"ל דשקולים הם הרי כ' שם בשם כמה רבנים דמפרשים דהרמב"ם מיירי בגוונא דליכא למיחש כלל להפרדה ותו דכבר כתבתי דכמה גדולים מפרשים עובדא דאבא יודן איש ציידן בענין דליכא למשמע מיניה הנך חידושי דיני' כלל זולת שגמל"ת נאמן כמש"ל אות י"א וי"ג. ומצאתי ג"כ כזה בראב"ן שלהי יבמות ע"ש. לכן צריך להרויח צד ההיתר בע"א קצת. ומתחלה נקדים שיש לצדד ההיתר בפשיטות ע"פ דעת הרא"ש בתשו' כלל נ"א סי' ב' שכתב על הך עובדא דאבא יודן וז"ל מאלו הטעמים יש לידע שהרבה הקילו חז"ל בעדות אשה משום עיגונא במעשה הראשון לא הכיר העו"ג את היהודי כו' אלא שאמר שיהודי נתלוה עמו מת והעדים יודעים שאותו היהודי נתלוה עמו עם זה העו"ג כו' ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן הגוי אם היו אותו היהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת אותו אלא כיון שאותו יהודי נתלוה עמו תלינן בודאי שאותו הי' שמת עכ"ל והסד"א הביא שנחלקו האחרונים לב' שטות בפי' דבריו ז"ל. הא' הוא דעת מהראנ"ח ז"ל בתשו' סי' כ' כ"ז דהרא"ש ג"כ בעי' שראינוהו יוצא עמו אלא דלא בעינן שהעו"ג יאמר שיצא עמו מכאן והטעם דל"ח לשמא זה הלך לעלמא ויהודי אחר נתלוה עם זה העו"ג בדרך הוא משום דסתם הולכי דרכים ההולכים ממקום למקום אין דרכן ליפרד אחד ולהתלוות לו אחר. וזה אינו שייך רק בראינוהו יוצא עמו מכאן בסברתם ללכת למקום מוסכם אצלם. לכן בכה"ג ס"ל להרא"ש דל"ח להמלכה ולהפרדה ושנתלוה עמו אחר. ושיטה ב' לפ"ד הרא"ש הוא דבשראינוהו מתלוה עמו לבד סגי ועי' צ"צ סס"י י"ב פסק למעשה כהרא"ש. ובנ"ד לב' שיטות דהרא"ש שרי. ולשיטת הרמב"ם ג"כ יש לצדד כנ"ל. מיהו לשא"פ דמפרשי הנך עובדי דאבא יודן כו' בענין שאין מהם שום חידוש דין רק דגמל"ת נאמן. אין ללמוד משם. ונחזי אנן דלכאורה י"ל דחששא זו דהפרדה גריעא מחששא דשאלה וא"ל למ"ד דאין חוששין לשאלה היינו משום עליך ראיה שנעשה מעשה וכשלא נעשה לא השאיל. משא"כ הכא שהן שני גופים נפרדים א"כ אף אם לא נחוש להפרדה עכצ"ל שנעשה מעשה היינו חיבורם יחד. א"כ חיישינן נמי שמא נעשה מעשה אחר והוא הפרדתם והלויה דאחר. מיהו י"ל דל"ד דחיבורם הוא מעשה העומד לכך. ומש"ה ל"ח לשמא נעשה מעשה אחר שלא היה עומד לכך. תדע דבשאלה ג"כ מי לא פשיט בגדיו וצריך ללובשם א"כ עכצ"ל שנעשה מעשה אלא דזה מעשה העומד לכך. ומ"מ בנ"ד שנסעו על הספינה א"כ בשלא נחוש להפרדה א"צ לומר שנעשה מעשה כלל. לכן לא גרע עכ"פ מחששא דשאלה. וא"כ כשיש הוכחה שלא נפרד ממנו י"ל דל"ח להפרדה כמו דל"ח לשאלה בכה"ג. ובנ"ד יש כמה הוכחות הא' שהזמן קצר מעת יציאתם מרהאטשוב עד שנמצאו הרוגים ובזמן קצר דעת הב"ח דל"ח לשאלה א"כ כמ"כ להפרדה ולויה כנ"ל. הב' דהוי כמו שאלה דיחיד שיזדמן שיתלוה השני שיש בו ג"כ סי' בבגדיו ובגופו כמו הראשון. הג' מצד שהי' להם בילעט א' כמ"ש בתשו' הרב דסמילע. אולם בגב"ע לא משמע כן. הד' הנה בק"ע שבסוף המכמ"א סי' ה' אות ע"ח וז"ל עד כאן ל"ח בסיעה של בנ"א דילמא פריש א' מהם אלא ביבשה. אבל בספינה דבר רחוק הוא שיפרוש אדם מחבורתו ואפשר שגם הרמב"ם מודה בזה הר"ש יונה סי' נ"ו עיין בהרח"ש סי' ל' וכו' עכ"ל המכמ"א. אי לזאת י"ל דלכ"ע ל"ח הכא להפרדה ועוד דאין אנו בונין ע"ז לבד ההיתר כ"א אנו בונין שהמנין ב' אנשים יהי' נחשב סי' בינוני ולגבי שיהי' סי' בינוני לבד אין לחוש כ"כ לחששא דהפרדה כיון שיש הוכחות רבות שלא היה שום הפרדה כ"א הן הן שני האחים אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו ואחר שיעלה בידינו שזה סימן המנין נחשב סימן בינוני אזי יצטרף לסימן בינוני שבקאפטען שלו ולסימנים גרועים שבגופו וגם עוד סימנים גרועים בכתונת ומכנסיים שלו:

קיצור. עוד איזה טעמים דלא חיישינן להפרדה: