ד

נמצא יש ג' טעמים לומר שנאמנים להעיד. הא' די"ל שא"צ לדון אחר שאר הוראתם. וכמו"כ אהיתר מצד מיתת הבעל. וכיון שכן מהכ"ת לא יהיו נאמנים. הב' אף את"ל דצריך לדון על עגונה זו עכ"פ ששגגו בה מצד הזקוקה ליבם שמא משום גנאי ל"ח נוגעין בעדותן כדעת מהרי"ט ה"נ אף את"ל דחשיב נוגע בעדותן כדעת מהריב"ל והש"ך י"ל דבמלתא דעבידא לגלויי ל"ח לזה כמו דל"ח בת"ח שמורה הלכה כו' כנ"ל. מיהו להנ"י דגבי ת"ח ל"ח כלל דמשקר רק לבדדמי הלכך במלדעל"ג אין חוששין. אבל גבי נוגעין בעדותן דחיישי' למשקרי ממש. וכיון שחיישינן וחשדינן ליה כ"כ שישקר ממש י"ל דאפי' בדעל"ג חיישינן. ועי' תשו' מהריב"ל ח"ג סי' קכ"א כי היכי דלא לימרו דייני דשפילי נינהו וכו'. ועוד דבספר מרה"צ בסופו בק"א סעיף ג' הביא דעת היש"ש שהוכיח מדברי רבינו ירוחם דנוגע כשר לעדות אשה. כיון דגם קרובים כשרים להעיד וגם היא עצמה נאמנת. ואף שכתב לחלוק ע"ז דהיא עצמה שאני משום חומר שהחמרת בסופה כו'. מ"מ בנד"ז שבלא"ה יש ג' טעמים להקל ודאי יש להקל:

קיצור (א) שיש לחוש שמא הב"ד כיון שיצאתה שגגה מתח"י הם נוגעין בעדותן להעמיד דבריהם. (ב) וכמ"ש ביבמות פ' הערל (דע"ז) ובי"ד סי' רמ"ב סל"ו. (ג) לרש"י שם חשדינן ליה דמשקר ולהנ"י לא חיישינן רק דאומר בדדמי. יש דיעות דמחמת גנאי לא חשיב נוגע גם במדעל"ג לא חיישינן לזה. (ד) שיש ג' טעמים להקל ועוד נוסף ע"ז יש קצת דיעה שבעדות אשה שמת בעלה אינו פסול נוגע לעדות ובנד"ז יש לסמוך על צירוף כל הטעמים יחד להאמין להם: