ח

ועתה יש לעיין אם סימן מנין בנ"ד חשיב סי"ב במה שנמצאו שני האנשים ואנו ידענו שנחסרו שני האנשים בני מאיר בלן הנ"ל גם צירוף הפליט שידענו שהלכו על הפליט. הנה הט"ז בסי' י"ז ס"ק ח"י חלק על המ"ב דהמ"ב בתשו' סי' מ"ד וסי' ס"ג פסק דמנין הוי סי"מ. והט"ז חלק עליו בתרתי חדא דמוכח בגמ' דמנין באבידה הוי רק סי"ב. עוד כ' סס"ק הנ"ל וז"ל. תו נראה דאינו דומה כלל סי' מנין לענין אשה לענין אבידה דלענין אשה מה סימן שייך במנין האנשים דמ"מ יש חשש שנחלפו קצת מהן כמו שזכרנו לעיל כו' עכ"ל הרי לפ"ז מבואר דס"ל דמנין בעדות אשה לא חשיב אפילו סי"ב והמרה"צ ס"ק ס"ה הקשה דהמ"ב עצמו הביא דברי מהריב"ל דבעינן מנין עם מקום הליכה משמע דמנין לחוד לא מהני. וכ"כ בהדיא המ"ב סס"י ס"ג דשם כ' דמנין סי"מ הוא ואעפ"כ לא יהי' מהני רק עם מקום הליכה או יציאה. ועיין בבית מאיר סעי' י"ז שהקשה ג"כ על המ"ב מסוגיא דב"מ (דכ"ח) גבי תכריך של שטרות ומ"מ כ' שי"ל מפרש"י ביבמות דמנין עם מקום הליכה הוי סי"מ וא"כ היינו כדעת המ"ב סי' ס"ג. ולכן אפשר ליישב דעת המ"ב דאע"ג דבפרק אלו מציאות מוכח דמנין הוי רק סימן בינוני. היינו במנין מטבעות או מחרוזות של דגים דשכיח קצת שגם אחר יניח מטבעות במנין כזה. אבל מנין אנשים שנהרגו דבר גדול הוא מאד כי אפילו איש א' שיהי' נהרג לא שכיח כ"ש מספר שנים או יותר. לכן כיון שידוע לנו שני אנשים שנעלמו מן העין ולא נשמע עוד שני אנשים אחרים שנעלמו ונמצאו שני הרוגים במקום שהלכו שני אנשים שנעלמו הוי זה סימן מובהק. ותדע דבלא"ה לא כל המנינים שוים לפמ"ש התוס' ר"פ ט"ו דיבמות (דקט"ו ע"ב). ע"כ אין להפליא אם מנין אנשים שנהרגו חשיב סי"מ עם מקום הליכה. ומה גם לפמ"ש בתשו' אדמו"ר נ"ע דהא דחשיב סימן היינו מצד צירוף האבידה כו' משא"כ בפקדון כו' א"כ לא דמי כלל צירוף האבידה דמטבעות דשכיח לאבידה דהריגת אנשים דלא שכיח כלל. ומצאתי ג"כ ראי' לזה מדברי הרמ"א בד"מ בח"מ הל' אבידה ומציאה סי' רס"ב סק"ג שכתב ליישב על קושיות הב"י שם ססע"י ט"ו שכ' וגם לפרש"י יש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה כדאמרינן במצא שני מטבעות עכ"ל. ור"ל ובדרך נפילה אין המנין סימן שאינו ידוע שנפלו בבת אחת כמ"ש התוס' פא"מ (דכ"ד ע"א) בד"ה אבל שנים. וע"ז תירץ הד"מ וז"ל דאין כל הדברים שוים דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו ודרכן לאבד דרך נפילה כו' אבל מחטין ויתדות וכיוצא בהן אין דרכן של בני אדם לשאת אותן אם לא הצריך לכך וכל הנושא אצלו מאלו הדברים יודע מניינן ומדקדק בכך וע"כ מנין הוי סימן עכ"ל. וא"כ אם רמ"א חילק בין שני מטבעות לשני בדי מחטין לענין סי' דמנין. מכש"כ וק"ו בן בנו של ק"ו שיש לחלק בין שני מטבעות ובין שני בדי מחטין ובין מנין שני אנשים שנהרגו שדקדוק מנינן הוא דבר גדול מאד מאד ולא שכיח כלל. ע"כ י"ל דבזה הוי המנין קרוב לסימן מובהק והיינו בצירוף עוד דבר נחשב סימן מובהק. והנה גבי אורך החוט שהגט קשור בו בב"מ (דכ"ח ע"א) לפי' הר"ן ומהר"ף הובאו בשט"מ משמע דהוי סימן מובהק כשמצמצם מדת ארכו. א"כ הא דמנין אינו סי"מ כ"א סי"ב צ"ל דל"ד לאורך החוט. א"כ י"ל היינו מנין מטבעות. משא"כ מנין אנשים שנהרגו כיון שמנין אנשים כזה נעלם מן העין ולא נשמע כלל עוד שנעלמו אחרים י"ל דה"ל סי"מ. וקרוב לזה הוא דעת מהרא"ם בתשו' סי' ע"ד הובאה בק"ע סעי' צ"ו וז"ל אבל יש לסמוך על מנין האנשים שהיו שלשה והמקום שיצאו מירושלים דומיא דששים בנ"א שהיו מהלכים לכרכום ביתר עכ"ל. כן הי' נראה ליישב דעת המ"ב. אבל המעיין בדבריו יראה שא"א לומר כן שמקור יסוד דבריו הוא משום דמשמע פרק אלו מציאות דגבי אבידה חשיב מנין סימן מובהק ולא סימן בינוני לבד. וע"ז ודאי יפה השיגו הט"ז דנהפוך הוא וכ"ד כל האחרונים:

קיצור (המ"ב סי' מ"ד מ"ו ס"ג כ' דמנין אנשים הוי סימן מובהק ומ"מ לא מהני כ"א עם מקום הליכה או יציאה. והט"ז השיגו דמנין הוי רק סי"ב והיה אפשר ליישב דעת המ"ב דמנין אנשים שאני ממנין מטבעות. אך בהמ"ב עצמו מבואר דדבריו אמורים במנין דאבידה וזה ודאי ליתא):

והנה הט"ז קאי אפילו בידוע שמנין אנשים נהרגו ביחד כנדון דהמ"ב ואפ"ה כ' דלא הוי סי"ב דמ"מ יש חשש שנחלפו כו'. אבל בנ"ד נראה דעוד יש ריעותא אחריתא שהרי לא ידענו כלל שנהרגו השנים יחד. רק נמצא שנים הרוגים גם לא סמוכין ממש זה אצל זה. א"כ י"ל דלאו יחד נהרגו ואינן כלל הב' אחים הנ"ל רק הנהר הביא לכאן ההרוגים שניהם. ואפשר אחד מהם ממקום זה ואחד ממקום אחר. נמצא יש כאן ב' טעמים לומר דלא הוי סי"ב הא' דלא ידעינן כלל שנהרגו ביחד ול"ד כלל לשאר סימני מנין. הב' חששא דהט"ז שמא נחלף א' מהם כו'. ולברר זה הנה פא"מ (דכ"ה) גבי שלשה מטבעות זעג"ז שהאובד נותן סי' מנין. כ' הרא"ש ואם לא עשויין כמגדלין אז תלינן בדרך נפילה נפל ואתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במניינם עכ"ל. מבואר מדבריו דמנין הוי סימן אפילו המטבעות באו לשם דרך נפילה. רק דא"צ להכריז משום דאתייאש האובד כו'. וא"כ אפילו יש לו סימן א"צ להכריז. וכן מתבאר עוד ממ"ש הרא"ש ספ"ק דב"מ שם גבי מצא תכריך של שטרות שכ' וז"ל תכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סי' במנין. דאל"ה שמא לא נפיל אהדדי ומתייאש כי לא יכול ליתן סי' במנין עכ"ל. ור"ל שהאובד מתייאש דסבור שמא לא נפיל אהדדי כו'. הלכך אע"פ שהמוצא מצאם בהדדי א"צ להכריז כיון שנתייאש האובד. וכ"כ בנמ"י ספ"ק דב"מ שם אבל הרמב"ן הובא בשט"מ פא"מ שם כ' וז"ל והא דבעינן זעג"ז משום שאם היו מפוזרים שמא יותר הי' ומי שמצא האחרים לא מצא אלו. או שמא פחות מכאן ומאחר נפלו כאן מקצת. וכן גבי שטרות הא דבעינן כרוכים שאם היו מותרין אין כאן סימן שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו עכ"ל. מבואר מהרמב"ן דמנין לא הוי סימן דרך נפילה אא"כ יש הוכחה גמורה שבודאי נפלו ביחד כגון שטרות כרוכין או מטבעות זעג"ז. אבל כשהן זה אצל זה חיישינן שמא לאו בהדדי נפיל ומאיש אחר נפיל כאן מקצת כו'. וע"ש בשט"מ שנ' שכ"ד הריטב"א דמנין לא הוי סימן דרך נפילה מטעם הנ"ל ולא משום יאוש בעלים נגעו בה. ולהרא"ש נ' ג"כ דצריך הוכחה שיהי' מוכיח שנפלו ביחד מאדם א' כדמוכח ממ"ש ספ"ק דב"מ שמא לא נפלו בהדדי כו' וכן גבי מעות מפוזרים רפא"מ כ' אין בהם סימן אלא דגם שהם מונחים זה אצל זה סגי דשפיר מוכח ומראי' הדברים שמאדם א' נפלו ולא חיישינן לחששא דהרמב"ן שמא מאחר נפלו כאן מקצת. מאחר שאדם זה לפנינו ואומר שנאבדו לו מטבעות כפי המנין שנמצאו. מהכ"ת נחוש שמא מאחר נפלו כאן מקצת אצל מקצת של זה. ולהרמב"ן י"ל דאיה"נ דחששא רחוקה היא. אלא מיהא הא אפילו כשבודאי בלי שום ספק נפלו ביחד לא הוי רק סי"ב. דהא יש לחוש שמא מאחר נפלו ואתרמי מנין כמנין דמש"ה לא הוי מנין רק סי"ב. וא"כ כשנוסף ע"ז עוד ריעותא והוא דמלבד שיש לחוש שמא נפלו ביחד מאדם אחר יש עוד (הוכחה) [חששא] שמא יותר היו כו' ושמא פחות מכאן היו כו' אע"ג דהוא חששא רחוקה. מ"מ גורע כח הסימן שבמנין ולא הוי אפי' סי"ב. ול"ח מנין סי"ב רק כשבודאי נפלו ביחד מנין כזה לא פחות ולא יותר כגון בשטרות כרוכין ומטבעות זעג"ז. רק לשנחוש שמא אתרמי מנין כמנין אז ל"ח סי"ב כלל. אע"ג דהחששות הנוספים הן חששות רחוקות מ"מ עכ"פ מחלישים הכח שבסי' המנין. מיהו בשט"מ שם משמע הרבה מן המפרשים עומדים בשטת הרא"ש ועי' תומים סי' ס"ה סעי' י' ס"ק י"ג שהקשה אהטעם דהרא"ש וטוש"ע גבי תכריך של שטרות דהא בחוב ל"מ יאוש. אבל לפמ"ש בשם הרמב"ן לק"מ ועי' פנ"י פא"מ שם קושיא מספק הינוח דג"כ לק"מ להרמב"ן:

קיצור (להרמב"ן לא הוי מנין סי"ב אלא כשמוכח היטב שבודאי נפלו ביחד. ולהרא"ש בקצת הוכחה סגי):