ב

ולכאורה נראה לדמות זה למ"ש ביבמות (דע"ז) ת"ח שמורה הלכה ובא. אם קודם מעשה (שבאת הוראה לידו) אמרה (ושנאה לתלמידיו בשם רבו) שומעין לו (בשעת הוראה) ואם לאו אין שומעין לו (שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה) וכתבו התוס' שם בשם ר"ת דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר וכ"פ רמ"א בהגהת ש"ע בי"ד סי' רמ"ב סל"ו דהיינו בדבר השייך לדידיה כו' וכ"פ בנ"י שם ויש"ש והתוס' בכורות (ל"ח ב'). ומעתה בנ"ד אע"פ שהיתר עגונה זו אינה שייך לב"ד הנ"ל דמה איכפת להם אם תשב עגונה. מ"מ עכשיו שכבר התירו אותה ב"ד הנ"ל ע"פ הגדת העד נתן הנ"ל גנאי גדול הוא להם אם היה מתברר שלא היה כדאי להתיר ע"פ עדות זה. א"כ ה"ל כמו דבר השייך לדידיה. לכך י"ל דאין נאמן להעיד ע"ז כמו שאין נאמן להגיד הדין בשם רבו דמשמע מפרש"י דחשדינן ליה דמשקר יעו"ש. וה"נ י"ל כן דמ"ל לשקר בדין או בעדות וכיון דעכשיו הוא שייך לדידיה חיישינן ליה דמשקר. וא"ת א"כ כל ת"ח שהתיר עיגונא או שאר איסור ע"פ עד אחד לא יהיה נאמן לומר שכך היה המעשה. דדילמא אומר כן משום דעכשיו הוא שייך לדידיה כו'. אך ל"ד דהתם נהי דעכשיו שכבר התירה הוא נוגע לו שלא יאמרו שהתיר שלא כדין. אבל מ"מ בשעה שהתירה למה לו להתיר שלא כדין וא"כ מסתמא התיר כדין ואין לנו לחקור אחריו מש"ה לא שייך כלל לומר שהוא נאמן או לא נאמן עכשיו. דמהכ"ת נצטרך לדין עכשיו. והרי מעיקרא לא היה נוגע לדידיה ובתר מעיקרא אזלינן שאז היה נאמן הלכך גם עכשיו נאמן. משא"כ ב"ד זה שהתירו זקוקה ליבם י"ל דלא סמכינן כלל אהתרה שהתירו עגונה זו דכשם שטעו והתירוה עם היותה זקוקה ליבם. כך י"ל שטעו בדין ג"כ שלא היה כדאי להתירה כלל גם מצד מיתת הבעל. וכיון דצריכין לדון מחדש על עגונה זו תו אין להאמין להרב הנ"ל בענין העדות דהרי עכשיו הוא שייך לדידיה ואנו צריכים לדון עכשיו וא"כ באנו לדין ת"ח שמורה כו' בשעת מעשה דאין שומעין לו: